ההיגיון של הלב

הדבר הכי חשוב שנוגע בכולנו בימים האלה הוא שחרור החטופים שלנו. אני רוצה לכתוב רק שאין דבר יותר חשוב מנפש של בני ובנות אדם. והילדים האלה שנלקחו מכולנו לא יכולים להמשיך להיות מופקרים בידי זרים. אני לא אתיימר להבין במה העניין כרוך, אבל יש לנו פה ערך עליון של חיים, וערך עליון של נאמנות. הם נלקחו מאתנו בעת שירותם הצבאי, וראוי שיוחזרו לביתם ולישראל שלנו. יש לעשות את הכל כדי לאפשר לזה לקרות- הכל.

כשחזרתי לרשימה שלי: 'בדקה אחת שפויה', ונאלצתי לסמן קו על בגרות ראשונה, על כיתה י', על חשבון בנק, על עבודה ראשונה, על סיום עונה שניה בכדורסל [וגביע מפואר], זה מרגיש כאילו הפסקתי הרבה כל כך.

כן, בגרות ראשונה בהיסטוריה עברה לידי, ליטפה אותי ונופפה לי לשלום בעוד יצאה מהדלת הראשית,כפי שיצאתי אני שעתיים אחר כך, בראש מורם שעברתי את המסוכה הראשונה שהייתי צריכה לעבור.

להבדיל מהמתכונת, הבגרות הייתה שונה לגמרי. אחרי ימים על ימים של התכוננויות, ההתבוננות בחומר הזהה שלא השתנה, הדפים על גבי דפים ששימשו אותי בכל פעם בצורה אחרת ובסופו של דבר יום הבגרות הגיע. התיישבתי בכיתה אחרת [י'4 לצורך העניין], כשמצד ימין נמצאת גל ומלפניי נמצאת טל, כל אחת בנישה שלה ליום הבחינה. כשהגישו הבוחנים את דפי הבחינה, ואת השאלון, זה אמנם נראה כל כך רשמי וגדול, אבל כשהתבוננתי בפנים, עמוק בחומר עצמו- החומר לא היה שונה ממה שעברתי עליו בדיוק באותו הבוקר בבית.

אם במתכונת נתקעתי מרוב לחץ ולא הצלחתי להיזכר בדבר, במתכונת כשלא נזכרתי בכלום ישבתי על השאלה הרבה זמן, ניסיתי לפתח אותה, להבין על מה ולמה, לנסות להיזכר בהשפעות השליליות על ידי ההשפעות החיוביות, וברגע אחד- הכל הגיע אליי בבום. התפרצתי על הנייר, וכשהגשתי את המבחן זה היה הרגע שלי לקחת את הנשימה העמוקה בפנים ולהודות שעשיתי אתה מוטל עליי. עשיתי את זה.

הפתק ששמתי בכיס המכנס, ששם כתבתי מה שהיה כתוב בפוסט הקודם: יאאלה חופש, יאאלה בחינת בגרות.

נראה אתכם עליי עכשיו.

 ליווה אותי לאורך כל הדרך.

אני מרגישה כמו פקעת עצבים, שעוד מעט הכל יתפוצץ, או שכבר מתפוצץ במנות קטנות ומאוזנות.

אני יודעת שהגיע הזמן לעשות ולהפסיק לדבר, ושהזמן הפנוי הזה לא סתם הגיע כמו שהוא הגיע ושעוד מעט תתחיל שנה חדשה ואז מאיפה אשאב את הכוחות?

אני צריכה לקרוא המון ספרים. לסדר במידיי את החדר, אולי אפילו לקחת יוזמה ולעצב אותו. מה שמזכיר לי שגם הבית שלנו צמא לעיצוב כלשהי.

אני רוצה להמשיך לצלם ולדחוף את עצמי להתקדם בתחום הזה. אני רוצה להכין את עצמי לשנה הבאה. לארגן לי סדר בפנים לפני שאוכל להמשיך לארגן אותו מבחוץ. לשחק המון כדורסל עד שיישרפו הידיים, להיפגש עם הבנות מהכדורסל לפחות כמה פעמים בחופש הגדול. לעבוד כמה שיותר, להרוויח, להגדיל את חשבון הבנק ואת הארנק ולצאת לעשות עם הכסף בדיוק מה שאבחר לנכון, לתת לעצמי את זכות הבחירה- תמיד.

לא להשאיר דברים למחר- אף פעם.

מחר אני נפגשת עם הבנות בכדורסל, ומביאה להן את הברכות שכתבתי, ובנוסף בסביבות 6 אני הולכת למועדון הנוער [לצהרון] שם הם יסבירו לנו מתי תתחיל העבודה, במה היא כרוכה ומהם אמצעי התשלום.

לקחת נשימה עמוקה וגדולה.

ולהתחיל לעשות קצת סדר וקצת הרבה בלאגן.

אני מרגישה איך לאט לאט מתחילה להתגבש לה התמונה הכוללת, מתחיל להתגבש לו הרכב,בשלב אחר שלב, גלגל אחר גלגל.  ולמרות שבחיים האלה הכל מתחיל הפוך, וכולנו מתעסקים ברציונליות, נשאבתי אתמול לשיחה רציונלית שקיוותה להפוך לאי-רציונלית. שיחה שבתוכה הכמה מילים הקטנות יכולות לפתח אותי למישהי אחרת, ויכולות לפתח את כל המאזין\ה להן. יצאתי עם כמה מסקנות מהשיחה הזאת, ואחת מהן היא שבכל רגע אני צריכה להתפתח, שהלמידה היא הכוח האמיתי, שלו כולנו שואפים. שלאהבה אין תחליף ולא יהיה לה אף פעם, ושלא משנה כמה מילים ייאמרו, חיבוק יכול לשנות את כל התמונה. כשהייתי נוכחת בשיחה הבנתי שלספרי פילוסופיה יכולים להיות משמעות גדולה בחיי ויכולת השפעה גדולה, ובעיקר יכולת לפתח אותי כבת אדם. ואז רציתי לחקור, לבדוק, לסרוק, לחפש אחר כל פיסת מידע חדשה בחיי, לגלות את הבלתי נודע, לאפשר לנודע להיות בלתי נודע, ופשוט לאפשר לצמיחה הפנימית שבי לפרוח.

אז הבנתי שקשרים אמיתיים זה משהו שלא ניתן להחליף בדבר, ושמשמעות החיים מתחילה קודם כל בקשר בין בני ובנות אדם. ואם זה לא הכל, קיבלתי את המשפחה שלי קרובה יותר, משוחחת יותר והרבה יותר משמעותית, בהתקדמות אל תהליך התפתחות שמתחיל בבן אדם אחד, ומשפיע על כולנו.

באותו הערב, מוקדם יותר זכיתי להיות עדה לכנות אמיתית. בני הדודים שלי הגיעו מחו"ל כבר לפני שבועיים, כשהם נאלצו לטוס לשליחות בעקבות עבודה. כשהם הגיעו לפני שבועיים זו הייתה התרגשות אמיתית, כמו ההתרגשות שהייתה אתמול בערב. ראיתי את טלטול שלי, ואת רועי שבאמצע הערב התחיל להגיב אליי, לזכור אותי ולהפסיק לפחד מנוכחותי. ברגע שהתחלתי לרוץ אחריו וכשצעקתי:"אני באה לתפוס אותך" הוא התחיל לרוץ כמו דרדס קטן, קיפץ לו כשידיו מתנועעות לצדדים בצורה כל כך מתוקה, הוא התחיל לרוץ קדימה וכשלבסוף תפסתי אותו, הוא זכר את הריצות האלה במשך כל הערב, וחזר אליי פעם אחר פעם בעודו מסתכל עליי בבהלה, מחייך חיוך קל ומתחיל לרוץ במהירות. בהמשך הערב הייתי בחדר עם הילדים, כשכל המשפחה הבוגרת בחוץ. ישבתי בחדר ושמעתי את טל מספר על מעשה בחמישה בלונים רק בשמות של בני הדודים שלי וכמובן שמו שלו, כשכל פעם קרה איזה משהו לא צפוי והוא התחיל לגמגם והתבלבל, ואז חיזקתי אותו בקטנה. :) אז לפתע מעין [בת דודתי] בת ה-3 התיישבה על מחשב קטן ורועי בן ה-שנה וחצי בערך התחיל להציק לה. היא התעצבנה והעיפה אותו והוא נתקע בארון. הוא התחיל ליבב, לעשות פרצוף מכווץ וכשהסתכלתי עליו, עשיתי לו פרצוף מכווץ בכוונה, ומרגע לרגע כשאני חייכתי הוא התחיל לחייך גם, וכשהוא פרץ בצחוק אני פרצתי בצחוק גם. זה היה רגע נדיר בחיים שלי, שלא בטוח שאצליח לשכוח. ואז הבנתי את הכוח המגנטי של חיוך ושל הומור.

אני מתחילה להתגעגע למגרש, וחוץ מיום אחד של ספורט בבית לא עשיתי יותר מידי ולא הזזתי את הגוף, ואני יכולה להרגיש בכל תא בגוף כמה זה חסר לי.

בתחילת היום עוד הייתי בתל אביב עם הבנות, עם החום ועם הפריקה שסחבנו כולנו. אמנם הוצאתי המון כסף, אבל כשחזרתי הביתה למעט דבר קטן, הייתי מאושרת ולא רק מהדברים החומריים שקניתי, אלא גם קצת מעבר.

ממש בתחילת יום שישי[שהיה אתמול] עוד הייתי בביה"ס וקיבלתי את התעודה שלי, דבר שבכלל הפך את היום הזה ליום גדוש בפעילות וכיפי כל כך. בתעודה יש שיפור, למעט מקצועות שבהם לא השתפרתי או כמו בהיסטוריה, שבעקבות המתכונת חלה ירידה בציון.

התעודה:

תנך- 100, ממוצע שנתי- 95- את ראויה לשבח.

לשון- 82, ממוצע שנתי- 81- את משתתפת בשיעורים ותורמת מידיעותייך לכיתה.

הסטוריה- 86, ממוצע שנתי- 90- כל הכבוד על הישגייך הנאים.

אנגלית 5- 73, ממוצע שנתי- 74- הינך משתתפת ומגלה עניין בדיונים הכיתתיים.

מתמטיקה 3- 98, ממוצע שנתי- 90- הישגייך ראויים להערכה.

ביולוגיה- 84, ממוצע שנתי- 80- הינך מגלה עניין בחומר הנלמד והוכחת יכולת למידה עצמאית טובה.

ביולוגיה מגמה- 73, ממוצע שנתי-72- ניכר שיש מאמץ ורצון לשפר ולהצליח.

מדע החברה-83, ממוצע שנתי- 83- הנך מגלה הבנה בחומר הנלמד.

של"ח- 90, ממוצע שנתי- 87, כל הכבודג על הישגייך הנאים.

חינוך- הנך מגלה יוזמה ואחראיות.

מחויבות אישית- 100, ממוצע שנתי- 100- תרומתך לקהילה בוצעה בהצטיינות.

חינוך גופני- 100, ממוצע שנתי- 93- הנך מצטיינת הן בהשקעתך והן בכישורייך.

חינוך תעבורתי- 100- הנך מתעניינת בחומר הנלמד בכיתה ומשתתפת בדיונים הערכיים.

הארכות המחנכת: חני יקרה, את נערה מקסימה וחייכנית. בעלת מודעות ומעורבות חברתית. יש לך דעות מוצקות בכל תחום עניין ואת יודעת לבטאן היטב. תענוג לשוחח איתך. את בעלת חוש צדק מפותח. את תלמידה טובה מאוד והישגייך יפים. חופשה בטוחה ונעימה.

ובין כל זה, לבין כל זה, יום שני מבחן בהיסטוריה כדי לשפר את המתכונת וביום חמישי כבר הבגרות.

כן, והחופש הגדול פה. דבר שמפחיד אותי עוד יותר, כי נדמה שזה לא זמנו להגיע, ושהוא כאן לא מהסיבות הנכונות. השנה הזאת הייתה קצרה כל כך, די מפחידה וגדושה בהפתעות ובדברים חדשים.

אבל אני נמצאת פה מול מסך טכנולוגי רק עם חיוך.

אני מרגישה ברגעים האלה שאין מקום לכעס או לעצב, ושלעולם לא יהיו. שהחיים שווים יותר מכל התחושות הרגעיות האלה, ושהאושר שלי נמצא בתוכי תמיד ובכל הזדמנות, ורק מחכה לצאת לעולם ולהאיר אותי ואת כל הסובבים והסובבות אותי.

אז אני זורקת כרגע את הכל לפח. מפתחת לי ציפיות, דוגרת על ביצי העתיד שלי, מפתחת את המוח שלי, מנקה את הלב מהשאריות של השנה, ופותחת לי דף חדש שהוא של חני שצועדת קדימה, חני שלומדת מכל מה שעברה, מכל מה שתעבור, ומצפה לעתיד צהוב כחול בהיר יותר מתמיד.

יאאאאלללהההה חופייישששש ויאאאלה בחינות בגרות.

נראה אותכם עליי עכשיו.

יאאלה בלאגיישששןןן :)

http://www.youtube.com/watch?v=FOelFUUeU7k

תצרו אהבה בדרכם\ן תמיד.

אני מרגישה חופשיה עכשיו. יום חופש. לנשום בו קצת, לסדר את כל כולי.

מלבד הזמנים שבהם אני מרגישה שמימשתי את עצמי, יש ימים שבהם אני נשאבת עמוק עמוק לקרב שאין בו מנצחות ושיש רק מפסידות.

אחרי המתכונת המאכזבת בהיסטוריה [שבה קיבלתי 62] הגעתי ליום המתכונת בלשון. זה הרגיש כאילו במתכונת הראשונה בהיסטוריה, עשיתי הכל כדי לחבל בהצלחה שלי-באתי לא מוכנה, לחוצה וחוששת. במתכונת השניה באמת שזה הרגיש כאילו אני מישהי אחרת. הבאתי דפים, מיליון עטים, 2 מרקרים, בקבוק, סוכריות וישבתי לפחות 7 דקות לפני שהמורה הגיע בכדי להתכונן עם עצמי בשקט בלי דפים.

כשהגיעו המבחנים הרגשתי טוב עם עצמי, כפי שהרגשתי כשיצאתי משם. אני באמת מקווה לטוב מהבחינה הזאת, בגלל שהרגשתי שעשיתי כפי יכולתי.

אוקי. אני מוציאה את זה. חברות שלי רוצות לצאת לאילת ב-6 באוגוסט עד ה-10. כשלינה עולה 568 ש"ח ואוטובוס זה בערך 130 ש"ח. אני נורא מתלבטת אם מבחינה כספית אני אוכל לעמוד בזה, ואני מתלהבת מללחפש עבודה, אבל לא מזיזה את הגלגלים כדי לצאת לחפש בפועל אחת כזאת. אני חושבת ותכננתי שהיום אני אחליט אם לנסוע אתן או לא, וסתם מעניין אותי מה אתם\ן חושבים\חושבות.  

אתמול היה אירוע של סיום עונת הכדורסל. התארגתי 20 דקות לפני וכשיצאנו היינו [רון ואני] במצב רוח מעולה.

כשנכנסנו לבריכה הציפו אותי נוסטלגיות והבנתי כמה קטנה הברכה עכשיו, ולא גדולה כפי שנראתה לי כשהייתי ילדה שגרה שם. מיד כשנכנסנו ראינו את יעלה ואסתי ופשוט רצנו בהתרגשות וחיבקנו אותם. כל כך התגעגעתי אליהן כי לא ראיתי אותן כבערך חודש [הן לא באו לאימונים בגלל בגרויות] וזה היה מאוד מרגש. דיברנו אתן ולאט לאט הגיעו עוד בנות מהקבוצה, עדן, יובל, עמית, טל ויעל.. ולאט לאט המעגל התמלא בבנות.כשיעלה ואסתי שיתפו אותנו בתהיות שלהן אם להיות או לא עם כדורסל בעונה הבאה, הן אמרו שיכאב להן הכי הרבה שהן לא ייראו אותנו וחשבתי כמה יפה שגם אנחנו מרגישות ככה, כל אחת מאתנו . וכשקראו לנו לטקס, זה היה עוד יותר מרגש כשישבנו בשורה של כיסאות ומזה זמן רב זה הרגיש ביחד, כקבוצה.

הטקס התחיל, חלוקת פרסים רגילה, מהנה ומצחיקה כשכל הבנות מהצדדים. ראש העיר דיבר, חילקו לנערים תעודות כי הם מתגייסים והם חילקו מדליות לילדים צעירים שרק בתחילת דרכם. אחר כך הציגו את תגליות העונה. בעוד אנחנו כל הזמן מתלחששות מי זו תיהיה מאתנו, ושוקלות פעם ועוד פעם את העובדות, ואז קוראים לעמית לבמה.  התרגשתי בשבילה, באמת. תגלית העונה זה תואר פשוט יפה. והרגשתי שזה מגיע לה כל כך.

כשהיא חזרה מהבמה עטפנו אותה בחיבוקים חמים והיא נורא התרגשה.

קבוצת הנשים עלתה לקבל גביעים ואז הגיע תור השחקנים והשחקניות שהצטיינו במהלך העונה. ברק, ילד שהיה איתי ביסודי ביישוב עלה לקבל את הפרס, ועוד ילד מקט-סל, ועוד ילד ועוד ילדה.

כשבאמצע יעלה כל הזמן אומרת שהיא יודעת מי הולכת לקבל את פרס המצטיינת כי היא אמרה ליאיר את שמה והוא אמר שזו היא. היא אמרה שזו תיהיה בחירה מפתיעה ואנחנו ששיר אמרה לנו שהיא מקבלת, ידענו שזה אמנם הפתיע בהתחלה, אבל כבר לא יכול להפתיע.

בלב, חשבתי שאם הייתי זו שהייתי צריכה לעלות לקבל את הפרס הייתי מעדיפה לא לעלות, כי זה היה מרגש אותי ברמות כאלה שבטח לא הייתי מצליחה לצעוד לדוכן ההוא.

ואז האיש קורא למאמן שלי שיקריא את המצטיינת של הקבוצה שלנו, והאיש מקריא בקול: את השם שלי.

הייתי המומה, פקחתי עניים, ושמעתי את כל הבנות צועקות ומריעות לי, ואז איכשהו קמתי מהמקום.. צעדתי לכיוון הדוכן כשאני שומעת את אחותי צועקת: "זו אחותי, זו אחותי". הגעתי לדוכן ובהלם מוחלט לחצתי ידיים לכל השורה של האנשים שעמדו שם וכשהגעתי ליאיר שהושיט לי את הגביע ואת ידו פשוט חיבקתי אותו בהתרגשות.

הייתי כל כך המומה. צמרמורות עברו לי בגוף. אחר כך האיש אמר לי שגם לשמעון מגיע, אז חיבקתי גם אותו וכמעט נפלתי מהחוט האדום שהיה מתחת לרגליים שלי. הם ביקשו שאצטלם ואיכשהו חייכתי, וחזרתי למקום פשוט המומה מהתרגשות. כשהגעתי לשם חיבקתי את כל הבנות אחת אחרי השניה והרגשתי איך הדמעות מציפות אותי מבפנים. אחותי כל כך התרגשה וזה היה מצחיק איך שהתרגשנו ביחד. כולן אמרו שזה כל כך מגיע לי, וזה הרגיש כל כך טוב שרציתי שכל אחת מהקבוצה תקבל את התואר הזה, כי הוא לא הרגיש כתואר רק שלי. 

 השחקנית המצטיינת של העונה.

כשנגמר הטקס, עמדנו לשירת התקווה ואז הלכנו למצוא את יאיר. כשמצאתי אותו השיחה הלכה ככה:

"יאיר, אני לא מאמינה שעשית לי את זה". בהמשך בטח דיברתי על זה שהייתי נורא בשוק. ואחותי אמרה לו שהיא כמעט מתה שם, אז הוא צחק ושאל: "את כמעט מתת?"

אחר כך אמרתי לו שזה.. זה כבוד גדול מידי בשבילי.

ואז הוא הסתכל עליי ואמר: "כבוד שלך? זה הכבוד שלי. זה מגיע לך" והרגשתי שהוא באמת התכוון לזה, והתכווץ לי הלב כשחיבקתי אותו לפחות עוד פעמיים.

הרזקתי בגביע הזה והרגשתי סגירת מעגל. כאילו כל העבודה שהשקעתי במשך העונה בשבילי, כי הכדורסל זה משהו אחר בשבילי, מעולם אחר, ממשמעות אחרת, פתאום העבודה הזאת מוערכת. תמיד הייתי בטוחה שהעבודה הזאת מוערכת רק על ידי, והבנתי באותו הערב שהעבודה שהשקעתי הוערכה על ידי כל הבנות ועל ידי המאמן שלי. וזה היה הכבוד הגדול מכולם.

פיו. איזו התרגשות אוחזת בי עכשיו כשאני נזכרת באתמול בערב. איזו גאווה הרגשתי.

בין כל הבלאגן שלי, ובין תהליך הלמידה שלי על ירידה ועל עלייה, נמצא לו הספורט שאני הכי אוהבת בעולם, עם בנות שאני אוהבת כל כך, שהן הפכו להיות חלק ממני יותר מ-4 פעמים בשבוע בהמון דקות ובהמון שניות.

אני חושבת שמה שנכנס לי ללב, פשוט לא יכול לצאת. וכל החוויה הזאת שעברתי העונה, יישארו איתי לעד.

אבא אמר לי ש: "אני אמרתי לך שבסוף זה יגיע ואתן תלמדו איך למצוא את הסל" ואני אמרתי לו שזה לא רק הסל, אז הוא אמר שהוא יודע שזה לא רק הסל, ושאפשר לכתוב תורת חיים שלמה רק על הכדורסל כמו שאפשר על החיים.

וזה גרם לי לחשוב שבעונות המעטות שעסקתי בכדורסל, היו לי עליות גדולות מדהימות, והיו לי נפילות קשות. ומכל הדברים האלו למדתי, וכשהגעתי לטקס אתמול..זה באמת הרגיש כמו סגירת מעגל. לכן אני מקפידה כל שנה להיות בטקס, כדי להיות חלק מסגירת המעגל של העונה, וחלק מסגירת המעגל שלי.

אני כל כך אוהבת כדורסל. שזה כל כך מרגש אותי גם עכשיו, כשדמעות מציפות אותי מבפנים.

כשזאת אהבה- זאת אהבה. וכמו שכתוב על הכדור שלי, באהבה אין מפסידים או מפסידות. אנחנו רק מנצחות, כל אחת ואחת מאתנו בכל דרך ובכל צורה.