ההיגיון של הלב

וכן, יש רגע שבו את תופסת את עצמך ואת מבינה שהתבגרת.

כל השינויים הקטנים האלה שהולכים להיעשות ברשימה בצד, עוד מעט המספר שיתחלף מ-16 ל-17, הבגרות השניה לשנה שתיערך ביום שני, ולאחריה כל הבלאגן יתחיל, ופתאום את תופסת את עצמך ומרגישה שאת עוברת כרגע משהו בחיים שאולי לא יחזור לעוד הרבה זמן. ואני מצחיקה את עצמי, כי להרגיש מוטרפת מהלימודים להיסטוריה ומכל הלחץ הזה ולהגיד תודה גם על זה- זה משהו זה..

אז תנו לי להיות עצמי ולהגיד שאני הרבה זמן לא באמת יודעת מי אני ולאן אני הולכת ובטח שלא עם מי, אבל אלו השעות הקטנות שבאוטובוס, וההליכה לאימון של הנשים, היציאה אחרי מבחן בגרות והדיבורים הקטנים האלה ובעצם- מספיק להעיף מבט בשיכבה הזאת כדי להבין כמה כולנו השתננו. יום אחד אנחנו ככה ויום אחר ככה.

ובמקום להסתכל על החוסר, כי די להסתכל על החוסר, אני צריכה לראות את השפע. את מה שיש לי. לא את מה שאני לא יודעת.. כי כמו שאמרת אתמול: ככל שאת גודלת ומרגישה שצברת ידע, את בעצם מבינה שאת לא יודעת כלום. ושזה בעצם מה שתמיד ידחוף ותמיד ינחם ותמיד יעצים- אני אנסה לא להישאב למעגל הלחץ, ולרדיפה אחר הבצע, הציון והמבחנים. אני אנסה להגשים את עצמי בזכות האמונה הפנימית ביכולות שלי ולא בהשוואה לכל המספרים האחרים שמסביבי. לא להסתכל עלייך ולשאול למה את כל כך חכמה, לא להטיף מוסר ולא לבקר בלי באמת לדעת למה אנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים - כי אולי זה בעצם משרת את הצרכים שלהם.

אני מניחה שאנחנו כל הזמן מנסים ומנסות לרדוף אחר השפע, כשהוא בעצם מול העניים שלנו כל הזמן. הרדיפה הזאת לא מעניקה לנו כלום, וההגעה לשפע- רק מוכיחה שהוא היה לצידנו כל הזמן. אז זה לנסות לצחוק מבפנים, להאמין במילים שלי, להאמין באנשים, לא לאבד את התקווה לאור של יום, להגיד כל יום בוקר טוב לנהג באוטובוס ולחייך אל אנשים כי הם לבסוף יחייכו גם אליי. די לניתוחים ודי לשטויות ויאאאאלללהההה בלאגן D:

יש לנו פאקינג צלחת, ואני כל כך רוצה להרוג את המאמן שלי כי לפעמים הוא כל כך לא קשור לכדורסל שאני אוהבת לשחק, ורון לפעמים כל כך ילדה וכל כך נתונה להשוואות שזה מטריף אותי- גם כי אני מבינה אותה כל כך.

אני לא מבינה למה היא לא מתייאשת ובכלל- למה אנשים לא מתייאשים. למה אנחנו תמיד צריכים וצריכות הוכחות לכך שאנחנו נאהבים ונאהבות? מה כל כך קשה להבין שאנחנו קצת מיוחדים ומיוחדות?

ממש קצת.

הרבה עובר עליי בזמן האחרון, אני כל הזמן מרגישה שהנה ותקופת התיכון נגמרת. ושה"חוסר" שדיברנו עליו אתמול של העולם המערבי, מתחיל להשפיע עליי- כי אני כל הזמן רואה שזה נגמר, במקום להיות בי"א עכשיו.

אני מדברת עם ההורים ומרגישה שהטון של הדיבור שלי משתנה, שאיזשהם חלקים מתחילים להתחבר ולהרכיב מישהי בוגרת יותר. המילים שלי יותר מידי פעמים נגמרות, ואני מבינה שבשביל לנצח באמת- צריך להקריב את הכל. לכן כשאנחנו נעשה את זה, זה גם ייראה אחרת וגם יישמע אחרת- כי זה סוף סוף יצא ונחשף.

האימון עם הנשים של יאיר, שהתארחנו בו שבוע שעבר (יובל,חן,ענת,שיר ואני) גרם לי להרגיש פתאום הכי קטנה. הרגשתי שהן אלה שפתאום מפחדות שישברו אותי, כשתמיד אני זאת שמפחדת לשבור בנות אחרות. 

אני חושבת שמסכת האדישות הזאת הולכת ונופלת, ובמקומה אני נותנת לעצמי להיות פגיעה שוב, לחוות שוב דברים ובאמת לדבר ולפתח איתכן ואיתך קשרים שיהיו מהמקום הכי נכון. יש לי בגרות במתמטיקה ביום שני, וארבעת הימים הראשונים של השבוע הזה הולכים להיות מלאים באימונים מכל הכיוונים. מצד אחד אני כל הזמן רוצה לעשות עם עצמי משהו, אבל מצד שני אני לא באמת מצליחה להתגלגל לעשייה. אז אני נחה הערב, ומחר אני אתחיל ללמוד בטירוף.. כשביומיים שלושה- זה היה ככה ככה.

הייתה שיחה עם מנחם על תנ"ך והתגלתי לעצמי כמישהי שעומדת על ציון בינוני ומטה, ובעצם ולמרות הכל- צריכה להילחם על הבגרות בתנ"ך כשתבוא, ובעצם להוכיח לעצמי שאני מסוגלת. אני חושבת שהחוסר וודאות הוא זה שמטריף, והחוסר בדיבורים ובקשר קרוב וחם הם התוצרי לוואי. ובכל זאת, יש בי השלמה שהכל יסתדר ושאני אצליח להסתדר עם הכל. מין ידיעה כזאת שכל דרך שאבחר- תיהיה אני, ובכל עבודה שאעבוד- אשאיר את החותם שלי, ובכל קשר שאקשר בו- שאוכל להשפיע ולאפשר לעצמי להיות מושפעת.

המילים שלי כל כך לא מזכירות לי כלום, באמת שלא. והן יוצאות עכשיו ממקום שהוא הפוטנציאל של העשייה, והפוטנציאל של הכתיבה ולא המימוש שלו. אבל אני לא באמת דואגת.

גם אם ישנה הריקנות, וישנו השקט בשעות הערביים, השמש עדיין מסנוורת על המיטה הגדולה מול הספר ומזכירה לי שהיא תמיד תמיד תזרח בשבילנו וגם בשבילי. וזו כשלעצמה- סיבה לחיוך.

הוו- ואיך שכחנו- העובדה שמכבי ניצחה את הפועל חיפה-היט ביום חמישי, והצלחת חזרה הביתה, ושארפ הוא שארפ ובורשטיין הוא בורשטיין ופתאום מהכל הייתה אנחת רווחה שנגמרה העונה הזאת שאף אחד לא בעצם זוכר איך היא התחילה, ואנחנו עם הצלחת ביד. מכבי שלי

מצד אחד, זה לא הרגיש הרבה לא להיות כאן, ומצד שני, זה הרגיש הרבה לא להיות.

אני לא ממש יודעת מה אני רוצה לכתוב, ולא יודעת אם זה ייצא מאולץ, צפוי או סתמי. אני לא באמת יודעת מה אני מרגישה, רק שבין לבין, חסר לי משהו.

אותה תחושה שהכבידה באימון וגרמה לי כמעט לאבד את עצמי, אותו רגע שאני כבר לא מרגישה שאני עצמי. משהו נאבד לי קצת בדרך, והדברים שאני אוהבת - לא עומדים איתנים.

הלוואי שאוכל ליצור לי פעם יציבות שהיא כמו ציפור, שביכולתה לעוף לכל מקום שתרצה, בכל עת שתרצה, והיא יכולה גם להישאר במקום, כשהיא יודעת שיש לה את היכולת להתעופף שוב.

אני רוצה לדעת הרבה דברים, למרות שאני לא מרגישה שזה הזמן לדעת אותם.

אני רוצה לחוש כל כך הרבה דברים, למרות שאני מרגישה שאולי אני לא מוכנה לחוות אותם.

ורק החיוך, הקטן הזה, שמזל שהוא עוד זוהר בשעות הלילה המאוחרות, מזכירות לי שלא איבדתי לגמרי את הכל.

שאימון יכול להיות הרבה יותר שמח, אם כשאת עושה שטות והמאמן מעיר לך- את מחייכת לו ואומרת שטעית.. מאשר אם תמשיכי להתווכח ולהצטדק על הטעות ההיא. וכן, היה מושלם להיות אתמול באולם ולהגיע חצי שעה לפני הזמן ולראות את המקום עם האור, ההתעסקות הבלתי נגמרת ורעש הכדרור, לפתע שקט ולא מוכר. בלי אורות, כבוי, בלי טיפת תנועתיות ועם הרבה עוצמות. היה שקט.. אבל כידוע לשקט יש עוצמה משלו.

אני מקווה שאני אוכל להשלים עם עצמי, ולדעת שבכל רגע נתון אני זאת אני- זאת אני ולא מישהי אחרת. להיות בטוחה בעוצמות שאני מייצגת ובתכונות שאני רוצה שיובילו אותי קדימה.

ולמרות שאני מוקפת בשאלות כמו, למה היא חברה שלי ולא ההיא, איך חברות מחזיקה מעמד, מה זו אהבה, על סמך מה בוחרים בן זוג, מה מבדיל הצלחה מכישלון ולמה הניצחון כל כך חשוב לכולנו... העצב קצת משתלט והעצבים שלי עולים מדרגה. אני מרגישה שאני יכולה להתמודד עם דברים שאני בוחרת להתמודד איתם בצורה פשוט לא נכונה.. והכל מתערבב.. ואני מרגישה שוב מעורערת מבפנים. כי זו לא אני שמתנהגת ככה. בטמטום כזה, באדישות כזאת.. באגו כזה. בקנאה כזאת. אני מרגישה מכוערת מעצם התחושות האלה, ואני מנסה להצליח להתמודד איתן ולהבין שיש לי משהו שהוא שלי.

אני חושבת שאת הבסיס הטוב כבר יש לי.. אבל אני מרגישה שכולנו די מאבדות את זה לקראת הסוף. עלאק הסוף, הכל רק מתחיל להתגלגל פה... ולהיראות שוב לא מוכר ושוב מפתיע ומאתגר והזדמנות ו..

משהו טוב.

שעשוע ייראה שעשוע וחיוך יצמיח חיוך, זה המתמטיקה הכי בסיסית ומוכחת בעולם. אבל כמו שלפעמים שריטה קטנה יכולה להיות כל כך כואבת, כך המתמטיקה הכי בסיסית בעולם יכולה להיות הכי קשה ליישום.

אז אני מאחלת לעצמי בשעה הקשה הזו, לראות קושי כמתנה. לדעת לא לאבד תקווה, לדעת לצחוק על עצמי, לצחוק על האני ולנפנף באגו כאילו היה עוד מדרגה במימוש עצמי גבוה יותר, ברמת סובלנות-סבלנות, אמפתיה ושמחה גדולה יותר.

שתיהיה שבת נעימה.