את יכולה להיראות פתטית כשתהיי תלויה על חוטי דיג ברוח השוקדת בליל חג. מפקירה את חושייך ואת רגשותייך בצבעים של הרוח, בלחישות שלה.
כשכתבתי לך: "שלפעמים החברות לא מורגשת, אבל היא כמו הרוח, גם אם את לא מרגישה אותה, היא תמיד שם" התכוונתי לכל מילה. אז נפלתי לבאר של מסקנות שהעבר לא משאיר הווה ולא מייצר עתיד.
שאני תלויה כמו שהייתי תלויה אז, כשחיפשתי את מקום הביטחון היציב שלי. שחיפשתי בסיס, שחיפשתי קרקע תחת רגליי. שוב אני נוגעת בכלום, שוב אני מלטפת את ההכל, כשאני מבינה שביטחון זוהי סתם מילה ויציבות היא רק שינוי מתמיד. אז למה הייתי חייבת להעלות את הנושא ש..:"מעניין איך ניראה כשניהיה גדולות, כשנשב בבוקר יום שבת עם איזה קפה או תה במרפסת שלי בבית?". למה הייתי חייבת? למה. אני יודעת שכל מה שאני נראה לך מקובע, ושכל מי שאני נראית לך ילדותית, אבל זו מי שאני. זו אני.
"בנית לך בית וחצבת אותו בנצח, אני מכיר אותך מדאם לא מאתמול, הכל נכון מאוד אבל בעצם...יש לך חוזה עם מנהל קרקס גדול" הגשר הישן, רמי קלנשטיין.
"אני נשאר פה, לא החלפתי כתובת... כשתחפשי מקלט ממה שאת אוהבת, אני אהיה כאן על הגשר הראשון".
הלוואי שהייתי לומדת לא ליפול למלכודות, לא להתכסות ברגש. כשאמרתי לך ש:"ככה אני, גם אם זה נראה לך מוזר, אני מחפשת את החברות הקרובות שלי. אז יש חברות לפה ולשם ולמסיבות ולאירועים ויש חברות לכל דבר, אבל בחג אני מחפשת שיבינו אותי" רציתי להוסיף שאני באמת מחפשת הבנה, אני מחפשת הקשבה. שאני אדע שלדברים שאני אומרת תהיה איזושהי השפעה.
ככה אני. לפעמים הטוטאליות שלי מוליכה אותי לרגשות שסחבו אותי אתמול ושנסחבות איתי עד היום, עד עכשיו.
התחושות האלה שבעצם אין לי אתכן כלום. שאתן לא שייכות אליי. שלעולם לא הייתן. אתן בכלל לא מכירות אותי. לא נראה לי שמעולם הכרתן. מעולם לא ידעתן.כואב לי שנדמה שאכפת לכן, אבל לא אכפת לכן בכלל.
לתרץ שאנחנו בעלות מצבי רוח זה התירוץ הכי יפה, אבל כשפקחתי את עניי שמתי לב שיש שם רק רוע. רק שנאה. שום תחושה מוכרת שהייתה לי מהחג הזה אי פעם.
בחיים לא חוויתי דבר כזה.
חייתי את כל התחושות האלו במצבים שונים לגמרי, כשהייתי במקומות אחרים מבחינת ההתפתחות שלי. איכשהו לא חשבתי ששוב אשבר כמו ילדה קטנה, ואמצא את עצמי מזיעה ברחוב שומם ב4 לפנות בוקר, מלאת שנאה.
סוחבת משקל מיד ליד, מנשימה לדמעה, ומתפללת שייקרה נס ושאני כבר אגיע הביתה.
ראיתי את כל זה ולא רציתי להיות שייכת. לא הרגשתי שייכת.
אתן הלכתן. אני נשארתי שם. עם מוסיקת JAZZ ששמרה את הדמעות שלי בפנים, אבל ברגע שהחלטתי שהגיע הזמן הייתי כמו פצצה מתקתקת.
תמימות זה דבר יפה, זה תמיד יפה.. אבל יש לי הרגשה שכל פעם אני נופלת למלכודת שלה, כשחשבתי שכבר סיימתי להתמודד עמה.
יושב לי גוש בגרון, שהתיישב לי על הלב. אני לא מסוגלת להמשיך ככה. זו לא אני. אני לא חושבת שזה מגיע לי.
זה החג שאני הכי אוהבת. והוא נהפך לסיוט. לעצבים שרק חיכו להתפרץ. אף אחת מכן לא רצתה להיות שם באמת. אף אחת. הרגשתי שאף אחת לא הייתה מספיק שלמה עם עצמה כדי להודות שזה פתטאי. שזו לא מהות החג.
אז חשבתי להרים כוס תפוזים, תפוחים, אפילו קולה, ולהגיד בקול חרישי שאני גאה בנו, שהגענו לחג הזה אחרי שנה לא קלה כשבהתחלה הסתכלתי על ל"ג בעומר וחשבתי שהוא יגיע עוד אלפי ימים, פתאום אנחנו חוגגות אותו. רציתי להגיד, נזכרתי בזה, אבל זה כבר היה מאוחר מידי.
זו פשוט לא אני כשאני אתכן, אלו פשוט לא אתן כשאתן איתי.
אז מה כל זה שווה?
כל מה שאני יודעת בחיים האלה למדתי מחברות. חברות עם ההורים, חברות עם המשפחה. המסירות לחברות, הנאמנות לחברות, הטוטאליות שלי אליה. קשה לי לכתוב גם כמה סבלתי ממנה. כמה היה קשה להכיל את הקושי שבה, את המורכבות שבה. אבל ידעתי תמיד אחרי שכשתסתיים התקופה, תגדל חני אחרת. אחרי הרבה דמעות.
"מוסיקה" כתבתי במחברת, חיכיתי שתמציאי לזה אסוציאציה משלך, אבל את חשבת וחשבת ולא הגעת לשום מסקנה. "הכל" אמרתי, ואז אמרתי שזה בעצם: "כלום". "אז מה זו מוסיקה בשבילי?" חשבת לעצמך, ואני ידעתי שזו הרוח, אלו היצרים וזו האנושיות. זה בעצם גם הכל וגם הכלום ביחד.
חבל שלא שאלתי אותך מה זו חברות.
מצחיק שכשרמי קלנשטיין אומר לאישה הזאת שהוא לא החליף כתובת, ושהוא תמיד יהיה על הגשר הראשון,
אני חושבת על כמה כתובות כבר החלפתי, ואיך הבטחתי שתמיד אחכה על הגשר הראשון עדיין לא בשביל גבר, אבל תמיד בשביל החברות. ואיכשהו היא לא הופיעה, או שקרה לה משהו בדרך, או שהיא התעכבה. אולי אני לא הופעתי, אולי קרה לי משהו בדרך, אולי התעכבתי. בסופו של דבר לא נפגשנו.
אבל יש את השיר שלו, שמלא בתקווה שתחזור. ויש את השיר שלי, שמלא תקווה שהחברות תחזור.
אני לא יכולה לקבל שינויים. אני לא מצליחה. בהומור זה לא הולך. כל דבר חודר לי עמוק ללב ופשוט מתמקם שם, עד שמשהו אחר ייכנס לשם. אני לא מסוגלת 'סתם' להיות חברה, אני לא מכירה את המילה הזאת.
אני לא יודעת איך לגשת, איך לדבר, מאיפה להתחיל, איך להמשיך, מה להוסיף כדי לדבר אתכן, כדי ליצור משהו.
אין לנו כלום. ומה זה בעצם כלום?
אני לא יכולה לתאר איך הרגליים שלי כאבו כשסחבתי את השולחן ואת הכיסאות מכל צד של כף המאזניים. כל פעם עצרתי. סחבתי את הכיסאות עד רבע הדרך. חזרתי חזרה. סחבתי את השולחן עד לכיסאות. ושוב, הכיסאות ואחריהן השולחן, המבט הזועם שלי בעניים ב-4 בבוקר שבחיים לא נראה מאיים לי יותר מהיום בבוקר, פשוט הראה לי שבסוף נשארתי שם רק אני, ברוב השומם ההוא, מריחה את הריח שלי, הזיעה נוטפת בעורפי, הנשימות שלי משמיעות מוסיקה והלב בוכה לצליליי.
הרוח השמיעה את אותותיה, בלי תזוזה, בלי אפילו צליל, היא צרחה, בכתה, אפילו שמחה. כשהסתכלתי לשמיים ראיתי את הכוכב וניסיתי לזהות את הצורה שלו, אבל כל מה שראיתי זה חיוך של ילדה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
