ההיגיון של הלב

http://www.youtube.com/watch?v=Orv_F2HV4gk&feature=related

זה מחלחל אליי עמוק, וכולי חשופה. זה כל שנה אותו הטקס, עם אותו הבכי חרישי שלי והבכי העצוב שלך וכל שבאנו לקראתו הייתה את סבתא. זו בעיקר היית את. והיום את לא נמצאת. כל שנה אותו טקס, והשנה הוא היה אחרת. בערב טקס יום הזיכרון לשנת 2009 בקיבוץ המשפחה שלי לא נכחה, והיום כשמצאנו את עצמנו בקבר, עומדים מאחורי הספסל שלא מזמן ישבת בו את, משהו היה חסר. וכמו שאת אמרת.. :"יש חלל".

וזה יום הזיכרון, ובאנו בשביל הקבר של מומי ושל סבא, ואיכשהו ביקרנו גם אותך סבתא.. והאבן הונחה כאות שותפות והזדהות ונשאר משהו ממני על חלקת האדמה שלך, לצד הפרחים שהונחו לכבודך, בתוך הבית קברות האלה שמכיל כל כך הרבה נשמות שלנו. השנה זה נשמע אחרת. וזה נראה אחרת. קינת דוד כבר לא נשמעה כמו תמיד והמילים של אל מלא רחמים הדהדו לי, כי בזמן האחרון שמעתי את זה כל כך הרבה פעמים. והעלייה הייתה לקבר שלך תמיד ושל סבא, ופתאום זה גם בשבילך. זו עוד פינה לטפל בה, עוד פינה להשקות את העציצים, עוד חלל שנשאר. וכשאני מרגישה שאני טובעת בזה, אני יודעת שביכולתי לצאת ושהחיים עכשיו ושהם פה. והמוות לעולם לא יהיה במרכז חיי, ושהחיים- הם אלה שיהיו במקומם המיועד. ושם את תישארי תמיד סבתא, גם אם היום אספנו את כל הבית שלך במזוודה ואת כל חייך במכונית והבאנו הכל לביתנו, את עדיין שם. בקיבוץ, כמו שתמיד היית ושלעד תישארי. גם כשהזמן כבר יטשטש את העכבות ובבית שלך ישכנו פנים אחרות.

אני אוהבת אותך. זה לא אמרתי. וזה יוצא עכשיו.. חודש ומשהו אחרי, כי את לא חיכית ליום הזיכרון כדי להתייחד עם המשפחה שאיבדת, ואת עושה את זה עכשיו. ואולי גם אני עושה את זה עכשיו. אני נפרדת ממך, צעד אחד מיום הזיכרון וצעד אחד ליום העצמאות.

איך העצב והשמחה אחד הם.

ועוז, עוז מופיע לי בעניים והשיר שלו מתנגן לי בלב ומרטיט כל חלק פנימי שבי.. הקושי לחיות כאב ללא בן. יאאלה.

תיהיה נשמתכם ונשמתכן צרורות בצרור החיים.

ולצד כל מה שמתחולל, נגמרה לי עונת הכדורסל במשחק נגד הפועל ירושליים בחוץ שנגמר בתוצאה מאוד גבוה לטובתינו, אבל לא יודעת.. זה לא מה שמרגיש כעיקר. לא הניצחון הוא העיקר , וזה כי לפעמים אני מרגישה שהדרך הרבה יותר חשובה.. והניצחון- הוא רק חלק מההשפעות לוואי. ועדיין, למעגל הקסמים עוד לא יצאתי והתחושות הטובות ממעיטות להגיע. וכל שנותר זה חוסר סיפוק, ותחושת מרירות קשה ששוב לא הצלחתי לספק את הסחורה, או לפחות- להצליח להיות שלמה עם עצמי. אבל זה כנראה עוד אחד מהחלקים האלה.. שבאים רק עם הזמן.

שמושגים רק עם הזמן, בבשלות אמיתית.

והופ, נפלנו ליום העצמאות. ומשם לביה"ס, ומשם לל"ג בעומר ואמא- נגמרה לה השנה. אני כבר מתחילה לחשוש שמא תיגמר יותר מידי מהר, ופעם אחר פעם הכל מתערער מחדש ולובש צורה אחרת, אבל אני מנסה להיצמד ל'מה שרואים מכאן לא רואים משם' ולנסות לא לאבד את התקווה בחברות חדשות ולהידבק באופטימיות שלה והלוואי שנוכל ליצור משהו אחר, למרות שאתן כבר לא רוצות. אז יאאלה, אני מוכנה להיפתח ולהגיד לעצמי- שעד שאין אתגר- אין משחק בכלל, ושאין טעם לחברות אם אין לקיחת סיכונים של פגיעה.

ומצד אחד הציונים שלי מרגשים אותי, מצד שני אני נחשפת לצד שמאוד קשה לי להתמודד איתו, שהוא בעצם- הקטע שאני מרגישה כל כך מוכנה למבחן ואז אני נופלת בו. ועוד לא גיליתי למה בעצם, אבל בינתיים אני משפרת את כל מה שניתנת לי האפשרות לשפר.. ואני לא מוותרת לעצמי, עוד לא בכל אופן.

ומצחיק איך אמרת לי שכל ההתמודדות הזאת מגיעה מהכדורסל.. והתחלתי להתגלגל במחשבות.. וחשבתי.. אולי זה חלק מתהליך ההתמודדות שלי ואולי זה מספיק רק בקצת את זה שאני לא מוכנה לוותר גם לבינוניות.

הייתה לנו שיחה טובה אתמול, אולי בפעם השניה או שלישית שאנחנו מדברות בכלל. וזה מרגיש שונה, לא איתכן ומאוד טרי, וחבל- כל כך חבל שזה לא קרה קודם. אבל הנה זה קורה עכשיו. אני מתחילה להיפתח אליכן וזה אולי טוב לי.. ואולי מאוד חשוב לי להתחיל להשיב את האמונה הזאת, להתחיל לפתח את הקירבה הזאת..של חברות שהן באמת באמת חברות.

זו התחלה של דרך חדשה, מצד אחד, מצד שני- זו תמיד התחלה של דרך חדשה. ולא לשווא זה ביום העצמאות, צעד אחד אחרי יום זיכרון. דלת אחת נסגרת, גם האחרות ייפתחו.

את תראי סבתא, אני אגיע לגדולות שיהיו מספקות בשבילי, ולא אפול בשוליים של עצמי ולא אוותר על מה שאני מאמינה בו.

You got a fast car"
I want a ticket to anywhere
Maybe we make a deal
Maybe together we can get somewhere

Anyplace is better
Starting from zero got nothing to lose
Maybe we'll make something
But me myself I got nothing to prove

You got a fast car
And I got a plan to get us out of here
I been working at the convenience store
Managed to save just a little bit of money
We won't have to drive too far
Just 'cross the border and into the city
You and I can both get jobs 
 ."And finally see what it means to be living

Tracy chapman- fast car. שלי כבר הרבה שנים.

יום עצמאות שמיח. :)

אני לא יודעת למה אני פה. כי אני לא ממש אמורה להיות פה עכשיו ולכתוב כאן.

חזרתי עכשיו ברגל מהביה"ס, שם עשיתי מועד ב' במתמטיקה. באמת של האמת, אני לא מבינה מה אני עושה לא בסדר. איכשהו, לי זה תמיד לא מצליח. הצלחתי לשפר ציונים באנגלית, וציון אחד במדעי החברה והבטחתי לעצמי שאני אשפר גם את הציון הזה. מחר מתכונת ואני לא יודעת עוד מה אני יכולה לעשות כדי להצליח בה.

כאילו פאק, אני באמת לא מצליחה לפענח את הבעיה שלי.. ואני לא קוראת לזה עוד בינוניות. כי אני לא. אני מאמינה שאני יכולה להצליח להשיג ציונים הרבה יותר גבוהים ממה שאני משיגה, אני רק לא יודעת איך להשתמש בפועל באמונה הזאת בעצמי. לא רוצה להגיד ששוב זה לא הצליח, ושוב נלחמתי לשווא. עלאק לחימה.

אני רוצה להגיע למשחק במצב רוח קרבי, לעשות כל מה שאני יכולה ויודעת שאני יכולה ולהפסיק לבלבל את המוח. אבל האמת, ככל שאני חושבת על זה.. אני לא בטוחה שאני כל כך רוצה ניצחון, או משתוקקת לאחד כזה. אני לא באמת יודעת על מה אני נלחמת, ואולי זה מה שמאבד את כל הטעם שבלחימה.

אבל גם אם הייתי יודעת, והיו פעמים שידעתי, עדיין לא יכולתי לפרוץ את מעגל האפסים ולהיות מי שאני יודעת שאני יכולה להיות. ואני לא מבינה למה זה לא מצליח. מה עוד אני יכולה לעשות?

אני באמת מנסה, באמת משתדלת.. אז איך אני אסביר לך שכל זה לא מספיק? איך אני אסביר לעצמי?

הייתי אמורה להתעודד מזה שכל מה שקורה פה, קורה בגללי, וכל זה נשלט על ידי. אבל זה לא כל כך מאיר פנים.

אני רוצה לדעת לצחוק על זה, ולדעת לגדול מזה, ואיכשהו זה תמיד הצליח לי.. אני מקווה שאוכל לעשות את הקפיצה בין לחץ לשעשוע, בין לחץ לאופטימיות ובין לחץ לביטחון בעצמי. וכן, אני מאמינה שפיגמליון הוא לא זה היחידי שיצר את גליתאה, ושגם לה הייתה יד נכבדת בדבר.. אבל זה מה זה בעצם משנה?

נגמר לי הזמן. ולמרות שעצוב לי עכשיו, כי הוכחתי ההפך ממה שרציתי להוכיח. יהיו לי עוד 2 הזדמנויות להילחם על הציון שמגיע לי, וזה עכשיו או לעולם לא. אז שיהיה קצת שקט בפנים, חופן של צחוק.. ואני אצליח לעשות כל מה שאני חולמת עליו, וכל מה שאני יודעת שביכולתי לבצע.

שש..

http://www.youtube.com/watch?v=DIfVmPGUA4A

שיר של הלהקה, שנתקלתי בו בהקשר הזה- כתוצאה מערב שעשו לתרומות.

מה שחזק בו הוא שלאנשים האלה.. עדיין נשאר האור בעניים והם עדיין אוחזים בתקווה של יום חדש שיבוא ויראה להם אופק חדש ואנחנו נשאבים לעולם כל כך טפל.

היום חג. במסגרת של חג, בתלבושת של חג וגם במהות של חג. אני חושבת שאולי לראות את כל האנשים נערמים במרכזי החנויות בחיפוש אחר מתנת חג, פתאום צצות המצות בביתינו ואנשים מתפנים כדי להתאגד ביחד. אני מאמינה שזה הקסם של החגים האלה, והקסם שלנו כמדינה. אלו הם הדברים שמזכירים לנו שבין כל המלחמות, ובין כל האלימות (שכל כך קרובה אלינו, אפילו כמו המקרה שקרה אתמול ברעות), יש לנו דבר שעליו אסור לנו לוותר- והוא על הכוח שמאסף ומעצים את הכוחות של כולנו ביחידים וכאינדיבידואליים, והוא הביחד שלנו. הקסם שמתרחש בכל חג וחג, בכל ערבי שישי, הוא הרגע הזה של האנחת רווחה, של הניצוץ בעניים- שאנחנו נמצאים במקום שבו אנחנו צריכים להיות.

גם אם יש עוד את המחשבה ההיא, אם צריך להכין את זה ואיך להכין את ההוא, והסביבה נעשית קצת מאולצת, המטרה היא שנעלה. והיא הביחד, באמת באמת הביחד.

אני כל הזמן רואה באיזה מצב אנשים נמצאים, בסביבה שבה הם צריכים לחיות ואני שואלת את עצמי אם זה אפשרי. אז אני מקבלת את זה שיש אנשים מעליי שלא עושים מספיק (אם בכלל) כדי להחזיר להם את האור לעניים. ומעגל העוני תופס תאוצה וחג פסח היום, וכמה אנשים יחגגו אותו בעצב, ולא בשמחה?

וכמה אנשים יחגגו אותו בלי אוכל על השולחן? בלי אור של חג?

וזה מה שצורם, מה שעמוק עמוק בפנים מהבהב כמו נר נשמה בחשכה. אני רוצה שיהיה לחג הזה משמעות והיא לקחת נשימה עמוקה ובאמת להעריך לרגע אחד את כל מה שקורה לנו בחיים האלה. את כל הרגעים הקשים האלה ואת הרגעים הטובים. את הצלצול טלפון של חברה, את הSMS שמבשר חג שמח, את ההכנות לחג על כל הניקיונות והסדר, ובעיקר.. על האנשים שמסביבנו, שזוכים מעט מאוד להערכה כנה ולמילה טובה.

מאז אתמול אני מסתכלת עלייך ושואלת מה ייקרה אם אני לא אהיה פה? אם הרגע הזה שראינו ביחד נשיונל גיאוגרפיק, האם תזכרי שכל יום שישי אני נוהגת לפתוח את הערוץ ולחפש תוכניות על בעלי חיים? ואיך אתה מסתדר שם.. ואיך וכמה קל לשפוט אותך על זה שאתה לא יכול להמשיך בחיים שלו אחרי אובדן בנך מצד אחד ומאידך, כמה קשה לילדיך.

ובכל זאת, הילד מרעות קיבל את הכדור בראש. והיום הוריו יחגגו סביב השולחן והוא לא יישב על הכיסא, ולא יחייך להם מהצד השני ויבקש שיעבירו לו את התירוש, הוא לא יחפש במרץ אחר האפיקומן והוא לעולם לא ישוב לנשום והם לא ישובו לעולם לראותו שוב. ברגע אחד הכל התנפץ. ואיך ממשיכים עכשיו? לאן ממשיכים? איך העולם נראה, האם הציפורים מצייצות באותו האופן, והשמש זורחת כמו בכל יום?

וזהו ערב חג. חג הפסח. ואני שומעת את עצמי עוד מתלוננת איתך בשיחה אתמול על זה שיש לנו מתכונות. מה זה לעומת כל מה שקורה היום? מה שקורה בחוץ? מסביבנו? על מה אנחנו נשענות עם לא על הטפל? איפה העיקר ולאן הדרדרנו?.

אני מקווה שאוכל להשיב היום את השמחה שלי, ואת ההערכה העצומה שאני רוכשת למשפחה שלי ולחברות שלי. לא הייתי קלה בזמן האחרון ואני יודעת כמו שאתן כבר מרגישות שאיבדתי עם הזמן משהו במהות של חברות. אבדה לי התשוקה לקשר, אבד לי הרצון להיאבק עליו. כאילו הכל חולף על פניי ולא אכפת לי בכלל שזה חלף ועבר. אבל אני מקווה שאדע למנף את התחושות האלה, ולא לאבד אותכן בחיפוש אחר האור הזה, ושלא תשכחו שגם אם האדישות משתנה על פני ופעם זה חיוך ופעם זה כעס, לעולם זה בפנים אהבה וזו הערכה, וחברות בעניי  תישאר קרן אור ביום גשום, או טיפת גשם ראשונה שזולגת על הלחיים שמבשרת את בואו של החורף.

ולמרות שהדברים לא ממש מתנהלים בדרכי, אין באמת סיבה לכך שאהיה עצובה ושלא אראה את השעשוע, את הצחוק ואת האופטימיות שמתרוצצת פה ומשחקת איתי מחבואים. כמה שכחתי שהיה, כמה עוד אשכח שיהיה,

אני מקווה לדעת עכשיו. להיות פה בהווה.

ושאמנם זה כבר לא אותו הדבר, אבל אנו ניצור משהו חדש, הוויה חדשה. שהכיף והאושר והילדות והבגרות, שהכל יתחבר למסע מטורף של רגשות ושל קשרים.

וחג היום.

ואיך אפשר להישאר אדישים ואדישות לכך?

באהבה אין מפסידים ומפסידות. אני זוכרת שכתבתי את המשפט הזה על כדור הכדורסל שלי לפני שלוש שנים.

והיום, כמה רלוונטי זה היום.

חג שמח יקירים ויקירות שלי. וגם אם אתם לא פה, הפסד שלכם.

תמונה שלי, מאוטופיה. למרות שהפרפר נראה קסום, הוא היה רגע לפני גסיסה. וככה חיינו נזילים. ו.. :"כל יום כשלעצמו מביא את הנצח" פאולו קואלו.