ההיגיון של הלב

"הייתה תקופה כזאת

שהאושר בא בזעם,

צחקנו מהכל, שרפנו את מה שבא ליד

לא נשאר לנו אלא,

לחבק  את הצער

להגיד אתמול היה טוב ויהיה גם מחר

אתמול היה טוב, אתמול היה טוב, אתמול היה טוב

ויהיה גם מחר". שלמה ארצי\ירח

מרגע לרגע, לאסוף זיכרונות, לאסוף רגעים. מהזעם מגיע האושר, בדרכים עקלקלות, משתרך מהמקומות המלוכלכים ביותר, לרגע אחד יפה. מהזעם מגיע האושר, מתחמק מכל עול החיים ומפלס לו דרך בעובש שיוצא מכולנו ונשפך בצידי הדרך, מחפש דרך לשרוד.

מהזעם שלי, פתאום מגיע האושר, פתאום ברגע לא ידוע, ברגע לא צפוי.

"שהאושר בא בזעם..." משמח או מעציב, אחד מהשניים. לופתת את שתי ידי במציאה ומנסה להפוך אותה לאינסופית, ורק מבחן התוצאה יוכיח דבר כזה או אחר ובעצם אם הצלחתי.

אתמול התאמנתי במגרש, אחרי כל כך הרבה זמן [משהו כמו שלושה שבועות]. אני אפילו לא יכולה להתחיל לכתוב כמה מרגש זה היה, כמה חלמתי על זה. זה מצחיק איך באמת ברגע אחד הכל מתחבר, ולמרות הרגל שקצת נסחבה מאחורה, הצלחתי לייצר 6-8 נקודות די מרהיבות והייתי גאה בעצמי גם על האסיסטים.

כל כך התגעגעתי שהמילים קצת מביכות אותי, כי אני אצא קצת טיפשית. אבל בעצם זאת אהבה שלי, אני אוהבת את הקבוצה שלי, אני אוהבת את המגרש, את רעש הכדור ואת הנשימות הכבדות אחרי שאני נאלצת להבין שיש לי כושר גופני ברמה אפסית, את הסחיבת רגליים, את המלחמה עם עצמי אם לרוץ או לא, אם למסור או לא, אם לקלוע או לא. אני אוהבת הכל כמו הכל, כמו שזה.

הגשתי את 2 התמונות שלי לתערוכת הצילומים בביה"ס. אחת מהן זו התמונה בסוף הפוסט, כשהנושא המרכזי הוא 60 שנה לישראל. התמונה השניה הייתה קציר העומר בקיבוץ. אני כל כך מתרגשת, ומקווה שאזכה במשמעות כלפי התמונות כפי שהענקתי להן.

זהו, גם היום יש אימון. וגם היום יש כיף, והלב שמח כמו שהוא לא שמח הרבה זמן. זה כיף שזה אפילו מפחיד לאבד חלק ממנו. התחבושת האלסטית תיאלץ להתאים לי לרגל וכמה שזה לא יהיה נוח- עדיף זה מאשר כל כאב או סיפור מעשיות אחר. בהחלט יש פה אהבה, ובהחלט שהיא תנצח.

טניס.. אחח טניס. אני אחת מאותן אלה שביום שבת וראשון נדבקו למסך הטלויזיה מ-1:30 בצהריים עד 19:30 בערב, אחת מאלה שלא זזו מהמסך. אמנם מאכזב שהפסדנו ושלא עלינו לבית העליון, אבל אני גאה גם בציפי וגם בשחר, וזה כי יש דברים שהם מעבר להפסד, שחשובים הרבה יותר.

מממככבייי, הא?

מישהו הזכיר פיינל פור?

קודם כל מרגש להגיע למעמד הזה, מרגש להיות חלק מזה, להשתייך למעמד כזה. אמנם היו הפסדים בליגה שכאבו, אבל באהבה כמו באהבה לפעמים אלו ההפסדים שמביאים נצחונות. אני כל כך מתרגשת לקראת יום שישי והבטן מתהפכת לי. כל פעם שאני נזכרת בעובדה שהפיינל פור השבוע אני מתחילה להתלהב כמו ילדה קטנה שמקבלת סוכריה על מקל.

דייייי, אני מתרגשת

בנימה אופטימית, פסימית או אנערף, קשה להוריד את החיוך, כפי שהוא טמון בזעם ובכאב ובכל דבר אחר.

וכמה שאני אוהבת את שלמה ארצי. נשיקות

סגירת קשרים ישנים, התעלות מעל כל צל של אגו, מעל כל סוג של מאבק. לאחוז ביופי בשתי ידיי, לקשור קשר של לבבות ולהבטיח שזה לא ייקרה עוד, כי סליחה מרפאת הכל.

ביום שלישי שעבר, היה לנו את המשחק האחרון בבית. החיים הובילו אותי לכתוב עליו יותר מידי מאוחר, ובנסיבות אחרות לגמרי, וזה דווקא בגלל המזג החם שהתפרץ מתוכי, התחושה שלא מעריכים אותי, שלא העריכו את המאמצים שלי בקבוצה, את העובדה שאני מתקשרת כל הזמן, דואגת כל פעם, מוודאת הכל רק בשביל שיהיה להן נוח ושיבואו לאימונים, כי אני תמיד מרגישה שאני נטועה בכדורסל עם הרגליים, ושהן מתנדנדות.

ברבע ל6 הגעתי עם הקביים החביבות למגרש, כולן אסופות בעצמן, הנעליים כבר ננעלו, המדים כבר הולבשו, כל אחת מכונסת בעצמה, מתכוננת למשחק האחרון העונה. מצחיק איך הרגשתי כל כך חופשייה ופתוחה רק מעצם העובדה שאני לא משחקת. כל הלחץ השתחרר בי, וזה גרם לי להבין כמה אני צוברת לקראת המשחק, כמה תחושות של פחד אני סוחבת איתי. ההשתחררות גרמה לי להבין שכדורסל זה כדורסל, ומשחק זה אחרי הכל רק משחק.

הבנות התחילו להתכונן למשחק, לרוץ מצד לצד, צעד וחצי ימין, עלייה לקליעה, מתיחות, ואני הצלחתי לצלם את הכל, בלי לשכוח את כל מה שעברנו. כולנו סחבנו איתנו את אותן התחושות- שהמשחק הקודם בבית של פסגת זאב, כשאביו של המאמן שלי נפטר, כשהפסדנו 30-25, לעולם לא יחזור על עצמו. הייתי חדורת מוטיבציה, ואני נזכרת שבאותם הרגעים הרגשתי בערה ברגליים וכל כך רציתי לעלות למגרש.

לפני תחילת המתיחות, הגעתי לחדר ההלבשה ושם ראיתי את כל הקבוצה היריבה מדברות ביניהן, מחליפות בגדים.. והשחקנית מספר 14, שבמשחק הקודם עשתה לי חיים לא קלים, אמרה שהן ניצחו את אס"א ירושליים [מובילת הטבלה עם הפסד 1 בחוץ]. כמובן שזה היה מגוחך, וכל המשחק צחקתי עליה. באמת שזה היה הזוי, העולם המופלא שאנשים חיים בו...

המשחק התחיל.הייתי על הספסל, מכווצת בעצמי ומוכנה לפעולה. הבנות שיחקו בהתחלה הגנה חלשה, וההתקפה לא הלכה לשום מקום. בכלל, זה היה ידוע שהמשחק יהיה על תוצאה נמוכה. ההגנות נמשכו ושוב ושוב פסגת זאב עשתה הגנה איזורית שאסורה, והערנו להן בלי סוף. השופט נראה כל כך מעצבן, ממורמר ורדום, דבר שעיצבן אותי עוד יותר וצעקתי כמו מטורפת מהספסל, עד שכולן העירו לי. ההובלה של ענת לא הצליחה, ורון לקחה את המושכות לידיה, דבר שהצליח כמה פעמים. חן הייתה מתוסכלת שענת לא מוסרת, אסתי כעסה שלא נכנסה מספיק, ואני רבתי עם יעלה את ריב חיינו. הרגשתי שהיא מתייחסת אליו כמובן מאליו, כשהיא האשימה אותי שלא אמרתי לה להביא אוכל בסך 35-40 שקל, ושהן התחלקו 3 בנות בכיבוד וכל אחת הביאה קצת. היא כעסה כי חשבה שריכלתי עליה עם הבנות, ובסך הכל היה בלאגן.

המשחק נגמר בניצחון שלנו, שהגיע לנו בגדול, בכל פרמטר של המשחק. 52-50, אבל המשחק נגמר בתחושה רעה מהריב ההוא, שנעשה על הספסל באמצע הרבע האחרון.

הוא נגמר עכשיו. כשהתקשרתי ליעלה ודיברנו, החלטנו שחשובה לנו החברות הרבה יותר מריב על דבר חומרי שנהפך להיות מורכב הרבה יותר וחבל.

צילמתי מיליון תמונות מהמשחק הזה, וטל עזרה לי. צילמתי גם וידאו בשניות האחרונות, והכל מתועד בצורה מופתית בתיקיות במחשב. ונגמרה לה עונה.

יום רביעי, לאחר המשחק הגענו כולנו לכביכול אימון. לפתע הפתיעו אותנו עם משחק נגד גדרה, שלא משחקת בליגה שלנו. כל אחת והבעיות לבוש שלה, בעיות מנטליות שלה, וכולנו נלחצנו לגמרי. לבסוף אספנו את עצמנו, התכנסנו והתחלנו להתאמן. כמובן שאת כל זה ראיתי מהספסל, ובהמשך גם מהמזכירות.. אבל עוד מעט אגיע לזה.

דביר, המאמן של הצעירות הגיע, בחור שאני מאוד מעריכה. בסביבות גיל ה-23,25 לחייו, מחוייך ואוהד הפועל. דבר שגרם לי להתערער הרבה פעמים, אבל סך הכל הוא בחור חכם ואני מעריכה אותו באמת. אז הוא הגיע לספסל ונהיה שם קצת יותר מעניין, הבנות מתאמנות, והיינו בסך הכל איזה 9 על 17 נראה לי. :S

יאיר קרא לי לעשות מזכירות ואני, אחרי כעס רב ובכי מר, נפלתי על הכיסא שליד המזכירות. למזלי הגיע לשם מישהו חביב, כנראה מגדרה, שכל המשחק יצא לי לשבת לידו ולעשות איתו מזכירות. הוא סיפר לי קצת על הבנות, שאל אותי לגילנו, אם אנחנו בליגה. הפרטים הכמעט יחידים שהצלחתי לדלות ממנו היו שהוא משחק כדורסל, ושהוא אח של אחת מהבנות בקבוצה שלהן. אני אומרת לכן, בחור חביב כזה לא ראיתי הרבה זמן. אין לי מושג אם הוא היה בכיתה ט', י' או י'א, אבל היה לו חיוך מקסים באמת.  והאמת שחוץ מהעובדה שניצחנו, הוא בהחלט העלה לי חיוך.

חג פסח הא?

איכשהו התאספתי לקראת זה. ביום שישי בבוקר, כשהדודים המקסימים הגיעו מאלסקה, אספנו את עצמנו לסבתא בצפון. לקחנו את כל הבית על הכתפיים ויצאנו.הנוף של הגלבוע, כרגיל.. יותר מהאיר פנים, ועשה לי שמח בעניים. החלטתי שאני מצלמת שם כמה תמונות לתצוגה בביה"ס, ושאני אעשה את המקסימום.

בערך ב- 5 ביום שישי, אחרי שראינו את סבתא, יצאנו לקצירת העומר. אמא ואחותה שרו שיר יפייפיה, והכל צולם בוידאו כדי לעשות את הקלטת לסבתא. צילמתי קצת בשדה החיטה המרהיב וכמה תמונות אפילו יצאו טובות למדיי. החלטנו שנחזור למחרת בבוקר, עם צילומים מחודשים. אחר כך עשינו קניות לסבתא, קנינו מיליון ממתקים, חלבות בשביל הדודים מאלסקה שהתגעגעו לזה ואני קניתי רימל ועיפרון סגול.

סבתא הרגישה אמנם טוב, אבל ראינו שהיא מזדקנת. שהיא מאבדת מהפוקס שלה, שהיא נשאבת הרבה פעמים לעולם אחר. היה באמת נפלא, יצאנו ליום הצילום יום לאחר מכן, ההורים הסתובבו ברכב, הלכנו למסעדה עם חברה של אבא, גיליתי את קסם הקיבוץ פעם נוספת. הרבה טוב יצא לי מהבילוי הזה, וגם לרגל הנכה שלי, שכבר הרבה הרבה פחות כואבת.

יותר מידי זמן לא הייתי פה, על זה יש הסכמה, אני בטוחה.

אבל הייתי צריכה לסדר את הראש. להפסיק לרחם על עצמי, לדעת להעריך דברים בחיים שלי. להעריך את המהות שלי, את טיבו של הזמן, את הערכה שאנחנו מעניקים ומעניקות לזמן שלא בצדק, ושהכל זה סדרי עדיפויות. לפני החופש הספקתי לעשות 2 מבחנים - בהיסטוריה ובמדעי החברה ואיכשהו נחתתי הישר לחופש פסח.

עם הרבה רצון להפוך אותו לטוב יותר ועוצמתי יותר. אולי לחוש קצת אור, להריח נופים אחרים, ואולי להגיע לתל אביב כבר, אחרי תקופת צום רצינית למדי. אני חולמת על זה בלילות- וזה משמע שהתדרדרתי.

אז שיהיה חג שמח.

ואין כמוכם\ן.

נאבדו לי הכוחות ברגע אחד, נשאבתי אל תוך מעגל של כעס. כשחשבתי שהכעס הוא הוא רק נתון X שניתן לשלוט בו, חשבתי שהגיע הזמן שהוא יבטח את האגו שלו ויאחוז במחמאות שמגיעות לו בשתי ידיו.

שבוע לפני המשחק האחרון שלי, המשחק האחרון של הקבוצה שלי, יש נקע בקרסול. זה הרגיש כמו דקירה בלב, נפלתי על קרסול ימין וכל מה שראיתי ברגעים האלה היה רקע שחור. בהתנהגות מקוממת ובלב שוטט דם הגעתי לספסל, כשאני רואה איך הקבוצה שלי מנסה להחזיק את המשחק ביזע, דם והרבה דמעות. משחק כזה לא היה לי הרבה זמן. אם חשבתי שכל הבעיות שלי ייפתרו היום בבוקר, מסתבר שכל הבעיות נפלו עליי מהשמיים אתמול בערב. במשחק כזה ארוך לא נתקלתי הרבה זמן. ישנן 40 דקות, וישנו שעה ו-40 דק' במשחק שלא נגמר, שכל רגע בו הוא נצח. כל כך הרבה זמן [אם בכלל] לא בכיתי במשחק, מעולם לא בכיתי ממכות, ורון אמרה לי היום בצהריים שברגע שהיא ראתה אותי בוכה: "ידעתי שזה רציני".

כאילו ברגע אחד הרגשתי את הכל ולא הרגשתי כלום. היה לי כל כך כואב, הגב היה שפוף, הרגל נעה בקצב של גסיסה, זה היה מפחיד. כל הזמן התאפקתי להרזיק את עצמי באוויר, להשאיר את כל התחושות האלה לעצמי. לא פעם מצאתי את עצמי מתחבאת בתוך המגבת ורוצה שהכל ייגמר כבר. זה היה רגע מפחיד, פעם צחקתי בו, ניסיתי לעודד את הבנות, אבל ההפסד היה בלתי נמנע. השריקות והרמה של השיפוט היו מעל ומעבר ללא נסבלים, הפעולים שהיו שם בכל פינה, הפעולים שלא נשרקו. כל כך הרבה כעס מצטבר, כל כך הרבה משברים שהסתיימו במקרה הזה. ראיתי את זה בכל פינה, רציתי להרוג מישהו.

לא פלא שהמאמן צעק לנו כל הזמן מהספסל שניהיה בשקט, שלא ניכנס לויכוחים כאלה נמוכים. את האצילות השארתי בבית, וכל מה שנשאר לי על הפרקט זה כעס. וכאב. הרגל בערה לי.

היום בבוקר התהלכתי מרופא, לאורטופד, לצילום, והכל על רגל אחת. הייתי בכיסא גלגלים, קפצתי ביותר מ-60 מדרגות ואיבדתי כל פעם מחדש את השמחת חיים. גיליתי כמה קשה להרגיש מוגבלת, וכמה כואב להיכנס עם הכאב לתוך הוורידים. כמה משגע להרגיש מוגבלת ובעצם לא להיות מוגבלת בכלל. כל הזמן ניסו להרגיע אותי, ניסיתי להרגיע את עצמי, ניסיתי להרגיע את הבנות במשחק, אבל מכל הסמטוחה הזאת.. אני תקועה פה עם עצמי, לבד, בחדר. בשקט.

בלי כדורסל לשבועיים, עם העובדה שאני הולכת לפספס את המשחק האחרון שלי בבית, בלי שאני מסוגלת בכלל להכיל את זה. מחר יש לי טקס של חלוקת תעודות זהות, שהייתי אמורה לקרוא בו, הייתי אמורה לצעוד עם הכיתה שלי, והכל מסתכם ברגע אחד. שמצד אחד יצאתי ממנו בזול, ומהצד השני הוא הכיל בתוכו הצטברות של מתח מתקופה מאוד ארוכה.

-

"ככה זה חני, מצב רוח על הבוקר", אמרת במילים כאלה או אחרות ואני התעצבנתי ברמה שלא ניתנת לתיאור.

עם כל השטויות שלך, אין מקום להערות שלך על מצבי הרוח שלי, נסגור פה את העניין.

-

מוסיקה יכולה להציל אותי מהרבה דברים, אבל הכי קשה זה לנסות ולתת לה להשפיע עליי, לנסות לתת לה להציל אותי מעצמי.

-

כל רגע שזה לבד עם הרגל, כל רגע שזה לבד על רגל אחת לעלות במדרגות, רגע אחד של אפיסת כוחות על המיטה, אני מתמודדת מול עצמי. מול החרדות שלי, מול החששות שלי. זה כאילו שהגוף ידע בדיוק באיזה מצב אני נמצאת, ונקע או לא, אני בכלל לא זקוקה להוכחות פיזיות להתמוטטויות שלי. חיה, אבל יש הבדל חד בין להיות חיה ובין לחיות.

-

קשה לי איתכן, עסוקות בעצמכן. תפתחי את הקשרים שלך עם ההיא, ואני ארגיש כאילו אני פה לא כי אני באמת פה כי אני זאת אני.

-

"אויש, את יכולה להיות מפקדת בצבא, להוביל משהו, להנהיג אחרות.." עמית אמרה אתמול בתחנת האוטובוס בדרך למשחק, כשדיברנו על הצבא פתאום. כולכן הסכמתן, ואז הרגשתי שיש משהו אחר שאני מביאה לכדורסל שאני לא מצליחה להביא לידי ביטוי בחיים שלי. איתכן, בביה"ס, עם הקשרים ששם. זאת בכלל לא אני.

-

ממתי נלחמתי במירוץ להשגת הציון הטוב ביותר, להשגת ציון בכלל? ממתי נלחמתי כדי להיות מוכחת על ידי מספר? מעולם, חוץ מהתקופה הזאת. לרדוף אחרי ציונים, במקום להתמקד בזה שאני טובה בזכות ולא בחסד, וציון אחד במתמטיקה ובוחן אחד באנגלית לא משנים אותי בכלל ולא יוכלו לשנות. מספרים הומצאו בידי בני ובנות אדם ולא להפך, והקטע הוא שהם מעולם לא היו חלק כל כך חזק בחיי כמו שהם ניהיו פתאום.

-

סיימתי אתמול מחויבות אישית וגיליתי כמה אחרי כל המאבקים עם הבנות והקושי שהן עברו כשחוויתי את זה מהצד, היה שווה את הכל. האמא כתבה לי הקדשה מהלב, והרגשתי שאני מתפוררת מהתרגשות.

וזה היה יפה, להרגיש לרגע מוערכת, אחרי שחשבתי שבמחויבות ההיא לא הייתי מספיק מוערכת.

-

ושוב, אני לא אפסיק לחזור על עצמי...

באהבה אין מנצחים ומנצחות, ואין מפסידים או מפסידות. אהבה זו אהבה, שמכילה בתוכה הכל, כי היא בעצמה הכל. זה לא משנה איך הגעת לאהבה, ואיך יצאת ממנה, ברגע שהגעת למקום שבו את מרגישה אוהבת, את תרגישי נאהבת.. והכל יתחיל לזרום עם החיים, לקבל צבע.

כשאת נכנסת למשהו שאת אוהבת, את תצאי מורווחת, לא משנה מה תרגישי בדרך לשם, כי אהבה זאת אהבה, ולאהבה אין תנאים.

אהבה היא אינסופית.

אני מזמזמת את מקצב החיים שלי, שוקעת בדמעות של עצמי, נאבדת בתוך משקעים שאני הופכת אותם לגדולים יותר מכפי שהם, ולרגע שומעת רק את השקט ולא את קצב החיים.