ההיגיון של הלב

אני לא יודעת מה לכתוב כאן. אני מרגישה הכי ריקה, כאילו אתם מרגישים שלא הקרבתי כלום, שאני לא יודעת להתאבל בדרך שלכם. אבל זו הדרך שלי.

אני לא יכולה לראות אותה שוכבת בארון ואני לא אוהבת את כל הביחד הזה. אני רוצה להיות לבד. אני רוצה להיות בחושך ולבכות על זה שכלום לא נשאר, אבל הכל פתוח. אני רוצה להגיד שאין לי סבתא, ושכבר לא תיהיה אף פעם סבתא.. שהסבתא היחידה שלי כבר לא בין החיים. שהיא השאירה חלל, אבל זה היה זמנה ללכת. שהשלמתי עם זה, אבל אני לא יודעת איך לבכות על זה. אני לא יודעת כמה זמן להקדיש לזה, ואיך אני חוזרת לעצמי.

אני לא יודעת מה להגיד לכן, ואני לא יודעת מה אתן תגידו לי. אני לא יודעת אם מתאים לבכות, מתי מתאים לבכות, האם הולכים מאחורי הקבר, או מקדימה, מתי שמים את הפרחים, למה שמים חול על הקבר, למה אוטמים אותו באבנים ולמה סבתא שלי היא זאת שנמצאת עכשיו מתחת לאדמה. אבל זהו גלגל החיים.

אני בטוחה שאתם תוהים למה אני כאן ואתם שם, אבל זה מה שאני מרגישה. שאני לא יכולה להיות שם, כי שם זו לא הסבתא שאני רוצה לזכור. את הבית בקיבוץ, שכבר לא יהיה, את המחיצת עכבישים שכבר לא יהיו, ובעיקר.. אני מנסה לזכור אותה מחייכת, מגיבה ומאושרת.. ולא ברגעיה האחרונים. אני רוצה לזכור את הסבתא היחידה שהכרתי מעולם כמו שהייתי ילדה. היא לא הסבתא שבישלה, היא לא הסבתא שהביאה מתנות, היא פשוט הייתה הסבתא שלי. והיא הייתה הכי טובה בעולם. אבל גם כשהכרתי אותה, היא כבר הייתה מאוד מבוגרת. והסוף שלה נקבע ביום חמישי ב-9 וחצי בבוקר.. וכשנכנסתם להודיע לי בכיתה, ידעתי שזה הסוף. ואז התחילו המחשבות להתרוצץ והבנתי כמה זה חוסר אונים. פתאום הכל מתרוצץ במוח, בבת אחת, מיליון מחשבות שלאף אחת אין תשובה.. או יש תשובה אחת- היא כבר לא תשוב. והבכי הוא שקט.. שקט.. והדמעה זולגת בעדינות, מפחדת שיבחינו בה.

אז מה הפלא שנשברתי בדרך, ואז- פשוט רציתי שמישהו יחבק אותי ולא יעזוב, אבל באותו הרגע רציתי לברוח. לא רציתי להיות שם. האבל שלי זה לא האבל שלכם. הוא תמיד היה שקט. ואז מתפרץ.ואז שקט.

אני מרגישה שבזה שאני פה ואתם שם, אני נוטשת אתכם, או נוטשת אותה. אבל אני צריכה את המרחק הזה.. לווא דווקא את הדמעות, כדי להתאים אותי למה שקורה פה. למרות שלא היה לי בכלל זמן, בגלל כל המבחנים האלה, שהכרחתי את עצמי ללמוד אליהם, בכלל לחשוב עלייך. ואני מרגישה נורא שלא חשבתי עלייך, ושלא בכיתי עלייך כמו שרציתי לבכות. אבל אני לא רוצה לעשות את זה.

אני לא מאמינה שהיית שכובה בארון הזה כל הזמן, מוקפת בכל האנשים האלה שהלכו אחרייך בצעדייך האחרונים, ומתת בסביבה אוהבת, עם הרבה גאווה. כי מה לעשות, המוות נמצא בתוכנו.

פיי, אלו מהזמנים האלה שמצחיק או לא, יש תחושה שכבר שום דבר לא עומד איתן מסביבנו. המדינה שלנו על הפנים, החינוך מבעית, האלימות עולה וגועשת ואין לנו עוד ממשלה. חלון ההזדמנויות להחזרת שליט עומד להסגר, ואולי תמורתו נחליט להחזיר את כל 450 המחבלים והאנשים שעל ידיהם יש דם של עוד אנשים מהעם שלנו.

כל הפופולריות והרדיפה העיוורת אחרי תוכניות הריאליטי בזמננו רק גורמות לי להירתע ולתהות מה עוד נשאר חזק ויציב במדינה שלנו. איך נצא מכל הבלאגן הזה?

אני רואה את המורים שלנו מנסים בכל הכוח שלהם להחזיק את הילדים בכיתה ולגרום להם לשבת על הכיסא, ואני שואלת למה בעצם-כי הרי זה לא האינטרס של הילדים להצליח, להשיג תעודת בגרות, לרכוש השכלה ומיומנות להמשך החיים שלהם מלבד חברים וכיף זמני? אני רואה את התסכול על הפנים שלהם, במלחמות בלתי פוסקות כשבעצם הם לא מקבלים את הזכויות המינימליות שמגיעות להם- בתור אנשים שנאבקים למען החינוך במדינת ישראל ולען הדור הבא של העם שלנו. בכלל, יש בתוכנו כל כך הרבה דילמות שאין בהן צד נכון או לא נכון, או אמת אחת, ואני מתחילה לפקפק בכלל האם יש תשובה לכל מה שקורה עם המדינה שלנו בזמן האחרון, בעובדים, עם הנשים, עם הגברים, עם החינוך, עם דור הריאליטי, עם האטימות, עם הצרות אופקים, עם הנסיעה המעוותת בכביש, עם ההנהגה המעוותת, עם הסדרי העדיפויות המוטעים, עם הדרך הלא נכונה.

ובכל זאת, אני לא מפסיקה להאמין ולנסות להגיד לעצמי שזה יותר מסובך מכפי שנראה לי, ושזה אולי יצליח וישתפר.

ולתחום קצת אחר, כדורסל.

אתמול ניצחנו את חולון שרת בביתה 45-38 במשחק שלא ביזה אף אחת מהקבוצות, אם כי היה בו הרבה מן ההחטאות והפספוסים. אני מניחה שבזמן האחרון אני נאבקת בין הרצון שלי לפרוץ את אותן מעט הנקודות שאני קולעת כל משחק לבין הרצון שלי לשחק קבוצתי, ואני נחשפת לעובדה שדבר לא קשור בדבר אחר.

אתמול הייתה השתלשלות עניינים מעניינת ולמרות המשחק האגרסיבי וה"יצירתי" שלנו, לא הורדנו את הרגל מהגז גם כששום דבר לא נכנס. אני לא יודעת, כרגיל, זו תקופה של עליות וירידות, תקופה שבה אני מנסה לאחוז בכוחי ולהרשות לעצמי לעשות סלים, לבצע מהלכים, ליזום ולקחת אחראיות.

הלוואי שאני אצליח לעשות זאת בצורה שתספק את הרצונות שלי.

בנוגע ללימודים, אני צריכה להבין איך אני מצליחה לשפר את הממוצע שלי, איך אני מנסה לשפר את הבינוניות שלי ואיך אני מנסה להתעלות מעל הציונים שאני מקבלת. לנצל את כל הניסיונות ואת מועדי ב' עד תומם, ולא לוותר על הכוח ועל הזרם האדיר הזה שמנסה להסיט אותי מהדרך. אני באמת מאמינה שאני יכולה לעשות הרבה יותר מכפי שאני עושה, וזה מתחיל בדברים הכי קטנים ופתאום מתגלגל לאי-אמונה של המורים ביכולות שלי או ויתור מצידם על האמונה שלהם .אני מרגישה שיש רגעים בחיים שבהם אני צריכה להוכיח את עצמי לעצמי ולסביבה, וזה עוד אחד מהרגעים האלה, גם בכדורסל אגב. אולי גם בכל התחומים בחיים שלי.

כי כמו שהבנתי היום, יש רגע ועת לכל דבר. כרגע זה הזמן לעשות את המאמץ הזה בלימודים ובמקביל לשמור על עצמי ולעשות ספורט ולהשתפר גם בכל האספקטים שציינתי ושצויינו כבר מאות פעמים.

הגיע הזמן להתחיל לעשות ולהפסיק לדבר.

הבמה שלי.

http://www.youtube.com/watch?v=BGJR9oTqQNQ&feature=related

תמצאו פה אושר.

"זה לא הראוי, אלא המצוי"

שנמצא בתוך רגע, שטמון בתוך רגש, שההוויה שלו היא פוטנציאל.

פורים היה עצוב, כמו התקופה האחרונה, שהוכיחה לי שדיבורים בצד ומעשים בצד. ושביחד, אני לא יודעת לעשות הרבה. ובכלל.. מעבר לדיבורים- אני עצמי לא הרבה. הלוואי שהייתי יכולה לצחוק על עצמי באמת, כמו שקראתי בספר של לני רביץ לפני כמה שנים. כמה כוח יש באימרה שאני לא מושלמת, שאני טועה, שאני לא יודעת הכל.

אז לכו תנסו להבין מה קורה איתי.. כשאני אפילו לא מצליחה לדבר, לא מצליחה להסביר את עצמי.

אני לא יודעת אם אלו תופעות לוואי של כל החברויות הלא בריאות שהיו לי במשך השנים, שגרמו לי להיסגר. אני לא מצליחה לחשוף את עצמי, למרות שאני מרגישה הכי חשופה שיש. אני לא מצליחה לצאת מהמעגל הזה, של הכאב הבלתי נגמר.. למרות שאחרי כל רגע טוב אני לא מאמינה שאני אחזור להרגיש כואבת כל כך .

וזה שוב מגיע. ואני לא יודעת להסביר לך אם זה טוב או רע, או מה זה בכלל, או למה זה, ובגלל מי או מה, זה פשוט מה שאני מייצרת כתוצאה מהתקופה, או מה שהתקופה מייצרת ואני בוחרת שישפיע עליי. אני יודעת מה שאת אומרת, וזה שהכוח הגדול טמון ביכולת שלנו לצעוד קדימה בכוחות עצמנו, ואני מבינה שאת אוצר חי, ושקשה לך איתי, אבל גם לי קשה איתי, אז איך אני אסביר לך שבכל זאת אני שמחה שאת כאן.

"אחד מציע שאסע בעקבות הידועים, ולוקח את המכונית ונוסע אחרייך.. בכניסה לכביש המהיר שסוללים כל החיים, המכונית היא בית בעולם של קוקה קולה" 'לאן לאן', שלמה ארצי.

תצחקו, אבל הדימוי העצמי שלי פעם בשחקים ופעם במעמקים. הממתקים לא עושים לי מתוק בלב ולא בבטן, והכדורסל לא מצליח לשבור את המעגל הקוסמי שיצרתי לעצמי.

אז שאלתי אותך מה בעצם גורם לאנשים לפעול, לפרוץ את המסגרת, לשאוף ליותר, להשיג יותר? לרדוף אחר החלומות שלהם? וניתחנו את הכל בקסם על שולחן עם 6 עניים, וברגעים האלה כשמגלים שלא יודעים מה זו בעצם משפחה.. מגלים את המהות שלה, והיא שלעולם יתקבלו בברכה גם השאלות, גם התשובות וגם כל הבולשיט שבאמצע ועוד- והכי חשוב- לומדים את השיעורים הכי חשובים לחיים. כי מה זה בעצם ללכת בשוק הפשפשים, להסתכל על אנשים בעניים ולדעת שלמרות שאין להם בעצם כלום- הם מוכנים להעניק עוד משהו מעצמם לאלה שכביכול יש להם הכל?

הרגשתי אתמול פתאום, שקניות לא מרגשות אותי כמו בעבר. שבעצם הן כלום בשבילי. כי זה לא הראוי שמוציא אותי מהשגרה, אלא המצוי.. הכוח שמושך את כולנו מבפנים, האגו שלנו, הפלפליות שלנו והעובדה שאף אחד או אחת מאתנו לא צפויים בכלל, שהכל מלא הפתעות וסובב סביבנו ואנחנו סובבים וסובבות סביב הכל.. כמה מצחיק.

אז נשב על כוס תה ונדבר על משמעות החיים אפילו שהיא לא רלוונטית, ונשיר.. ונדע שיש עוד מנגינה אחת שמרטיטה את הלב כמו אז, ונשכח שבין לבין היה את העצב, ואת החיוך, ואת התהיות לאן כל אלו ברחו.

ונשב על כיסא בפרוזדור של החיים ונשאל איפה אנחנו בין כל זה? מי אנחנו בתוך זה? מה אנחנו מביאים לזה, מה אנחנו יוצרים בזה, איפה אנחנו בוראים את חיינו?

מה זה בעצם נשמה? איפה נמצא הרגש? מה גורם לנו לבכות? למה אנשים נמשכים לאהבה? מה זו אהבה? איך אני בוחרת חברה? איפה נמצא האושר? ומה מחזיק אותנו בחיים?

"ובאופן כללי הכל עוד לא פתור,
השמיים כחולים אבל מה עם השאר,
האיש שלך שוב, הולך לאיבוד,
להקה מתוקה שרה על מועקה,
זה מה שנשאר."

שלמה ארצי, זה מה שנשאר.

כשה-D.J השמיע את השיר הזה במסיבת פורים, התגלתה לי העובדה שהיה חסר לי מכל זה. שלא גיליתי את כל זה. שלא מצאתי את עצמי בתוך זה. שלא היו את הרגעים האלה.

ובמשחק ביום ראשון, גיליתי כמה אין לי את זה. כמה אין לי את זה. אין לי את זה. מה זה זה?

אנ לא מוצאת את האומץ לפרוץ את הגבולות של עצמי, והן.. הן בכל מקרה לא קבוצה. אז מה אכפת לי?

הגיע הזמן ללכת עם הראש בקיר ולדעת שמגיע לי אושר. אני אשיג לעצמי את האושר הזה. לא מעניין אותי באיזו צורה זה יהיה, ועל כמה אנשים אני אצטרך לצעוק בדרך לשם. נמאס לי לדעת שאתן מזלזלות בי, ואולי נמאס לי לדעת שאני מזלזלת בעצמי.. כי זה לא אמור להיות אכפת לי.

אני יודעת מה אני מסוגלת (לפחות אני חושבת שאני יודעת) ומה שאני מסוגלת- זה להרבה יותר ממה שאני נותנת על המגרש. והלוואי שהיו לי הכוחות שוב לדבר איתכן, ושוב לבחוש באותן הכאבים.. אבל זה כבר לא רלוונטי.. אולי זה אף פעם לא היה. ברגע הזה חשוב לי למצוא את עצמי- ושאתן תמצאו את עצמכן. ואם לא- גם זה בסדר.. יגיע זמנכן..

ועכשיו..אני מרגישה שהגיע זמני. שהשינוי שלי הגיע.

אני לא מאמינה שהיקירה שלי בת 17 ושכולנו גדלנו כל כך. אתמול הייתי בביקור אצל משפחה שעשיתי לה בייביסיטר לפני שנה, משפחה שאני כל כך אוהבת. הם עברו דירה, נולד להם בן מספר 3 שקוראים לו עילאי, ונראיתי להם אחרת. אתמול כל היום הסתובבתי עם שיער פזור, ואמרו לי 3 פעמים שאסור לי להסתפר ושהוא מקסים.. אז למה אף פעם לא האמנתי לזה?

איך זה תמיד בא מבפנים?

מאיפה זה בא בכלל..

הכוח לצעוד אל השינוי? להחליף את הגבינה בגבינה אחרת? לוותר על כל מה שידעתי, ולהבין שאני לא יודעת בעצם כלום? פתאום אני מרגישה שחג לי.

שחג פה.

פורים הגיע.

מצחיק שהוא עוד מעט כבר נגמר.

אבל ככה אלה החיים.

פעם הם פה, ופעם הם לא פה. אבל עכשיו הם פה. ועכשיו זה הנצח. והנצח הוא שלי. ברגע זה.

חג שמח לכם ולכן יקירות ויקירים. שנדע למצוא יום בנצח ונצח ביום, ולהנות מהמוסיקה של פעם, ממילים של פעם, מטעם של פעם, מיחסים של פעם, מאהבה של פעם, ומהווה שמכיל את כל האפשרויות, ההפתעות והצבעים הכי יפים שעוד לא חלמנו עליהם.