ההיגיון של הלב

עכשיו כבר כמעט לא נותר מה לומר. הציפיות והשאלות מתקיימות בתוכי, מתעצמות בפנים. על כך שאני לא מוצאת את המקום שלי בבית הספר, שכנראה מעולם לא יכולתי למצות את עצמי שם. אני מבינה שלמרות שחשבתי שהמסגרת הזאת מוציאה ממני הכל, כנראה שחברתית נותרתי כבויה. איבדתי את השמחת חיים. איבדתי את היכולות שלי ואת האמונה בעצמי. אני מרגישה בודדה. בודדה עד כדי כך שבא לי לקחת את עצמי ולברוח מכאן. וזה לא מקרי שאני כל הזמן מתכננת בריחה דווקא כשאני לא מצליחה לעבור את הטסטים המחורבנים האלה.

מה אני כבר יכולה להוסיף? המקום הזה עושה לי רע. האנשים לא מצליחים לדבר איתי ואני לא מוצאת איתם ואצלם כלום. שום דבר שגורם לי לרצות לחייך, שום דבר שגורם לי לרצות להיות בקירבתם. אני בודדה באמת. ואין אף אחד שאני מסוגלת לפנות אליו.

כמה שהייתי רוצה להיות כבר בצבא. לצאת מהמסגרת המזויפת הזאת, שכל פעם מתגלה צביעותה מחדש. של אנשים שאני לא אני בקירבתם. אנשים שאני נאלצת להתפשר למענם. אנשים שלא יודעים להעריך אותי. אולי כדאי באמת להתרחק. רק טוב יצא מזה. פורים היה חרא. אולי הוא היה חרא כי ניסינו יותר מידי. אולי הוא היה חרא כי לא הרגשתי טוב עם עצמי, הרגשתי מכוערת.. וזאת תחושה מאוד קשה להסתובב איתה כשאת מתחפשת לגיישה. הרגשתי שחברה שלי לא רואה מעבר לבבועה של עצמה והרגשתי שאני לא צריכה להיות שם, לא צריכה להיות מחופשת לשום דבר ובטח שלא מאופרת בשכבות על שכבות של זיוף. הפורים הזה היה קודר, והלוואי שהייתי יכולה להאשים את המזג אוויר. פורים הזה היה מאכזב כמעט כמו כל דבר מאכזב בי"ב. כל דבר שאמור להיות הפיניש המתוק, יוצא מר. לא מסתדר כמו שחשבתי. וכל פעם אני יוצאת משם כשאני יודעת שלא- פשוט לא היה אמור להיות ככה. לא הייתי אמורה להיות ככה. זאת לא אני. אולי יום אחד אכיר מישהו שיכיר אותי באמת. נמאס לי כבר לחכות לכלום. לצפות להכל ולכלום באותן הציפיות. אני כבר לא יודעת ממה אני יותר מאוכזבת. מזה שאני מרגישה שננטשתי או מזה שאני יודעת שנטשתי. אלו מהרגעים האלה, מהחגים האלה, שאני כל כך רוצה להיות במקום אחר, שנה מהיום, ולא לראות ולא לשמוע ולא להיות קרוב. במקום שאני אוכל לממש את עצמי. במקום שאני אוכל לשמוח בו, ולא להרגיש מתבדלת.  להרגיש שייכת. אני שונאת את זה. אני יודעת כמה אתן יותר טובות ממני, ואני לא יודעת למה אני טורחת להילחם ועל מה. בכל מקרה, אני מאכזבת. מאכזבת את עצמי בעיקר. מאוכזבת מכל מה שעשיתי שלא הייתי צריכה לעשות, מכל הקשרים שנקשרו שלא היו צריכים להיקשר, מכל האכזבות הפנימיות והתחושות כישלון החמורות..

והכל קורה שבוע לפני הטסט. שבוע שבו אני צריכה להיות 100 אחוז חיובית ו100 בפוקוס. ונעזוב את הטסט. פורים! מצווה להיות שמחה בפורים, לתת ולתת. וכל מה שאני מצליחה למלמל הוא שאני רוצה רחוק מכאן, לבד מכאן, עם אנשים אחרים שיסתכלו לי בעניים ואנשים אחרים לקרוא להם חברים. נמאס לי למצוא מענה בקשרים לא ממומשים. בא לי להתרחק מכאן! להסתכל לכם בעניים ולהגיד שמאסתי בקשרים האלה. להיות באמת. לא לשקר ולחייך למענכם עוד. לא לתת לכם לצאת מזה בסיבוב או להרגיש מעל.

איך אני שמחה שאני עוד מעט כבר לא אהיה פה. זה יהיה אני לעצמי. מפחיד ככל שזה נשמע. יהיה באחראיותי, בבעלותי, בשליטתי. אולי אני אוכל להכיר מישהי אחרת בעצמי, מישהי שתוכל לצאת לעולם גם.

אני מרגישה שאכן הסביבה מגבילה אותי וכובלת, לכל אותן הסטיגמות והקווי מתאר שאפיינו אותי עד היום מבחוץ. אף אחד לא מרגיש מה שאני מרגישה, ולא יודע מה מסתתר מבפנים.  אולי גם לא מכירים אותי באמת. אנשים שמכירים אותי יותר מידי זמן אולי גם לא הכירו אותי אף פעם. אף פעם לא ייראו בי יופי, אף פעם לא יזהו שיח. אולי היה נחמד להכיר מישהו, שהיה מחזיק ממני משהו. אבל אני יודעת שזה לא יצליח, כשאני לא מחזיקה מעצמי כלום. נהייתי כבדה, למדתי לשתוק, למדתי ללכת, למדתי לא לאפשר לעצמי, למדתי לא להשתחרר. פתאום החגים מאבדים משמעות, המשפחה כבר לא פה וזה עצוב איך אני רוצה להיות במקום אחר עכשיו במקום כאן. זה באמת באמת עצוב.

אולי במקום לפחד, צריך לשחרר.

לשחרר מזה שחשבת שלא תצליחי, לשחרר ממה שאת מפחדת שעתיד להתרחש.

לעזוב את הלא נודע שאת כה מפחדת לצנוח אליו, ולשכוח שאת עוד רגע פוסחת אל עוד שלב בחייך, ולא שמת לב בכלל.

להיסחף עם המוסיקה למקום שאת מכירה ואוהבת, להקשיב לצלילי ילדותך, שמבשרים את הטוב בעולם. אלו הם הצלילים שיובילו אותך למקום המבטחים, למקום בו גם אם הכל לא יילך כשורה, את תמצאי את הדרך לטוב. אני מקשיבה לצלילים של שבת בבוקר, של שלמה ארצי, של cherish the ladies, ואני נזכרת. אני נזכרת ששמעתי את זה כבר, במציאות אחרת, כשהייתי שונה. אני זוכרת את הצלילים האלו, את המילים.. כאילו מקבלות משמעות שונה עכשיו, במציאות שבה אני.  מוסיקה שמשחררת את כל הרוע שבי, את כל העכבות והמכשולים שיצרתי, בשביל שיהיה לי ממה לפחד ולאן לשקוע. מוסיקה שמזכירה לי שגם כשאשאר לבד ואשרור בבדידותי, השמש תמשיך לזרוח מעליי ולהאיר את חיינו. המוסיקה עוטפת אותי. עכשיו, כמו שאני היום, בדיוק כפי שעטפה אותי אז. הייתי במקום כל כך שונה, בסביבה אחרת.. והנה היום, דרכנו נפגשות שוב.

כאילו חופש אוחז בי, נחת נפל בחלקי. שלוותי הפנימית, המרגישה שחופש גדול עכשיו, אותה שלווה שתיאלץ להידחות לפעמים אחרות. ואני תוהה, אם אני אי פעם אלמד לשלב את השלווה בשגרה היום יומית.. האם הפחד והלחץ ימשיכו להובילני במקום התחושת שלווה והשחרור..

אין לי כוח להתעסק בשום דבר, למרות שאני יודעת שעוד מעט אני אתחרט שלא הקדשתי לזה את הזמן בעת הנכונה. כן, עוד מעט המבחנים יהיו נחלת עברי ואפסע לקראת שלבים חדשים בחיים. אז למה אנחנו תמיד מחפשים את השם ולא מתעסקים בכאן, זאת לא אבין. למה אנו צריכים לטעות כל כך הרבה בשביל להבין שאנו מבצעים טעויות. למה הכל זה סוף, שחור או לבן, כן או לא, בגיל הזה.. זה או להיות או לחדול. למה מבינים את זה בגיל מבוגר כל כך..

ההורים בטורקיה. אולי, רק אולי, הייתי רוצה להיות שם איתם. לחוות חופש של שמלה, צעיף ומשקה קר.. בלי שום מסגרת. אבל אני נועלת את עצמי, כי מבקשים ממני, ועוד לא יודעת לשחרר את עצמי, גם במקומות שכביכול מוגבלים על ידי אחרים. בא לי לצעוק.

אפילו לבכות קצת. אבל אני שומעת את המוסיקה שעוטפת את גבי ונצמדת לאוזניי, ומאלצת אותי להמשיך בשלי. בניגון המיוחד. בדרכי שלי. במאבקים, בשמחות, באושר, בחוסר וודאות, בבלבול.. בהוויה. אני נצמדת לחזון שלי, יודעת שלעיתים זה לא אפשרי.

יודעת שאת מסתכלת אי שם מלמעלה, מזכירה לי מאיפה באתי, ומה חשוב בחיים שלי. את הנופים של הגלבוע, ואת ארוחות הבוקר בקיבוץ. נורא מוזר לי, שאת חוזרת אליי בזמן האחרון כל כך הרבה. אני נזכרת כך, ולא יודעת מה להגיד. אני לא יודעת איך לגשת אלייך. לא יודעת להסביר אותך במילים. לא יודעת מה היית בשבילי. אני רק יודעת שלעיתים, את חסרה כל כך. מה שהבאת איתך חסר כל כך, מה שהייתי כשהייתי איתך חסר לי.. מישהי שלא הייתי עם אף אחד אחר. מישהי שאולי גם לא אוכל להכיר לאחרים. אולי גם לא אוכל לדבר עלייך, כי לעולם לא אמצא את המילים. אולי אף פעם לא אדע למה התרחקתם כל כך, ולמה לא ידעתם להחזיק מעמד.. אולי אני ארצה לחבק אותך אמא ולהגיד לך שלעולם תהיי בטוחה במשפחה שיצרת לעצמך. להגיד לך שאני לא אתן לך להרגיש לבד כמו שהרגשת. שמה שאני רואה איתך ועם אחייך, שאני אנסה להבין, שאני אנסה לתקן.

למה אי אפשר לתקן את כל העולם..

איך פרשתם כנפיים. איך המילים בשירים, כשהם עם מנגינה, נשמעים כל כך אחרת. איך זה שאוכל של בית, תמיד יהיה לו טעם שתרצי לחזור אליו.

איך החזקת מעמד כשוויתרו עלייך, כשנטשו אותך, כשראית אותה מתהלכת באומץ, טווה לעצמה את חייה בעוז. מה הרגשת אתה הילד, מה אתה חושב שאני מרגישה. איך זה כשאתם פה, אני לא יכולה לסבול אתכם, וכשאתם לא פה, אני רוצה להיות אתכם. 

 נה נה נה נה נה

בימים האלה, העוברים על כוחותינו, ישנם רגעים טובים יותר וטובים פחות.

אמנם הכל מרגיש שונה, אבל ישנן התחושות המקסימות האלה שאני מרגישה שהייתי פה כבר. פתאום החום הזה מזכיר לי קיץ, מזכיר לי תקופות נפלאות של חופש פנימי, שמאפשר להיות מי שאת מתי שאת רוצה. מאידך, התקופה הזאת מבהילה אותי. אני כמעט נחרדת מהמחשבה שמתקרב לו פורים אחרון (שכידוע, בפורים תמיד המזג אוויר נפלא- ומזכיר קיץ- ותמיד כשפורים מגיע, נגמרת השנה), ושמתקרבת לה סיומה של שנה אחרונה. פתאום כל כך הרבה התחלות שאצטרך לעבור, ודלתות חדשות שאצטרך לפתוח, לצד כמובן סגירה של כמה דלתות מאוד משמעותיות מאחוריי. אני מתחילה לחשוב שאולי לא יהיו בתוכי הכוחות השונים הנדרשים.

אולי אכרע תחת הלחץ, אולי לא אדע להתמודד עם הפנים החדשות שאראה. אולי אפחד מהלא מוגבל ומהלא נודע ואתגעגע כל כך לתקופת המסגרת, בה הכל ידוע והכל מוגדר מראש. את יודעת מתי את מסיימת ומתי גם תתחילי, אבל מה יהיה בעוד שנה מעכשיו.. בפורים של שנה הבאה.. איפה אהיה? האם בכלל אתחפש? מה אני ארגיש. אני שמחה שאני מכריחה את עצמי להתמודד עם זה עכשיו. כי ברגעים האלה, שאני מבינה שאפול למקום אחר, בו אהיה אני והעולם לבדנו, אני מקווה שאדע להתמודד.

אני מפחדת שאני לא מספיק חזקה. לפעמים גם לא מספיק ייחודית או איכותית כדי להצליח לעבור אי אלו דברים. לפעמים גם עוברת בי המחשבה המפחידה שאני לא חכמה בכלל, שבמבחני המציאות אכשל מול טובים ממני. מול חזקים, מוכשרים, יצירתיים ואינטיליגנטים ממני. ולמרות שלפעמים אני לא מבינה מה זאת חוכמה ולא מבינה איך ניתן למדוד אותה ולקבע אותה לקריטריונים, אני יודעת שישנם הבדלים. אי אפשר להימנע מהפערים ומההשוואות. אי אפשר להימנע מהיכולות של אנשים מסוימים ומההצלחות שלהם אל מול כשלונותייך, ואפילו לא כשלונות, אל מול ההצלחות שלך.

זה מצב קשה להיות בו. שבטח אסחב עם התחושות כל הצבא, אל עבר התחושה האמיתית של ערך עצמי.

ולמרות שזה לא נשמע הרסני כל כך, יש רגעים שאני חושבת פעמיים ותוהה אם הייתי מסוגלת לצעוד בשביל הזה, או אם הייתי מסוגלת לבצע את החלומות שאני אשמח לבצע.. כמו למשל להרחיב את הידיעות שלי, לא להתבלבל בשאלות ידע ולענות עליהן בשלוף, להיות יצירתית במחשבה, לא להיות מקובעת לשום דבר. להרגיש שיש לי איזשהו ידע בסיסי על העולם ולא שאני בורה ושאיני מבינה כלום. אני יודעת שככל שאת אוספת ידע, את גם מגיעה להבנה המשמעותית שאינך יודעת כלום, אבל בכללי.. אני מרגישה שאיני מעניינת מספיק, אפילו לא אינטיליגנטית. וזה מפריע לי.

אולי זאת אפילו לא תחושה שלי, אולי אני מרגישה את זה מהסביבה.. שכופה עליי להיות מה שמצופה משלוש יחידות במתמטיקה. מה שמצופה, כאמור, לא יוביל אותי לפי ציפיותם ללמוד פיזיקה בעתיד. אני רק מקווה שנוכל כולנו לצאת מהמסגרות המצחיקות שבתוכם אנו כה אוהבים להימצא ולאתגר את עצמנו בהבנה ששום דבר לא קבוע והכל פה לא יציב.

אני עוברת תקופה מחזקת.

אני מקווה שאתחזק ממנה. אני מקווה שאדע לשים בפרופורציה את כל הגיל הזה ואת כל השלכותיו. שאדע ברגע הנכון לשאוב את הכוחות ולהפיק מקסימום יכולת. אני לא צריכה להיות טובה בהכל ואני גם לא צריכה לגלות את הכל ולדעת להיות כשרונית בהכל.

אני צריכה לתת לעצמי את החירות להיכשל. זאת האמת. אסור לי לפחד מהכשלונות ומהמצבים שאני מבינה שאיני הטובה ביותר. זה בסדר לטעות, ויותר מבסדר לא לדעת הכל.

את צריכה להיות את. על כל המשתמע מכך. על כך שאת לא יודעת הכל ושאת יודעת לכבד דעות של אנשים השונים מהדעות שאת חושבת שאת מחזיקה בהן. אסור לי להשתנות ולהתקפל לטובת הכלל, לטובת הלחץ החברתי.

Just be it.