אני חושבת שהתקופה האחרונה בוחנת האם אני עומדת במתח ובסף הלחץ שהופל עליי. מצחיק, אבל לא מעט פעמים הצלחתי להישבר.
"אני לא מסוגלת להסתכל עליה כמו שאני רוצה. לזכור אותה אחרת. אני לא יכולה עוד לספוג את זה, אני לא יודעת מה לעשות, מה להגיד לך או לא להגיד לך ושזה יישמע בסדר.אני מרגישה שאת מתפרקת לי בין הידיים, שכל רגע זה האחרון שלך. ואני לא יכולה להסתכל עלייך בלי לבכות, אני רואה אצלך חוסר אונים.
וזה לבד וזה ביחד, וזה מרגיש כמו אז. על הרצפה המדממת".
אני לא יודעת כלום עכשיו. אני זוכרת שהנשמה נעתקה לי, וראיתי אותה שוכבת לצידי חסרת אונים כמו שראיתי את בטי אז. מין תחושה כזאת שלא משנה מה אעשה, זה יהיה צעד אחד מאוחר מידי. ולא גילו אצלה כלום בהתחלה, וגילו אצלה מחלה בכליות, אח"כ זה היה איזשהו גידול שהתפתח אצלה בדרכי השתן ולבסוף היא חוזרת ליילל, לאכול, לשתות ולעשות את צרכיה כבכל יום אחר. 4 ימים שהיו כל כך ארוכים, לצד שבירה משפחתית והיה קשה. היה קשה לבכות בכי, לשמוע בכי ולראות אותה בוכה בפנים. ועכשיו היא מחייכת. אז גם אני חייכתי. וכולנו.
וזה היה רגע של אור שנחת פתאום מהשמיים, ובישר את הבשורה, שלמרות שהיא הייתה צעד אחד לפני גסיסה, ואחרי ניתוח של 5 שעות וחצי, היא חיה והעניים שלה נוצצות בדיוק כמו כשיצאה מאימה.
וממוות אחד לאחר. לא ידעתי איפה להחביא את עצמי, או מאחורי מי להתחבא. הרגשתי שהמשפחה שלי מתפלגת, שברגע אחד אין אנחנו ויש רק אני. ותמיד חשבתי שמוות אמור לאחד ולא להפריד. למזלי הכל התהפך אחרי כמה ימים. סבתא היחידה שיש לי, היחידה שהספקתי להכיר- עשתה מסעות מבית חולים, לבית שלה, לבית המבוגרים ובחזרה לכל השלושה. אף אחד לא יודע בדיוק מה יש לה, אף אחד לא מוכן לתרום יותר מידי כדי לגלות מה הסיבה. אבל סבתא שלי ממשיכה לבהות בתקרה, בקושי להגיב ובקושי ללכת.
אתמול,כשבאנו (המשפחה) לבקר אותה היא התחילה ללכת קצת, הגיבה קצת וחייכה לשמע הקול של אמא שלי. ואני לא יודעת, הרגשתי טוב יותר כשראיתי אותה. אבל שוב היה לי קשה לנסות לדמיין אותה בריאה,כמו אז, בתור ילדה. בלי הדימנציה, בלי הקושי לתפקד ועם השמחת חיים הבלתי נגמרת והרצון הזה לעשות טוב לאחרים ולזוז- תמיד בתזוזה, אפילו שאמא אמרה שזו אולי הפעם האחרונה ולא היה קל לראות אותה אחרת.
היו 2 משחקים השבוע. אחד שהיה קשה והשתפר והשני היה השתפרות.
ביום ראשון שיחקנו נגד הפועל ראשון לציון. המשחק התחיל כמו כל משחק אחר, רק שהפעם סחבתי מטען רגשי.
אז הוא היה נגד קבוצה חלשה, שמרוב שהן לא חלשות- אנחנו שיחקנו גם חלש. ההפרש היה אמור להיות גדול הרבה יותר, אבל יש משחקים שצריך ללמוד לנצח אותם בכל זאת. 17-63.
במשחק הזה יצאתי מתוסכלת אחרי 2 עבירות אחת אחרי השניה מכיוויני, וכל השאר פשוט תיסכל אותי. החוסר תיאום עם הקבוצה, החוסר קבוצתיות והחוסר נכונות של כל אחת מהבנות בקבוצה להיות חלק מקבוצה.
אז היה לי מאוד קשה להישאר אדישה ופשוט העפתי את עצמי על הספסל. עד שהגעתי ליאיר (כשחנן זרק אותי מהספסל לעלות למגרש, גם יאיר היה שם, כי הוא בא לראות את המשחק) ואיתו הכל היה כרגיל פשוט בהרבה.
אמרתי לו שאני מאוד מתוסכלת מכל מה שקורה ב"קבוצה שלנו", ושקשה לי להבין שאולי יכול להיות שאנחנו לא משדרות על אותו הגל, ושאני כופה משהו שאני לא צריכה לכפות מרוב הניסיונות המאכזבים שלי ליצור קבוצה.
והוא רק אמר לי: 'אל תשתני, את אל תשתני בשביל אף אחד.' אמרתי לו ש, 'אולי זה פשוט לא נכון, אולי אני טועה' והוא אמר לי, 'אל תדאגי, זה יגיע. אבל את אל תמעיטי מעצמך אף פעם'.
ואז הרגשתי את השיפור מבפנים במקום הפחד והאי-לקיחת אחראיות.
ביום שני, הבנות שיחקנו נגד הפועל ברנר, שנגדן יש לנו היסטוריה מאוד ארוכה בזמן האחרון. בסיבוב הראשון ניצחנו אותן בנערות ב' בבית שלהן, ושבוע אח"כ הפסדנו להן בנערות א' בהפסד כל כך מתומטם. בסיבוב השני, הפסדנו להן בנערות א' וביום שני זה היה המפגש הרביעי סך הכל במסגרת נערות ב'.
לא יכולתי לשחק במשחק הזה ובכל זאת באתי לראות ולהיות חלק מ. לכו תדעו ממה.
אז בניגוד למשחק ביום ראשון ובניגוד לקיצור הרוטציה בצורה משמעותית, העובדה ששרקו לי עבירה אפילו שישבתי על הספסל, ההצגת שחקניות בתחילת המשחק (הומור חדש 
ובאיזושהי רשמיות גם נקראתי עוזרת מאמן), הפעולים, הרצון העז לנצח אותן והמילים של המאמן של ברנר שאמר שהן ינצחו אותנו בגדול במפגש הזה.
בקיצור ולעניין, ניצחנו. 53-44. והאאממ!! זה היה מתוק מדבש. באמת שכן. וזה כי הגיע לנו, או לפחות לבנות ששיחקנו. הבנות שלא שיחקו התבאסו, אני התבאסתי שלא יכולתי לשחק ושאני לא צוברת ניסיון כי אני יכולה לשחק רק בליגה אחת אבל בסופו של דבר העוגה מהיום הולדת של חנן המתיקה את הניצחון הזה למרות הטעם החמוץ-מתוק שלו.
וזהו, ותקופת המבחנים נושפת בעורפי. כבר היום היא התחילה ברגל שמאל, שמרוב שלא רציתי להגיש בחינה ריקה הגשתי בחינה עם בולשיט בפנים של לחץ, חוסר זמן ותיק משא שעשה לי קילה מהתקופה האחרונה. וזה היה בהיסטוריה, ואני כמעט בטוחה שלא עליתי מעל 20 בציון.
וזה חרא. ותראו איך התחלתי לקלל.
בנוסף לכל הטוב אין לי גרוש בארנק, והפעם- באמת שאין לי גרוש. קיבלתי אתמול בשעתיים יותר מידע על הכלכלה משידעתי אי פעם, הבחירות האלה היו כל כך צפויות שזה כואב והמצב כל כך נורא שפשוט צריך לבחור במי שהכי פחות גרוע ויש לי כל כך הרבה דברים והתחיבויות לעשות במקום לשבת ולכתוב כאן. ולא טוב לי בגלל שאין לי כסף ושאני לא יודעת כלום והכדורסל כל כך מתסכל אותי שאני לא עושה כלום על המגרש. והכל זה חוסר ביטחון והבעיה היא באופי הדפוק שלי או יותר נכון- בהיעדר אופי, ובאי הערכה של אף בלוק שמשחקת איתי בקבוצה .
נמאס לי מהן. יותר נמאס לי מעצמי. ודי נמאס לי מהמצב. ואוף. כל כך הייתי צריכה להמשיך לקרוא את 'זן ואומנות אחזקת האופנוע' וכל כך לא רוצה לעשות שום דבר חוץ מלהתלונן ברגע זה. ומכבי ניצחו את הפועל ירושליים ומחכה ריאל מדריד מחר ולעזאזלל- אני כל כך רוצה לנצח אותם ואני כל כך רוצה לראות את מכבי מצליחה שוב, ובחיים שלי לא לא צילמתי כל כך הרבה. וכמה כל כך במשפט אחדד!!11 יאיאאא.
ולמרות כל זה,
היה ביקור ביד ושם. והיה שיחה עם ניצולת שואה והיה יותר מדהים מהעולם. ואם היא לא מפסיקה לחייך- אז למה שאני אפסיק? ואם היא מרגישה מתנה על זה שהיא נמצאת כאן, ועל זה שאנחנו בארץ הזאת- מאיפה לי מגיעה הזכות להתלונן ועל מה בדיוק?
יש לי ארץ, יש לי את עצמי ויש לי משפחה. מה אני צריכה עוד?
ציור שציירתי - 'זה חצי שלי- והרבה מאוד שלך' (אמא).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
