אני מתנגנת ממנגינה למנגינה, מאבדת את עצמי ושבה לאחוז בעצמי בכל הכוח,
להישאב לעולם יפה מכל, ולמצוא את עצמי בוהה בעננים בסוף יום לימודים ושואלת 'כמה גדול כל זה', ו'כמה קטנה אני'. פתאום הפרופרוציות צובעות את חיי, והכל פה לא נראה גרוע כל כך, אפילו לא.
לגלות את העוצמה ברגע הקטן הזה, שפרצת לך מחייך וישבת לך מחוץ ושמת לב לכל מיני סימנים שלא בטוח שהיית שמה לב אליהם, ומצחקקת בשקט בשקט וגאה שאת יכולה לשבת לפעמים גם במקום ההפוך.
לשבת מהספסל ולראות את הקבוצה שלי מנצחת 89-3 על חולון ויצו בלעדיי, הן רצות בלעדיי ושומעות את המוסיקה שלהן על המגרש בלעדיי. לשבת מאחורי דלפק המזכירות במשחק של קט-סל ילדים, ליד מישהו עם קול צרוד שהיה מתוק כזה ופשוט להרגיש שייכת לעצמי, שכל מילה שיוצאת לי מהפה היא המילה שאני רוצה להוציא מהפה- מין אישור כזה קיבלתי, רק שאיני רוצה להפוך אותו לרשמי. דווקא הלא רשמיות שלו היא זאת שמעניינת אותי, התחושה הפנימית הזאת שהשלמתי שזאת מי שאני, ושתצטרכו לקבל, או לא.
איבדתי אתכן וחזרתי אליכן וכרגע אני איתכן וגם לא, ואתן לבד ואני לבד וכל אחת בלבד שלה, ולפעמים גם זאת דרך לדעת שאחריי הכל תמיד תיהיה שם את היד שתעזור לך ותדע לשאול אותך ברגע שאת כמעט עומדת לקפוץ מהצוק- מה קרה, ואת אחרי כל השפיכות דמים ברור שתתפרקי לה בידיים.
קניתי MP4 ואין דבר מתוק מזה, ועכשיו לכל התוהים והתוהות הייתי אמורה להיות במגרש, וסוף כל סוף להתאמן אחרי שלא התאמנתי 6 ימים, ואין קשה מזה- שתדעו. הייתי אמורה להתאמן ולרוץ, והקוקו לא הרגיש יותר נכון מעכשיו, אבל הגשם תפס אותי לא מוכנה ונאלצתי להתפנק במקלחת שניקתה ממני את הכל. ועכשיו במקום להתכונן ללשון בא לי פשוט לשבת ולמרוח את הלק הסגול כי מצאתי סוף סוף את הגוון שרציתי, ולצייר לי עיגולים בשמיים ואולי לשבת מול החלון ולהקשיב לחיים ששרים לי בחוץ.
אלו הרגעים שאני הכי אוהבת.
שמי אני, ומאיפה באתי לא משנים הרבה.. האמת היא שמשנה.
ונפרוס כולנו את הכנפיים שלנו, כי הזמן פה קצר והיופי הוא בכל מקום.
סיימתי לקרוא את 'אם יש גן עדן' של רון לשם ונפעמתי מכל מילה וגם עם ההפתעה המרגשת בסוף, נשארתי עם טעם טוב בפה ועם טעם מר. כל ההקרבה הזאת, כל הקושי הזה שנראה לפתע לא חשוב כבש אותי,
רציתי להרגיש איך זה, פחדתי להרגיש איך זה, אבל 'הפחד משתק' והם ניצחו את הפחד.
מתחשק לי לנצח פה הכל, פשוט לדרוך על הדשא ולהרגיש מחוברת לכל החיות שמסתתרת לי מעבר לעין, לגעת בקירות ולדעת שאנשים יצרו את כל זה- את כל זה.
ללטף את החתולה שלי ולבהות בה בשעת היופי שלה, מתלקקת לה ולשים לב לפרטים הכי קטנים. אז אסתובב ואבקש מעצמי בשקט לצלם את הרגע, שלעולם לא אשכח. אבל גם הרגע נעלם, ולא יהיה עוד כמוהו.
שוב פעם לשמוע שהזמן הוא יחסי והרגע הוא זמני, ושהכל פה זה בלאגן אחד כלום וכולנו לא יודעים ויודעות מימיננו ומשמאלנו ונאבדים\נאבדות כל הזמן בצעדים שלנו.. זה מאכזב,
אבל זה גם מצחיק. ואפילו מתוק .
מכבי הפסידה את הגביע, ומיד לאחר מכן ידעתי שזה כבר לא מה שחשוב, יהיו עוד גביעים, יהיו עוד נצחונות. כל כך התאכזבתי מהדרך, כל כך התאכזבתי שאיבדנו את זה בשאננות שלנו, בפחדנות שלנו, ואולי גם ביהירות. היהירות יכולה לקחת לנו את כל מה שבנינו, ומכבי פשוט נתנה להפועל לקחת לה את כל ה-22 הפרש. אז ניצחון בגביע כבר לא יהיה, אבל אני מחכה בקוצר רוח לרגעים האלה שכולנו נרגיש שהם השתפרו, ולרגעים האלה שנבהה בטלויזיה כשחיוך שטותי דבוק על הפרצוף ולפתע נתעורר מההלם ונראה כמה מתוקים ומתוקות כולנו.
הקור חודר לי לעצמות, פשוט חודר.. ומרחתי קרם גוף שמריח לי כמו גן עדן וקר לי עם החולצה הקצרה והמכנס הקצר, אבל טוב לי.
אני רוצה לצלם ואני רוצה להרגיש עוצמתית ולהחביא את העולם בכיס הקטן של המכנסיים החדשות שקניתי, רוצה להחביא את המצלמה ולתעד כל רגע עד שהיד כבר לא תרגיש את הכאב אלא רק את הצביטה הנעימה בלב.
כבר לא להרגיש שייכת למקום, אלא להרגיש שייכת לעצמי.
בא לי לצעוק שכולנו נלך אחר חלומותינו, אבל זה יהיה כמעט לא הגיוני [למרות שאני לא רוצה לערב את ההיגיון בזה] בנימה הכלל-עולמית הזאת,
אבל רק בקטן- שיהיה חודש פברואר מתוק וקסום- כי חשבתי רק על עצמי ולא איחלתי את זה לאף אחד\אחת פה.
לנשום, להרגיש, לדעת שאהבה באמת תנצח- להסתכל בכל פינה ולחפש את החיוך של האנשים הזרים, לראות למה ומדוע ולא סתם לשפוט בני ובנות אדם, לדעת להקשיב, לדעת לאהוב, לדעת לסלוח.
מחבקת חיבוק כזה 
גדול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
