ההיגיון של הלב

החלטתי להחליף עיצוב ולהפתיע אפילו את עצמי. מין הקדמה לחורף, כשאנחנו רגל אחת בחוץ ואחת בפנים בתוך כל הרוחות האלה וקשה להגיד שאותן התחושות לא משפיעות עליי ועל מצב הרוח.

"יום עסל יום בסל?" אני זוכרת באחד משיעורי ספרות של כיתה ט', המורה החליטה ללמד אותנו מילים חדשות. זה התחיל ככה ונגמר אחרת לגמרי, וכרגע המשמעות של המשפט הזה מתפרסת על כל חיי.

הן. אני לפעמים שואלת מי הן ומה אני ואיך הדינמיקה המשותפת צריכה להוביל אותנו לדרך של 'חברות', פעם זה ככה ופעם ככה.. בלי שום יציבות משמעותית- דרכה איני אוהבת לעבור בכלל. יום אחד את מרגישה עטופה מכל עבר וביום לאחר מכן את בכלל לא מבינה אם אכפת להן מהדברים שאכפת לי מהם.

וזה מעגל שלא נגמר, צעד אחד, צעד קדימה, אחורה, לצדדים.. בלי שום התקדמות. אלו בהחלט קשרים שלא הולכים לשום מקום ושמוצאם ובסיסם הוא רק כי הכרחנו את עצמנו להיאחז במשהו שאין לו שורש מלכתחילה.

אני מרגישה שאתן לא סומכות עליי, שאתן לא מעריכות אותי מספיק, שאיני חשובה לכן. איני סובלת להיות נתונה במצב הזה.. שהייתי נתונה לו פעמים כה רבות. אמנם עכשיו זה לא כמו בעבר, הרבה פחות גרוע, הרבה פחות תוקפנות, אבל מידי פעם צצה לה ההתנהגות שקיוויתי שתחלוף ומהר מאוד את מוצאת את עצמך מתנגשת בחייהן של אחרות במקום להוות מקום מפלט. איני סובלת להיות אחת כזאת, לא סובלת להיות 'סתם' חברה.

את הסתם הזה תמצאו במקום אחר, אצלי יש משמעות לכל דבר ודבר שאני בוחרת להסתכל עליו ולגעת בו, אחרת מה שווה כל המאמץ ההדדי הזה?

חפרתי לעצמי בור ללא מוצא שסביר להניח שייעלם בעוד יום יומיים כשהכל יחזור לשיגרה, אבל בין לבין יש דברים שמוציאים אותי מאיזון. את, על תשכחי שגם לי יש ערכים ושלפעמים לא הכל סובב במרובע חדגוני.

האמת שקצת נטשתי את ההסברים והתחלתי לזרום עם הקשרים האלה לאן שלא ייקחו אותי.. מי שלא מעוניינת בחברתי כחברה, ובמה שיש לי להעניק- שיהיה לה לבריאות :)

היום היה לי יום מאוד קשה, אחד הקשים שהיו לי בתקופה האחרונה.. וזה התחיל בערך מאתמול בערב, מסיבה שכמעט ולא יכולה להיות מוגדרת במילים, אבל אני אשתדל. אני קוראת לזה נפילת מתח, פתאום נגמרה החגיגה וצריך להתחיל לנחות בחזרה על הקרקע, והקרקע לא נראת משגשגת. בחיי, שלא!.

שוב פעם מצאתי את עצמי במלחמות עם עצמי על כלום, וניסיתי להרגיש יותר ממה שהיה באמת, כי ככה אני, מלודרמטית. ובכל המלודרמטיות הזאת, משהו נשבר לי שם בלב, קצת. כי כמה אוכל להתאמץ ולהרגיש שאני שולטת בחומר בלשון כמעט בצורה של 100 ואז לקבל את חלקיק הדף הזה ולראות שכל מה שחשבתי שאקבל נהפכו ל-71 שלא מחזיק משום דבר. בחיי שלא, מין תוצאת ביניים שלא משנה כלום לא למעלה ולא למטה, אפילו לא לפוטנציאל של שניהם. אני קצת מתייאשת מעצמי, כי נמאס לי כבר מהבנוניות שתוקפת אותי.. מהתחושות האלה שלא משנה כמה אשקיע ואקרע את התחת, אני בסוף את ה-70 החסר חיים, אקבל. ואז לראות מהצד ולהשוואות במצח נחושה לאחר שבכלל לא יושב על שום דבר ולא משקיע רבעית ממה שאני משקיעה מקבל את ה-91 המכובד ביותר שלו.. וזה שובר את הלב, לא משנה איזו מסכה אשים ואיזו הרגשה אדחס לתוך הלב, קיבלתי את הדמעות הראשונות בתקופה הזאת.. והן היו קשות ותקועות עמוק בגרון.

הדודים שלי חוזרים ל-3,4 ימים! ואני כל כך מתרגשת, כל כך הרבה זמן לא ראינו אותם.. משהו כמו חצי שנה, אפילו יותר. אלו הדודים שכל שבועיים ראיתי, שכל כך אהבתי. הילדים המתוקים שלהם, הבני דודים הקטנים שלי. מחר אני אראה את כל המשפחה ואין יותר מתרגשת ממני ברגע זה.

אז מסתבר שאני לא יוצאת לשום הופעת סטנד-אפ היום, כי חשבתי שהמשפחה נוחתת, אבל הם נוחתים ב- 3 בבוקר ורק לפני שעה נודע לי.. וזה היה כבר מאוחר מידי לקחת כרטיסים, אז הלכה לה מסיבה ו-30 ש"ח שבמילא לא רציתי להוציא.. אבל זה יופייי די. אפילו את החדר לא הספקתי לסדר, וביום שני מבחן ועוד מבחן והשליטה שלי בחומר והשליטה שלי בחיי- היא כרגע בינונית ומטה.

אני נלחמת בעצמי וביצר הביקורתי שלי ומשאירה את הרגלים בקרקע ומבקשת מהלב שיילך לחפש משהו טוב במקום אחר.. כי אולי יש מקום כזה, איפשהו שם באופק. כי אופטימיות יש לי בשפע, אבל לפעמים זאת דווקא היא שלא משאירה לי מקום לנשום.

ושנה חדשה.. וכנראה והאמת שלא ממש מעניין אותי, שנחגוג אותה בישפרו, באיזה באולינג\סנוקר או משהו. חבר אין, אבל באמת שלמי אכפת.. ואם כבר נצא לאנשהו כולן כל כך יתבאסו מזה שאין מסיבה "מגניבה" בטירוף ללכת אליה וכאילו כביכול נאלצנו להתפשר על ישפרו. מצידי שלא תבואו עם תחושה כזאת ותשאירו לי את ישפרו ואת הגלידה עם הוניל-עוגיות, רק על תעשו לאף אחד או אחת טובה. תבואו - ותבואו להנות. זה מה שחשוב. שנה חדשה, זה לווא דווקא חבר חדש.. וזה לווא דווקא איזה שיר טראנס מגניב יהיה היום במסיבה, בשבילי זה בעיקר אנחנו. עוד שנה שנצטרך לעבור בצורה הטובה ביותר, ביחד לחוד.. אבל המשמעות תיהיה קיימת.

וזה מעייף שרק אני באה בתחושה כזאת וכל אחת מתחילה להסביר למה לא כדאי ישפרו ולמה פאקינג אין מסיבה ובכלל למי אכפת? לרקוד קצת, להריח את העשן סיגריות ולהיות מוקפת באנשים שלא שווים כלום? זה לא מגיע לי, בטח לא בשנה החדשה. בטח לא עכשיו.

אבל כמו שאני מבינה, אני די לבד במערכה.. קצת מצלמה פה ושם, עם החתולות המתוקות שלי והמשפחה המקסימה שלי.. אני עוד אכבוש את העולם. ובנימה ריאלית יותר, לפחות את השנה החדשה...

להשאיר קצת את הבנוניות מאחורה, לפרוש כנפיים ולהעיז- זה שם המשחק. לא לפחד לטעות, לא לפחד לעשות צחוק מעצמי, ולהיות הכי אמיתית בעולם.

"חני, למה את כזאת ילדותית?" מישהי אמרה לי, באיזה אימון כדורסל.. או משהו בסיגנון של עיקום גבה ושרבוב שפתיים, ואני פוצחת בשירה הקבועה שלי, עושה צחוק מעצמי ומרגישה הכי אני בעולם. אז יאאלה קחו MONDAY {שאגב, זו הפרסומת הכי מעצבנת שנתקלתי בה בתקופה האחרונה, הילד הזה פשוט בלתי נסבל } או דווקא לא, קחו את עצמכם\ן איתכם\ן. לחיות, להנות.. לנצל. להיות אמיתית\אמיתי הכי שאפשר.

לא לשכוח את עצמך שם באופק, להיות במהות תמידית.

אוהבת, ובברכת שנה חדשה.. שתגיע בטח עוד כמה ימים שוב,

אני מאחלת סופשבוע רגוע, עם המון שוקולד טעים-טעים ולעזאזל עם הקלוריות. אוהבת

לפעמים, ע"פ שזה רק לפעמים, לא צריך להגיד הרבה בכדי להגיד הרבה, לפעמים השתיקה יפה.

אז עם משפט פתיחה כמו זה, אני אחרוג מהקיבעון שלי ואספר שבזמן האחרון אני זורמת יופי לצד החיים ושהם סוחפים איתי איתם.. לאיזה מקום יש לשאול? מקום שבו נוכל לחיות בדו-קיום של ממש, בו אוכל לחיות בכבוד ולהנות ובמקום שבו החיים יוכלו. זה לצד זו. זו לצד זה. במין הרמוניה שהיא בהחלט שמיימית אבל מובהקת כמו סומנה במרקר. לזרום עם החיים, זה לווא דווקא ללכת אחריהם בלי היסוסים עם עניים עצומות וידיים מאחורי הגב, אלא פשוט לתת לדברים לזרום בדרכם שלהם... ולהפיק מכל אלו את המיטב. כשאני מתחילה לחשוב על זה, לא רע מידי להרפות ולתת לדברים להיסחף בזמן שלהם, כי אני בטוחה שגם אני צריכה להיסחף קצת בקצב משלי.

אז עם הרבה פחות מידי כתיבה פה, אני משתוקקת לחזור בוהקת מתמיד אבל אני לא מצליחה להציל את המילים שלי מעצמי והחלטתי לתת לזרימה לעשות את שלה גם פה. כל כך הרבה זמן אני רודפת אחרי 'מוזה' ושאיפות לפוסטים מהעבר, במקום להתמקד בעתיד. בדיוק עכשיו שמעתי את בלותנטל {שחקן כדורסל} אומר באחד מהראיונות שלו, שהטיפ שהוא מציע זהו טיפ מיוחד- "אם זרקת והחטאת, תתמקד\י בזריקה הבאה. תשכח\י את הזריקה הישנה ותחיי את הזריקה הנוכחית". הוא אמנם שייך את הזריקות לסל, אבל אני שייכתי את הזריקות לחיים.

לפעמים צריך באמת להניח לעבר ולתת לעתיד לפרוח בהווה.. לרגע לאפשר לשכוח, להתמקד במה שחשוב באמת.. אפילו אם ניסינו ולא הצלחנו, להמשיך לנסות ולהתמקד בזריקה הבאה, במעגל הבא, בצעד הזה שנצעד.

         "פותחים לך דלתות כולם, מדברים בנימוס.

                      אתה יושב ומצטלם, ממש כמו סמל הצלחה... 

                                           אתה חושב שהעולם מונח כאן לכיסך...

                                                             כי ככלות הכל והתמונה, מישהו יכול לשאול בלי כוונה..

                                                                       מתי בפעם האחרונה.. עשית משהו בשביל מישהו?"

יזהר אשדות, ככלות הכל והתמונה.

היום היה המשחק התשיעי בליגה. נגד רחובות בבית, כשמאזננו  6 בליגה.

התייצבנו ב-6 באולם ברעות עם הרבה מצב-רוח, עם הרבה רוח במפרשים. נפגשנו עם הבנות, והיה קצת מלהיב מהרגיל. שינסנו מותניים, האור נדלק במצלמה, והנה.. התחיל המשחק. אני עליתי כרכזת .

הרבע הראשון היה קצת מגומגם, למרות שהצלחנו לשמור על עצמנו. פחות מידי ריבאונדים בהגנה, ריבאונדים בהתקפה אבל השכל אמר שהכל יהיה בסדר.. הלב היה קצת מתוסכל.

לא הצלחתי כמעט לבצע שום דבר ממה שרציתי לבצע, אבל החלטתי להיות שם בשביל הקבוצה.. לפני שאני חושבת על עצמי. הרבע הראשון לא נפתח טוב בשבילי, הגמגום התבטא גם על המגרש.. וקשה לי שהחולשות שלי מופרשות בצורה כל כך בוטה על השולחן. אבל קמתי, כי צריך להמשיך הלאה. הרבע הראשון נגמר בתוצאה של 11-11. ברבע השני הכל השתנה. עלו יעל, עדן ושיר ושינו את המומנטום לפשוט מטורף.  גם חן הגיעה כמו סערה וחטפה ושמרה והיה באמת תענוג לראות את זה קצת מהמגרש, וקצת מהספסל. המצלמה המשיכה לעבוד ולתעד ומידי פעם נזכרתי בקיומה. הגיעו קצת אנשים בקהל, עודדו בקולות של מלחמה ;) והיה באמת רבע נפלא-נפלא. המטפרצות המשיכו כתוצאה מכדורים חוזרים בהגנה ובהתקפה והייתה הרבה לחימה בעניים וזה מה שהיה יפה. כל אחת התעלתה על עצמה וביחד הצלחנו לסגור רבע יפה מאוד.. שהוא כרגע בלי תוצאה. כי אני מתבגרת ומתחילה לשכוח.

הרבע השלישי המשיך במגמת עלייה, הצלחנו לבצע את מה שיאיר ביקש, שיחקנו התקפות יפות וזורמות וכל בת הצליחה לגעת בכדור ולהשפיע על המהלך במשחק. זה היה באמת תענוג. פתאום הכדור זורם במהירות מיד ליד עד שמגיע לסל קל. זו הייתה הפעם הראשונה שממש ראיתי כמה השתפרנו. אני בטוחה שכולן ראו, כי אי אפשר היה להסתיר את זה.. או להתעלם מזה .

השופט היה אותו שופט עם פרצוף הצנון, אבל הפעם ייחסתי לו יותר כבוד, כי אמנם בתור שופט, וזה רק בתור שופט- הוא שופט טוב מאוד. הבן אדם לא קשור בכלל.  הייתה להם 8 טובה,6 טובה וחסימות.. ובין לבין מישהי אחת או אחרת קיבלה כדור וניסתה לעשות משהו איתו. פעם הצליח, פעם לא.. לטובתנו ייאמר שמהרבע השני התחלנו לשמור הגנה רצחנית. החטיפות הגיעו במהירות ואני חייבת לציין את יעל שהייתה פשוט נפלאה עם 19 נקודות. גם עדן הייתה פשוט מדהימה, חן הצליחה לחדור במהירות וביכולת מופלאה של זריזות רגליים, רונקי שמרה מעולה {למרות שלא הצליחה להיות הרבה על המגרש}, אסתי השתפרה וחטפה ריבאונדים מעולים מתחת לסל והצליחה להשתפר בעונשין פלאים, אני גיליתי שיש לי SIS {מהקיצור של SISTER} בשם יעלה וכל המשחק צחקנו אחת על השניה, אלה הצליחה סוף סוף לבטא את עצמה על המגרש עם סלים מעולים כמו שהיא יודעת, ענת מפתיעה כל פעם מחדש בקליעות שלה, שיר הייתה פשוט מדהימה, עמית הצליחה לבסס את מעמדה מתחת לסל והצליחה לייצר דברים טובים מכלום, טל הצליחה לקלוע סל מעולה+ריבאונד, ואני עשיתי כמיטב יכולתי.

היה ערב מדהים,שנגמר בתוצאה של 67-48 לנו. סוף סוף ניצחון, ואלו מהנצחונות שהזוהר שלהן מגיע עד לעדשה של המצלמה שלי ומעבר.. עד לחיוך. של כולנו.

פויי, אנחת עייפות נחתה עליי.

פתאום צריך 45 שעות מחויבות אישית ולא 60 ואני מגלה כמה שלאט לאט מתחיל להיות פה קצת צבוע, מתומרן וחומרי. הלימודים בעצם הולכים כמו שצריך, אני לומדת, בין לבין מספיקה לקרוא ספרים ומתכוננת למבחנים הקרבים והבאים. היום היה לנו דיון מצחיק בכיתה, שדנו על טיול של"ח למזגדים וכנסיות. היו לנו כמה ילדים בכיתה שקמו ואמרו שלא מתאים להם, שזה לא נראה להם, זה נוגד את הדת שלהם, הם בשום פנים ואופן לא מסוגלים להיכנס לשם. אני יושבת ושוברת את הראש, והדבר היחידי שאני עוד יכולה להגיד זה מה שהמאמן שלי אמר פעם לאסתי.. וזה: "אסתי, את רואה את הבור מתחתייך?"

"הא? איזה בור?"...

"תסתכלי, את חופרת".

בנינו לנו בור חפירות ממש מתחת לשולחנות והיה דיון פורה ומצחיק שמתוכו הסקנו כמה מסקנות-

1). הכיתה שלנו משעשעת בטירוף.

2). שיעשו אלה מה שבא להם, שלא יהיו מוכנים לכבד את הדתות האחרות ושיהיו מקובעים בתוך עצמם.

3). באמת עדיף שלא יהיו בטיול, כך אהנה יותר ואהיה שפויה קצת יותר.

ועם כל השטויות של 21:36 בערב, קיבלתי 82 בבוחן באנגלית, צריכה לקבל בוחן באנגלית, יותר מידי עסוקה במבחן באנגלית שיהיה, כרגע קוראת את 'אם יש גן עדן' של רון לשם, מעריכה שבקרוב הלשון ישבור אותי ויחתוך אותי לקוביות קטנות, לבת דודתי מעייני היה יום הולדת שנתיים והיה פשוט מרגש ומקסים יותר מידי.. כמעט פחות ממה שיכלתי להכיל. כל כך הרבה מתיקות וחמימות היו ביום הזה, סוף סוף עודדי חזר לעצמו ואורנה שבה לחייך, והשמחה נכנסה ללב שלי עמוק עמוק באותו היום.. שכבר לא הבנתי איך שכחתי מה זה חיוך של יום הולדת.

אבא עובד ונהנה מכל רגע בקורס שלו למנהיגות אור, אמא התחילה הליכות ומרגישה יותר טוב ורונקי סוף סוף הצליחה לשים עדשות.

ובנימה אופטימית פלוס פלוס פלוס הזאת, שיהיה לילה טוב..

ואנסה להבטיח שאשוב בזמן הקרוב.

מחר עם 3 שעות מחויבות, יום שבת בערב בייביסיטר, בראשון גם אחד, עברתי בייביסיטר מ-10 בלילה עד 1:30, והעולם פשוט מחייך לי.

הא? אני אוכלת את כל זה בלי מלח, וטעים לי פה.

משתוקקת למילים שיוכלו למלא בדיוק את החיוכים שלי ולהחליף את הבעות פניי.

אני רודפת אחרי ההרגשה האינסופית שבחווית הכתיבה ומרגישה שאני נפרדת ממנה כל פעם מחדש. כל פרידה היא כואבת, משאירה טעם מר בפה.. תהיות כמו למה הלכת ומתי תחזרי? הלב מרגיש כמו במשחק יו-יו שאין בו ניצחון והפסד.. והזמן עומד מלכת עד שישבר במילא. אולי אני מחכה לשבירה הזאת, כדי שאוכל לחזור לאיזשהו מסלול. מידי פעם אני שומעת הפרעות ובלית ברירה חוזרת לכאן, כמו כל רגע פה. אני כותבת ומרגישה מחויבת, כי כבר הרבה יותר מידי זמן שאיני שומעת את צלצולי הגאולה אחרי שאני כותבת משהו, או את הגאווה העצומה שבמילים שלי. בדרך כלל אני מעדיפה להשאיר את הניתוחים בצד ולהישאר ככזאת שנותנת לחיים להתקיים, אבל עכשיו אני מרגישה שהניתוח הוא הכרחי לשפיות שלי- למה איני כותבת, למה איני מצליחה? הרי תקופות נתונות להיות תקופות קצרות ולא ממושכות, וכאב הכתיבה הזה רק הולך ומתעצם.

אני מרגישה יותר מתעדת מאחת שחווה, יותר חושבת מאשר מרגישה. וממתי נהייתי כזאת?

ושלא תעיזו לחשוב שאני לא מאושרת, כי אין ולו חלק אחד בגופי שלא מאושר. אני מרגישה חזקה מאי-פעם, אפילו בטוחה בעצמי יותר מאי-פעם. סוף סוף הבהירות מתחילה להתפשט בכל חלקי גופי והלימודים לא מפריעים כלל לזרימה שלי. הזמן מוצא לעצמו ביטויים אחרים, וכבר מזמן שלא באמת הייתי בחצר פה, מחוץ לחלון, ולא ביקרתי את הלק הסגול שלי ולא הרגשתי את מה שהרגשתי בעבר, אבל ההווה לא פחות משמח, לפחות בשבילי.

כי מה זה לגמור בשעה 3 בית ספר, לרוץ למחויבות אישית ואז ישר לאימון, הביתה, לאכול ולישון? ואם לא אז לרוץ הביתה, לעשות שיעורים ומשם לאימון ולעוד יום שנגמר כמו ביום שלפניו? המנטרות שלי לפחות בעניי לא היו אף פעם באמת מנטרות, כי הלמידה שלי נעשית כל יום וכל פעם וגם אם העומס התחיל להוציא את שורשיו ואת הבית ספר אני אגמור ב-13 ביולי במקום ב- 20 ביוני.. לא תראו אותי מפסיקה לחייך.

אתמול היה משחק מספר 8 העונה, מול רמלה בחוץ. אנו היינו אמורות להתייצב ב- 18:15 בתחנה, בדיוק בזמן המתאים כדי להגיע בזמן. את החוויות שלי אני אוספת בדרך, לכן הדרך לתחנה הייתה מאוד משמעותית בשבילי, כשאחותי ואני הבנתי שאנו חייבות לקחת אוטובוס לתחנה. אז מהתחנה {עם שלל ציוד ואוכל, כי היה תורנו לכיבוד } האוטובוס נסע בדרכים כאלו ואחרות, ומשם לדרכים כאלו ואחרות ושמנו לב שהאוטובוס מגיע בול למקומות בהן ממוקמים שלוש האימונים שלי. מאוד מעודדות וקצת חוששות האם האוטובוס יגיע לתחנה {כי אמנם היינו ב-2 מקומות שגם בהם האוטובוס של הכדורסל אוסף אותנו, אבל העדפנו להישאר בתחנה שלנו, כי מטוב לא נפרדים-לא?} שאנחנו צריכות לעצור בה הוא אכן עצר. אז פגשנו את כל הבנות, התקרננו והתחממנו אחת מהשניה וצחקנו על כל דבר אפשרי. אז אסף אותנו האוטובוס ישר למשחק ובדרך קצת בדיחות וקצת נוסטלגיות והגענו לאולם שאותו אני לא כל כך אוהבת {בילינו בו בשנה שעברה ובפעם הקודמת שהייתי שם הפסדנו בנקודה}. נכנסנו והיה איזה משחק של קטנטנים ואנחנו בצורה מאוד לא נורמלית נכנסנו להם למגרש ומשם לשירותים.

בשירותים פתאום נזכרנו בשיחה שים {הרכזת שהייתה אתנו שעזבה} עשתה לנו, איך היינו אז ואיך אנחנו שונות כיום. בהחלט הרגשנו שאנחנו יכולות לעשות את זה.. אבל דברים כנראה נראו אחרת על המגרש. אני יצאתי מריכוז, וכך גם שאר הבנות {עליתי בחמישיה}. רבע ראשון היה 2-32 בערך לטובתן. נדמה לי שהוא היה הרע ביותר לעונה הזאת.. וזה היה קשה להתחיל ככה, בפתיחה מאוד חלשה. אני לא הצלחתי לעבור את החצי בכדרור, הרגשתי שהחולשה שלי מודגשת בקו נטוי והן רואות את זה ומאוד שמחות לנצל את זה לטובתן, אבל נאלצתי להמשיך בחיוך- אחרת זה לא היה משתפר לשום מקום. הרבע השני התחיל כמעט באותו הדרך, הייתה תחושה שהמשחק נגמר מהר מידי ובורח לנו מהידיים ושהשעון כל הזמן ממשיך לרוץ. נתנו להן לגמור לנו את משחק ההתקפה ופחדנו להעיז בהגנה וככה נראתה המחצית הראשונה, הכי לא מרוכזת שלנו העונה. 

הרבע השלישי היה הרבה יותר טוב. קלענו בו בערך 11 נקודות בעוד הורדנו להן את הנקודות ל-9 נדמה לי. אני הצלחתי לחדור 3 חדירות שנגמרו בעבירה ובעמידה על העונשין עם 2\0 קליעות, ונורא כעסתי על עצמי. אחר כך יעל נכנסה ופתחה מומנטום ריצה, אבל פתחנו פער גדול מידי לצמצם אותו. המחצית השניה נראתה אחרת לגמרי, הצלחנו לתפוס אותן בהגנה, להריץ מתפרצות ולסיים בסלים קלים מתחת לסל .

ובכל זאת, המשחק נגמר בתוצאה קשה של 21-57. הוא באמת נגמר מהר מידי, יותר מידי מהר אם תשאלו כל אחת שהייתה במשחק הזה. השופט היה מעצבן כל כך, ובאיזו כניסה שלי הן עשו עליי פעול {אחרי כל כך הרבה פעמים כאלו} ואני צעקתי כי התעצבנתי, אז הוא פנה אליי ואמר: "עוד פעם אחת את צועקת {וכל הבנות צועקות, זה מה שהיה מצחיק} אני מוציא אותך. אני לא חבר שלך, את יודעת..".. כל כך התעצבנתי עליו, שהייתי חייבת להחזיר לו: "ומזל שכך". ומשם המשכתי בהתעלמות מוחלטת ממנו, למרות שזה היה קשה. אלו מין השופטים האלה שבאים לעבודה שלהם כאילו לא בא להם להגיע, בהרגשה שהלוואי וזה ייגמר כבר ואני אוכל ללכת.. וזה מעצבן כל כך.

בכל אופן, אחר כך הלכנו ללחוץ לבנות את היד, ולהתאגד כולנו ביחד למילות סיום. המאמן אמר שמאז תחילת העונה לא היה משחק אחד שהוא התכוון לזה, אבל היום פשוט לא הגענו למשחק. המחצית השניה הייתה יותר נורמלית אבל לראשונה- פשוט לא הגענו. הריכוז שלנו שאף לאפס ונראנו פשוט לא טוב. הוא אמר שזאת באמת הייתה הפעם הראשונה מאז תחילת העונה, ומאז השנתיים שהוא מכיר אותנו..

והיה כואב כל כך לשמוע, אבל ברור שמפה אנחנו ממשיכות לצמוח, זה הרי ברור.

אני.. אוחח.. עכשיו אני כועסת על עצמי, כי 16:16 עכשיו. יש לי 30 דקות להתארגן לכדורסל, ולסיים את כל השיעורי בית שלי. אלוהים.

שיהיה שבוע נפלא, סופשבוע נפלא. מחר אני יוצאת לתל אביב עם אמא ואחותי, למין שופינג תל אביבי כזה לקניות של בגדים. כל כך חיכיתי לזה, שנצא שלושתינו ביחד, והנה זה מגיע. בערב יש משחק של מכבי נגד ריטאס וינה- שאותו אני אצטרך {כי התחייבתי} לפספס, כי אני הולכת למשחק של הנשים ומסתבר שרוב בנות הקבוצה שלי החליטו גם להגיע, ונעשה בלאגן אמיתי וכיף :). כואב לי להגיד, אבל הזמן שלי נגמר פה, כי יש לי מחויבויות אחרות. הנה הגעתי, במלוא הדרי וכבר זה חייב להיגמר.. אבל לפחות היה לי פה כיף .

אני אוהבת.