ההיגיון של הלב

החיים שלי כרגע,תלויים בין שמיים וארץ, ללא תכלית הנראית באופק. ולמרות שזו נראתה לי הדרך הכי לא סטנדרטית לחיות, היא מכילה בתוכה הרבה הזדמנויות. מה שנקרא, החומר בידי היוצרת. גורלי טמון בידיי. ולמרות שיש ציונים שלא מצליחים לייצג אותי, ויש מקומות שאני לא מצליחה להביא את עצמי לידי ביטוי, אני לא מתייאשת.

אני לא אוותר לעצמי, לא אגיד שאני פורשת. כי לפרוש זה הכי קל, הקושי נמצא בהתמודדות עם עצמך על הדברים שאת מאמינה בהם, במקום שבו את לא מרגישה מוגנת. במקום שגם אם את נתלית על חוטים רעועים, לא אבדה תקוותך ליום יותר טוב, לשיחה יותר טובה, לחיוך הרבה יותר שמח.

וגם אם דברים לא הולכים כמו שרציתי, אני לא רוצה ללחוץ. אני באמת רוצה ללמוד לשחרר, גם אם זה יהיה בין הדברים הקשים שאעשה. אני לא צריכה לדחוף בכוח, מה שיבוא יבוא. ומה שארצה שיבוא ולא יבוא, אין בעיה ללכת להביא.. סך הכל יש לי מוח יצירתי לאאלה. ;)

אני צריכה להפסיק לפחד מהצל של עצמי. מההשלכות של מעשיי. להפסיק לפחד מהעניים הבוחנות, להפסיק להישאר בטפלות. להציב מטרה קטנה, ולהצליח להגשימה. זה לא נשמע מסובך מידי ואפילו בר ביצוע.

וכבר עכשיו מתחילות לבצבץ תחושות שלא היו אף פעם, חברויות שלא ידעתי לפתח.. רגעים שפחדתי שיתקיימו, אבל אני צריכה להמשיך במסע שלי לעבר מציאת כל האתגרים האפשריים הקיימים ולנסות לעבור אותם. וגם אם אני לא מצליחה לדבר איתה, כי למרות שאני חושבת שאני לא מבינה אותה- אני דווקא כן, ואני לא רוצה להיראות חלשה לידה, או קטנה לידה, או לא סמכותית לידה. אני לא רוצה לקנא בסביבתה, לא רוצה להרגיש מחויבת לזה ש:לה יהיה חבר לפניי. לא רוצה לתת לך כוח, למשפט שלך.. שאני כבר לא יודעת מלפני כמה זמן שמעתי אותו.

אני לא רוצה לתת לזה כוח. לא רוצה שהיא תתקדם לפניי, למרות שאני רוצה לתת לה לפרוח. אני מאוד רוצה להתקרב, ואני לא רוצה בכלל. אני לא רוצה לגלות דברים שיעציבו אותי, דברים שיאיימו עליי. אני לא רוצה לראות אותה נוסקת, ואותי מפורקת. אני לא מבינה למה היא תמיד באה על חשבוני. אני לא מבינה את הצורת חשיבה הזאת.. מה יש לי - לעזאזל?

כל זה רק מעכב, רק גורע, רק לא מאפשר. הלוואי שהיה אפשר לפסוח על האגו, להתעלם מההשפעה ההרסנית שלו ולהפסיק לתת לו להשפיע ככה. להפסיק לתת לסביבה את הכוח להלחיץ אותי, לגרום לי לפחד במקום לדרבן אותי, לתת לי מוטיבציה. הלוואי שהייתי מצהירה שהיום זה היום. אבל אני מפחדת. ואני לא יודעת ממה.

למה כל כך מפחיד לעשות מה שאני אוהבת על המגרש. למה כל צעד שלי מרגיש כגורלי וכהרסני. למה אני לא יכולה לצחוק על זה. למה אני לא יכולה לצאת מעבר לזה. למה אני נותנת לדברים כאלה את הכוח.

במקום להעריך את מה שיש לי, לדעת שזה באמת הרבה, אני לא מצליחה להבין שאני שווה משהו. תמיד יהיו כאלה שעוד לפני הסיבוב יעקפו אותי וישאירו אותי בערפל. למה זה תמיד ערפל ולא קרש קפיצה. הלוואי שלא הייתי כל כך מסובכת. והכל היה פשוט ונאיבי- בעיקר נאיבי..

איך גדלנו כולנו. מפנים את המקום למוחות החושבים והתוהים מאחורינו.. מביטים לעבר אופק חדש.

לא נתפס. פשוט לא נתפס.

הכנה ללוחמות? אני? עוד מעט אתפשט מכל כאביי וכל סבליי, וכל שעברתי בחיי אצטרך לערום לערימה ולאסוף על גבי וללכת לצה"ל. אבל עד אז.. יש לי עוד הרבה זמן לשנות. ועוד הרבה זכרונות לאסוף. לסיים את כל הספרים שאני רוצה לסיים, לעמוד במשימות שעוד לא הצליחו לגבש בראשי..

ואחת מהן:

"זאב הערבה"\ הרמן הסה. סוף סוף הגיעה י"ב ואני ממשיכה בתקווה למשהו חדש .

יש הרגשה שאני יכולה לנצח את הכל, שלמרות שהכל נזיל הכל בר הישג. זאת הרגשה אדירה להרגיש את העולם בשתי ידייך.. זאת הרגשה שמעניקה לך את הכוח, נותנת לך את הספוט-לייט להיות כל מי שאת רוצה ויכולה להיות.

ומה זה בעצם? לא יודעת..

זאת פתאום הרגשה שהתבגרת ולמרות שאת מרגישה שקצת נשארת מאחור, את עוד מצליחה להתקדם, בצעדים קטנים, בזמן שלך.

ולמרות שאגו וקנאה מגיחים מכל פינה שאליה רק תפני את המבט, תנצנצי באור החשכה רק מתוך האמונה בעצמך, גם כשיגידו לך שאת לא שווה הרבה. אז מה אם את לא שווה הרבה. את מאמינה בעצמך. ואני באמת מאמינה בעצמי. להציב את עצמי על קצה של הר ולדעת שגם אם ניצב הנהר מתחתיי, גועש ורועש, וסביביו הרים הרים ונוף שלא הייתי מאמינה שקיים, גם אז אפשר לקפוץ ולאתגר את עצמי.. גם כשכולם מחפשים את הדרך הקצרה והקלה ביותר.

לאתגר את עצמי.

זו הסיסמא האחרונה שניתזת מפי לכל מי שרק מוכן לשמוע. למה אני פה, כדי לאתגר את עצמי. לראות מה עוד אפשר לעשות, איפה עוד אפשר להרחיב את האופקים שלי ואת היכולות שעמוק בפנים קיימות. אפיה ניתן להכיר פרצופים, להתנסות בחוויות שמעולם לא התנסיתי. למצוא את עצמי האמיתית מחדש. אולי להיפתח עוד קצת.

אולי לתת לעצמי את החירות להיכשל, לבכות, להישפך, לצחוק, להיות מגוחכת. הרי מה נשאר לנו בסוף היום חוץ ממשפחה ומצחוק. הומור יכול לשנות עולמות ולהפוך הרים לעכברים קטנים.. (מי הזיז את הגבינה שלי, כבר שאלתי? כמה שזה רחוק עכשיו) ואני.. אני.. צריך לפעמים לדעת לא לקחת שום דבר יותר מידי ברצינות. לגחך על כל מה שלא ראוי לגיחוך, לצחוק על עצמך ועל עצמי ועל עצמנו. מגוחכים אנחנו. חבורה של בני ובנות אדם שחושבת שהכל נוצר עבורה ולמענה, ולפי כך- הכל ניתן לשינוי, לזלזול ולחוסר כבוד.

לא.

היו פה דברים לפנינו. גם יהיו אחרינו. ניקח נשימה עמוקה. אקח נשימה עמוקה. אשחרר את השרירים התפוסים עוד משבוע שעבר, ואלמד שגם אם טעית, גם אם הכדור לא נכנס לסל וגם אם ההגה לא הסתובב כמו שרצית, אין כמו האתגר בלראות איך תתמודדי כששום דבר לא נכנס לטבעת וכשאת נותנת את הכוח לחומר במקום למהות.

אני אוהבת את הפוסט הזה. קצר וקולע. בדיוק כמו שאני מרגישה עכשיו. מצחיקק

שיעור 29 בנהיגה כבר מאחוריי. הטסט מיועד לאיפשהו בין 3 שבועות לחודש. הזוי להיות על הכביש, בעמדת השולטת ולא הנשלטת. להכיר את הסביבה, לבטוח בעצמי גם על 110 קמ"ש.

אני מקווה גם שאפסיק להתפרע באוכל, ואתחיל להיכנס לדרך הסלולה יפה יפה באבנים צהובות מנצנצות.

לחיים

אני באמת מרגישה סוג של פספוס. מה-9\23 ידי לא תופפו על המקלדת, ולא העזתי לנשום את האוויר הצח שמציף אותי מהחלון.. אוויר של חורף. כל כך הרבה זמן וכמה עברתי בזמן הזה. כמה אני מרגישה שאיבדתי.

קשה להאמין כמה דברים עברו עליי, שלא ידעתי לשתף. כמה רגשות התפוצצו תחתיי, שלא זכיתי לפרוק.

אני מרגישה שאיבדתי חלק חשוב במי שאני. מילדה פתוחה נהפכתי לתיבת פנדורה, שחשופה רק כשהיא מתפוצצת. אני לא באמת רוצה לדבר עם אף אחד, אבל אני כועסת על עצמי שאני לא מספרת כלום. אני מרגישה שנעלתי אחריי את הדלת וזרקתי את המפתח, ועכשיו.. קשה מאוד להיכנס. מה שמאכזב הוא, שקשה מאוד לצאת.

לא מצאתי את הרגע הנכון לכתוב שום דבר, לא מצאתי את הרגע הנכון לתאר שום דבר ולא מצאתי את הרגע הנכון להרגיש שום דבר.

ואוח, כמה.. כמה הרגשתי.

אני חושבת שפשוט לא המציאו מילים שיוכלו לבטא מה הרגשתי, אני חושבת שאולי עוד לא הצלחתי למצוא אותן, במידה ואכן הומצאו.

אוף. גם עכשיו זה נשמע מחורטט. זה נשמע כל כך שונה מאיך שרציתי שיישמע, אתמול.. ולפני אתמול ובכלל. אני מאבדת את כל התחושות שלי ברגע. פשוט ככה.

אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי. שאימצתי לי זהות אחרת,שהיא לא אני ב-360 מעלות. כל הקנאה הזאת והאגו הזה, וכל כך הרבה חוסר שמחה וחוסר בחיים. שכחתי מה שאני אוהבת. איבדתי את היכולת לצחוק על עצמי. איבדתי את היכולת לצחוק על הכל. ההומור שלי מעולם לא נראה עגום יותר. כל כך בא לי ללכת מכאן, פשוט לעזוב אחריי את הכל. את כל האנשים הדוחים האלה שמסתכלים עליי בשכבה, ואת כל מה שהם כבר הספיקו לגבש אודותיי, כשעוד לא הספקתי בכלל להתגבש. אני רוצה לשכוח כל מה שהייתי בשבילם ושהייתי בשבילי בעיניהם. אני רוצה להרפות מהם. לעבור לתקופה אחרת בחיי. אני מרגישה שהם מכבידים על הנוכחות שלי שרק רוצה לפרוס כנפיים, שרק מחפשת את ההזדמנות.

אני מרגישה שכל מה שאני עושה, לא נכון בעיניהם, לא מגיעה לו הזדמנות. (אני לא מצנזרת כלום). אני מרגישה שכל המילים שאני מדברת לא חודרות דרכם. לא מגיעות אליהם. לא מוערכות בכלל.

אני מרגישה שהם בכלל לא יודעים מי אני, ולמה אני כאן. הכואב הוא שאני לא יודעת מי אני ולמה לעזאזל אני כאן.

שום דבר לא הולך כמו שרציתי, או אפילו לא כמו שרציתי. טפלות זו כן מילה גסה.

אני מרגישה שכל פעם שמנסים להביט בי, מסיטים את המבט למישהו אחר. אני אשמח לדעת שיש אנשים שמעריכים את מה שאני חושבת שיש בי, או את מה שחשבתי שטמון בתוכי- בתוך האמת שלי. את היכולות האלה, לדבר לאנשים, לגרום להם ללכת אחריי.. אני מרגישה שבגלל הנוכחות שלהם הצל שלי הולך וגדל. ואיבדתי את כל המרכזיות והחיוניות שחשבתי שיש בי.

אני לא רוצה לברוח מכאן. אני רוצה ללכת מרצון. אני רוצה להפנות מבט, להגיד שלום ולא להתראות ולפתוח את הדלת הבאה בהרפתקאה שנקראת החיים שלי. כן, נמאס לי מהפרצופים האלה, הלא מאתגרים, הלא מפתחים- המעכבים. כן, בא לי לפסוח עליהם.. לנוס לקראת מה שמחכה לי בצבא. סוף סוף גילוי עצמי. התמודדות עם דברים שמעולם לא התמודדתי איתם. סוף סוף לחשוף את מי שאני באמת, במקום חדש. לתת לי את ההזדמנות.

אני חושבת ששכחתי מה זה להנות, רק כי זה לא מתאים לסטנדרטים שלכן. אני חושבת ששכחתי איך לצחוק, כי אולי זה לא יתאים. אני חושבת שהפסקתי להתהלך ביושרה.

אני חושבת ששוב פעם נשאבתי למעגל של פחדים. בכל דבר שאני עושה. המבטים האלה, והמילים האלו שמפילות וששורפות את כל שלהבת ההתלהבות שלי ולא נותנות לה מקום. לא מאפשרות לה להתפתח. הכדורסל שלי הרבה זמן לא היה כל כך חסר חיים. מעורב בכל כך הרבה כעסים ואגו. אני כועסת על כולן שם. אני כועסת על זה שאני הולכת בראש ומשלמת על הפחדנות של אלה שהחליטו להישאר לשבת. אני כועסת על זה שהן השתחררו לפני בבוררות, ואני כועסת על זה שהן מוערכות לפניי. הן מוערכות מעליי. לא מעניין אותי כמה אגואיסטית אני עכשיו מצטיירת.

מעצבן אותי לעשות ולעשות את ה-*** ואח"כ לקבל את הצעקות ב- 7 דקות משחק שלי ולהיזרק לספסל.

הלוואי שהייתי דוגמא ומופת לנטולת אגו, הלוואי שידעתי להתיישב על הספסל בלי שזה יפריע לי. הלוואי שהיו נותנים לי את ההדמנות הזאת. הלוואי שהייתי נותנת לעצמי אותה עד הסוף. אני באמת שונאת אותך. על זה שאתה מעריך בנות אחרות על פניי. על זה שאתה לא יודע מתי ואיך לדבר. על זה שאתה כל כך לא מתאים לי .

אף אחד לא מתאים באמת.

מעניין אם מישהו אי פעם. יתאים..

ואת. וכולכם.

אני מרגישה שכל מה שאני מרגישה אלייך זה כעס וקנאה. על זה שאני תמיד יותר קטנה. תמיד זוכה לפחות. תמיד מרגישה פחות. למה אני מרגישה פחות? אני כל כך נעלמת פתאום.. גם בשביל עצמי. את כל הביטחון העצמי הרקום בצורה מופתית איבדתי לפתע, כי לא הרשיתי לעצמי את האמת. הלוואי שהיית יודעת כמה אני מרגישה קטנה לידך, כמה אני מרגישה מכוערת.

כמה אני מרגישה שאני צריכה להחזיק אתכם, ושום דבר לא מחזיק אותי. שום דבר לא בונה אותי, ואני רק מתפרקת. אני רק נשאבת למעגל הזה.. של לנסות להיות יותר טובה בהכל. נהגת יותר טובה, שחקנית יותר טובה, אחות יותר טובה, בת יותר טובה.. בחורה יותר טובה.

הכל הבל הבלים.

המשחק הראשון שלי, אחרי הניצחון בבוררות, הגיע אחד אחרי כל הבנות שלא עשו כלום וזכו לשחק לפניי. כן, אני נתקעתי עם איזה משפטן מחוזי, אחרי כל המאמצים המעצבנים האלה. אני מסתכלת לכן בעניים ואתן לא יודעות איך להגדיר את ה"עצב" שמצטייר בתוך עניי. אתן לא יודעות איך לאכול את זה שאני לא מצליחה להבין איך זה שתמיד אנשים צריכים להיגרר אחרי מישהו ולא מצליחים לגרור את עצמם.

אני לא מבינה איך אנשים יכולים להיות מובלים ולהתלונן, כשהם אף פעם לא העיזו להוביל. אף פעם לא העיזו לקחת את המושכות. אולי גם אני לא העזתי. הלוואי שהייתה למשחק הזה חשיבות. הלוואי שהיהירות שהראיתי הייתה משתלמת. בתוכי אני פחדנית. ואף פעם לא הייתי ווינרית. אף פעם לא דמיתי למה שרציתם.למה שאני רציתי.

ומה שכואב לי שאני לא מבינה למה אני צריכה להידמות בכלל. למה אני נאבקת כדי להיות הנהגת שאני מצפה שאהיה, למה אני נאבקת להיות השחקנית שאתה רוצה שתשחק על המגרש ותיהיה בול כמו ההיא, למה אני נאבקת להיות החברה הזאת, כמו שכבר יש לכן, למה אני נאבקת להיות מי שאני לא, למה אני מנסה להיראות מישהי שאף פעם לא אוכל להיראות כמוה. למה אני לא יודעת להעריך מי אני. למה אני לא יודעת להכיר במי שאני.

למה כל כך קשה לי עכשיו.

למה אני מנסה להיות כמוך. למה אני מנסה לאכול כמוך, לדבר כמוך, להתנהל כמוך. ולמה אני לוקחת אותכם בתור הדוגמא למופת שלי. למה אני לא מצליחה לצרוח לכם ולהגיד שאתם לא חכמים גדולים. שאינטיליגנציה לא שווה הרבה. למה אני לא יכולה להגיד את זה ולהאמין בזה.

אני רוצה לקבל הזדמנות להיות כל מה שאני יכולה להיות.

בשקט בשקט.