ההיגיון של הלב

 והנה אני חוזרת לפה, עם אותן החששות ואותן התחושות המעורפלות הנוגעות לא נוגעות בלב שלי.

כל כך מפחיד להיות נוכחת אבל לא באמת להיות, לראות אבל לא להכיל, לקרוא אבל לא ללמוד, לחשוף שפתיים אבל לא לחייך. להישאר בסבכי הסיסמאות המורכבות כנגד הפשוטות במקום פשוט להישאר חיה. אני יודעת כמה זה קל, כמה זה פשוט ונגיש אליי במידה וארצה, אבל הכל פה מבושל בהרבה סלט של חוסר ביטחון וקשה לי לפעול מהמקום שהאמונה בעצמי לא מספיק חזקה.

אני מאוד כועסת על עצמי,כי אני נוטשת את עצמי מהר מידי ובלי הרבה רגישות לעצמי כשמנגד אני מרעיפה רגישות בכזאת קלות כשהעניינים לא נוגעים אליי. אני כל כך ביקורתית וקשה עם עצמי שאני מתחילה להבין שאין לרגשות האלה שום בסיס הגיוני ושום סיפור מאחוריהן. אין לי סיבה לא לבטוח בי ואני יודעת שאם יש מישהי שאני יכולה להאמין בה- זאת אני. וקשה לי מאוד, קשה לי שהדברים יוצאים מהפה ישר אל תוך הלב בפשטות גמורה בלי שום מחשבה תחילה. 'אחשוב אחרי שאעשה'? אני לא פועלת כך, מעולם לא התיימרתי לפעול. אני יודעת מה זה דורש ממני ועוד יותר מודעת להשלכות של העשייה הזאת.

אני באמת קצת אבודה ועוד יותר נאבדת וגם קצת נטושה בידי עצמי... וכשננטשתי בידי עצמי, למה אני כל כך מתפלאת למה אין לי את התשוקה לכתוב?

שכחתי לספר על המשחק ביום שלישי. מחשב בחולון, ה-2 בחוץ נגד חולון רבין. אלו מסוג המשחקים שעדיף להשאיר מאחוריי, לווא דווקא כי הפסדנו 27-55 אלא דווקא בגלל שההפסד היה יותר רגשי מסתם חומרי על הנייר. הרגשתי תחושת פספוס רצחנית כשהשופט הוציא אותי ב-5 עברות, כשהרגשתי שאני מתמוטטת וכשנאלצנו לצאת קצת מהבועה שלנו ולהבין שיש בליגה הזאת קבוצות הרבה יותר טובות מאיתנו. מין סטירת לחי וחיוך ציני אחריו מצד היריבה שמולנו והן בטח הרגישו כל כך חזקות שניצחו אותנו, כי הן הרי מספר 1 בליגה כרגע.

לקח לי הרבה זמן לצאת מהקיבוע הרגשי ולהיפתח למשחק תוך כדי שאני מנסה להוציא כל רגש שלילי שיש בתוכי ואני לא מתפלאה שבתוך כל המהומה הפנימית לא הצלחתי אפילו לקלוע פעם אחת. אמנם עם כמה כניסות טובות והגנה חביבה, אבל לא יותר מזה. וכואב כי אני יודעת שאני טובה פי אלף מזה. ושפאקינג יש לי את היכולת לעבור את ההגנה ולהרגיש סוף סוף תחושה אינסופית. גם אלה הביאה את החצובה שלה למשחק ובפעם הראשונה צילמתי וידאו עם חצובה, ואני לא אשקר כשאגיד שזאת הייתה חוויה כל כך נפלאה ששמחתי להרגיש ולחוות.

וזה כואב כי עכשיו האימונים הם סתם אימונים של מה בכך, והאגו שלי גדול יותר מאי פעם ומשתלט לי על כל ההוויה של המשחק מבחינתי. אני מאוד מצוברחת, כי אני נותנת לכל התחושות והחוסר ביטחון הזה להרוס לי את כל רשת הביטחון שבניתי לי בהרבה אופטימיות ובהמון המון מילים טובות. מה לעשות,

קשה לעמול ולראות את הכל מתחיל להיחתך על ידי בלי אפילו לשים לב. אני מאוד מתוסכלת מהאימונים, מאוד מתוסכלת מכל מה שקורה. שאנו לא מתקדמות, שאני לא מתקדמת, נמאס לי שאני לא יוצאת מהבית להזיז את התחת שלי.. שאני מסתכלת על ההתקפה במקום לרוץ לכדור ולקחת אותו בכל הכוח.

פיתחתי לי עצלות כל כך מכוערת דבר שממנו הרגשתי שאני נבדלת ואני שונאת את זה ושוב פעם שונאת.

כואב לי שבסופו של יום כל התחושות האלה שוב מתקיימות, ושום מימוש עצמי ושום פתיחה צמיחה והתעצמות לא שוטפת אותי ויד הגורל לא משפרת לי את החיוך, אפילו כשאני יודעת שזה לא אפשרי ושאין לי תמורה בלחכות למשיח. כתבו על הקבוצה שלי בעיתון, וזה היה מאוד מרגש ומעשיר.. אפילו שקצת דיברו פחות עלינו ויותר על ים {הרכזת הקודמת} שעברה ועזבה אותנו, אבל נוותר לעיתונאות הדבילית שיודעת לירוק את כל הגועל ישר על הנייר ונתנחם {וגם קצת יותר} בזה שמופיעה שם תמונה של הקבוצה שלנו, במלוא תפארתה.  {והנה הסמיילי השני שמופיע בעקבות הפרו בפוסט לכל דבר} .

הכל פה מעורפל, לא מסודר ולא מסתדר. אני כל כך רוצה לצאת מזה. אני רוצה לעבור את זה כבר.

יש בי רצון עז להשכיל להתפתח ולפרוץ, בכל תחומיי חיי. וזה לא קורה. יש לי שאיפות ללמוד ולהחכים, לדעת ולהרגיש.. אבל אני לא מפתחת את זה.

לא נדמה לי שכתבתי על זה בכלל, אבל כרגע אני במאבק על המחויבות האישית שאני צריכה להשלים עד סוף השנה כ-60 שעות לקהילה. אני אקצר בסיפור ואכתוב שהמחנכת שלי דיברה איתי בנוגע לעזרה אצל משפחה עם אמא ו-2 בנות, האחת בכיתה א' והשניה בב', שאביהן נפטר לפני 8,9 חודשים בצבא. האמא צריכה עזרה מ-2 בנות ואני התנדבתי להיות 1 מתוך השתיים. בהתחלה זה לא הלך לשום מקום והחברות שלי לא רצו לשתף פעולה וללכת איתי, ועכשיו מסתבר שמצאו מישהי שאני מכירה ושהיא מוכנה להתחיל איתי את ההתנדבות.

שמץ התרגשות, טיפה אדישות וציניות מגעילה ואני אצטרך להתייצב מול שתי ילדות שעוד לא מבינות מה באמת קורה ואצטרך לשמש לשתי הקטנות האלה קרש קפיצה רציני. פרוייקט אישי, או לא אמרתי?

הרשתי לעצמי לפתוח את הכל ולשפוך את זה על הנייר ולמרות שאני מרגישה שעכשיו יהיה פה גל של אנחות על זה שהפוסט הזה ארוך מידי וחופר מידי- הגיע הזמן שאעשה משהו בשבילי. ולמרות שהפכתי קצת ממוסחרת מהפרו הזה, ועם קצת יותר כניסות מבדרך כלל, אני משתדלת לא לנטוש את הערכים שלי, ע"פ שזה קשה. אז חופרת או לא,

נאמנה לעצמי וזה העיקר.

אין לי מושג לאן השביתה הזאת הולכת ומתי בדיוק נחזור לקרוא בספר וללמוד למבחנים. זה מלחיץ יותר משזה מעודד ואני באמת חוששת מה ייקרה אם יבטלו את החופש הגדול. אני מתכחשת לעובדה הזאת כמה שאני יכולה, אבל זה כל הזמן שם אצלי במחשבות.

עם החברות שלי המצב לא הולך לשום מקום.. ואני יותר מסתובבת סביב עצמי מאשר סביבן, כי אין שום היענות ומאסתי קצת מלהתחיל להסביר ומלהתחיל לנסות לתקן. אני שונאת כשזה קורה, כי.. כי אני יודעת שמגיע לי יותר טוב מזה. הכל לא סגור, לאף אחת לא אכפת. ואני? האגו גדול מידי כדי שלי יהיה אכפת, וגם הריחוק הזה טוב לנפש שלי, טוב לדמעות שלי והרבה יותר בריא לי מאשר להיכנס לעוד בלאגן אחרי חברות.

רק לתעד את זה שנסעתי לאיקאה עם אמא ביום חמישי לקנות שולחנות, ואז משם לעזריאלי ולדיזינגוף {מקומות שנראים ונשמעים לי זרים לחלוטין כשכבר כל כך הרבה זמן לא הייתי שם ובכלל בתל אביב} והיה פשוט אדיר. היה פשוט נפלא. קנינו והסתובבנו והיה כל כך כיף עם אמא. קנינו דיסק של שלמה ארצי 'ירח' ואוסף של לואיס ארמסטרונג ועגילים {והרבה}. ולמרות שהמצב רוח היה קצת ברצפה, וקצת עצבים פה ושם היה יום שפשוט כיף לחוות אותו..

יש לי משפחה נהדרת וזו סיבה ענקית להתגאות בה.

עברתי אצל הקוסמטיקאית לטיפול פנים, ועברתי התמוטטות עצבים קלה  אבל היה מבדר, זה כן. רון עשתה שעווה בפעם הראשונה ואני קניתי שעווה כדי להתחיל עם זה בפעם הראשונה. תראו, כל העניין הזה של היופי בהחלט מדליק, וכשאני אעשה שעווה אני רוצה לשמוע איפה כל אלו שאמרו לי שזה כואב עד מוות ושזה בלתי אפשרי להכלה. כאילו באמת, שאני לא אעבור את המכשול הקטנטנן הזה?

הנה יום שישי בערב, כל כך הרבה זמן בתוך השביתה הזאת....

ואין מוצא, גם אם נראה. מחפשת את עצמי יותר ממה שאני מוצאת.

מרגישה מתוסבכת, מבולגנת ומאוד חסרת ביטחון גם בפנים וקשה לי להגיד שגם בחוץ. בתור אחת שהקטע החיצוני אצלה היה בירידות ועליות עד שהבנתי שאני גאה בעצמי ומעריכה את עצמי בשלמות, הגיע הקטע הזה.. הקטנטן.

אבל נו, לפחות יש שלמה ארצי ברקע....

ושמץ של אופטימיות, שאהיה חייבת להתחזק עימה.

שבת נפלאה.

לא אסון פה, גם לא קריר מידי, כמעט בטמפ' הנכונה להיות עם חולצה קצרה, בדיוק כשחשבתי שהגשם קפץ לבקר הוא עזב. ואיתו עזבה הרוח שלי, מין אפתיות לכל המצב הזה, שום דבר לא שובר את מעגל הקסמים, שום דבר לא מעיז לקפוץ מעל המסגרת. איזון לפעמים הוא הדבר הבטוח ביותר, אבל האם אני שואפת לבטיחות?

יום עובר ועוד יום, וככל שעוברים הימים עוברות השעות ומחוגי השעון משתנים ונדמה שאיתם שום דבר בפנים לא זז. אוכל לסבול את זה שבוע ואולי שבועיים- שלושה שבועות הן בגדר אסון. ואין קשה כמו רצון לפרוץ את המחסומים של עצמי אבל אני באמת מרגישה מוגבלת. כבולה לעצמי, ברגע שאשבור את זה, הכל ייראה כל כך פשוט.

התחלתי להתאכזב מהדברים הקטנים, להעריך את עצמי פחות מידי, לא לאפשר ליצירתיות שלי לקום לתחייה. פעם כשלקחתי מצלמה הרגשתי שזה הדבר האמיתי, מה שיגיע יהיה הדבר האמיתי, שאני הדבר האמיתי. לרוץ עם עצמי עד הסוף. עכשיו זו מין תחושה שאני לא מספקת את התמונה ההיא שרציתי, ולא כמו ההיא וההיא, והצלם ההוא והצלמת הזאת. שאיפה להיות היא והוא ולאבד את עצמי בתוך ייחוד של אחר\ת ואני פורצת תסכול על האנשים הלא נכונים.

אני אומרת שאין מה לצלם, שאין לי זמן לצלם, שהכל רחוק ממני, אבל הכל אלו תירוצים שנופלים עליי ולא מהשמיים והם הכי פשוטים והכי קלים ואני חושבת שהגיע הזמן לצאת קצת מהבית, לצאת קצת מהמועקה של עצמי. הרי כבר נאבקתי בעצמי, כבר איבדתי את עצמי, כבר הרשתי לעצמי וכבר אסרתי על עצמי את הכל.

לחופש שלי אין שום גבולות, ליצירתיות ולשפע שלי אין מחר. כדאי שאתחיל להאמין למילים שיוצאות לי מהפה ולהתחזק מהדברים הנכונים, לשאוב את הדברים הקטנים והטובים אליי ולא לתת לעצמי לברוח מעצמי עוד פעם.

אני מתוסכלת, כי אני יודעת כמה זה פשוט להתחיל את השינוי בצעד קטן אחד, כפשוט הוא, ככה הוא קשה. אבל ממתי קושי שבר אותי?

אני מתה להסתקרן, אני משתוקקת לגלות, לשאוף לפתח ולהתפתח, ללמוד להכיל את העולם בתוך ידי הקטנות ולהיות פה מהסיבות הכי טובות שיש, להיות ברגע, לגלות את הרגע, להכיל את הרגע, להנציח את הרגע, ולחלחל לתוכו. שום דבר כבר לא מזיז לאפתיות שפיתחתי, וחיוכי ילדים נעשו בשבילי חיוכים במסגרת 'העבודה' ובמסגרת 'קושי' במקום במנוף אל עבר החיוכים שלי.

ונמאס קצת להרגיש איך החיוך שלהם יכול להיות הכי שלם והכי לא תלוי בדבר,

איך כשאני בחברת הילדים האלה הם הרגע שלי, אני הרגע שלהם. אני צוחקת איך היא בכלל זוכרת אותי, כשהייתה קטנה כשהגעתי, איך זאתי זוכרת שפעם פתחו בפניי את הדלת והכירו לי אותה כשהייתה קטנה ועד היום היא מבקשת שאבוא לשמור עליה. יש להם\ן כוח שממגנט את כל הבנאליות שלי לידי קסם. זה תמיד הן\הם ואני בלי שום מחיצות. אני שואפת להכיר עוד ועוד את כל מה שקורה עם ילדים וילדות כי זה עולם שקוסם, עולם שמנסיק למעלה.

"איך הייתי מת לדעת מה עובר להם בראש" אבא אחד אמר כשישבתי לידו בארוחת שישי וצפינו בבת שלו פותחת עניים לרווחה ומקסימה למוסיקה מהנפש. גם אני הייתי מתה לדעת מה עובר להם, להן, לה ולו בראש..

ואפילו בלב.

אני משתוקקת למשמעות, אני משתוקקת לאהבה ולתשוקה שהיא מעבר למילים. אני בכלל לא מתכוונת למישהו, אני מתכוונת למשהו, למישהו למישהי, להן לו לה להם ולהכל.

wild horses I want to be like u" Throwing caution to the wind I'll run free too Wish I could recklessly love, like im longing too Run with the wild horses, run with the wild horses! "Ohh yeaaa ye

.Wild horses

קשה לי להאמין שבפוסט הקודם יש לי 40 תגובות, זה כל כך לא אופייני לבלוג הקטן והצנוע הזה. חע.  תודה על הכל.

הייתי בטוחה שברגע שתגיע הטיפה הראשונה, עימה יישפכו המילים. הופתעתי מהתחושה האדישה שפיתחתי לכל הרגעים שאהבתי כל כך בשנה,שנתיים ושלוש האחרונות. גשם היה מוציא אותי מאיזון, משיווי משקל אמיתי. החיוך שהיה מרוח על שפתיי לא איים בכלל להסתלק, והרגשתי שאין כמו חיוך כנה מהגשם, בכל עת ובכל עונה.

פתאום באמצע נובמבר הגיעו אליי שלל המתנות הללו, יושבות על דלת חדרי ומחכות שאפתח אותן ואין קול ואין עונה. ואין מאוכזבת ממני שפיתחתי את האדישות שממנה כל כך נבדלתי, את הריקנות-משהו-משהו שכל כך כיף להשמיע ולכלול בתוכה כל כך הרבה רגשות עשירות במילים. אני מרגישה קצת משוחררת כי הצלחתי להיפתח קצת לתחושה האינסופית שאיתה הגשם מביא, והבכי או לחילופין הטוהר שנפל עליי מהשמיים הצליח להעניק לי רגעי חסד של ממש בתוך כל השיעמום הזה שאימצתי לחיי.

לא יעזרו המשמעויות והניסיונות הלא רציניים שלי להישמע כמו מי ומי כי בסופו של יום, לשבת קצת מול הדף נייר שמשקף את ליבי, להיקרא על ידי המבול אל שלל צבעים וריחות ושיכרון חושים אמיתי, להיבלע אל תוך מימד עשוי כולו ניחוח ממכר ותחושה עוד יותר ממכרת, וזה פשוט מעל ומעבר למה שציפיתי.

כמה מילים כבר כתבתי על הגשם והוא מפתיע אותי כל פעם מחדש בקלילות שהוא בא ובקלילות שבה הוא עוזב, וכל פעם אני מזכירה לעצמי לנצל את כל זמן שהותו פה, לפני שיחלוף וישכח מקיומינו הקטן באזור בשם ישראל, ושוב יהיה חם ובלתי נסבל. צריך לנצל את מה שיש בצורה הכי טובה. זה בטוח.

דאמ. גאד. אלוהים. תרשו לי בזה הרגע להישמע הכי מתומטמת בעולם אבל יש לי פרו. כן, קצת קשה להאמין, בתור בלוגרית שעד עכשיו הייתה פה כי כיף לכתוב וכי אהבה את האנשים פה ולא בגלל כל הקטע מסביב עם הכסף והעניינים מרגישה כל כך מתומטמת עכשיו כי אני מתלהבת כמו ילדה קטנה שקיבלה את הסוכריה על מקל שרצתה.

על הפרו שמעתי פעם פה ופעם שם, אבל כמו פרו לא ייחסתי לזה חשיבות, זה כולה באמת פרו.. סתם משהו בישרא בלוג שבאמת רחוק ממני כל כך ומהאידיאולוגיה שלי לבלוג הזה.

ועכשיו כשבאתי לכתוב את הפוסט פתאום אני רואה את הסמיילים לקטע למטה- {הא, קלטו } והתלהבתי מזה שישרא בלוג השתדרגה והוסיפה סמיילים מגניבים ועוד כל מיני אפשרויות, ואז אחותי נכנסת ואומרת- יש לך פרו.

תפסתי את הראש ולא הבנתי מאיפה זה הגיע, עד שנפל לי האסימון.

דנל'ה המתוקה כתבה לי במסנג'ר שמחכה לי הפתעה בבלוג ואני חשבתי בתמימותי שזו תגובה מושקעת או משהו בשבילי במילים, ופתאום הבנתי שהיא הביאה לי את הפרו שהיה לה.

אז דנל'ה, במידה ואת קוראת את מה שכתוב פה אני קצת בהלם, מרגישה קצת מתומטמת, אבל המומה מזה שנתת לי את הפרו שלך. אני יודעת שזה בטח סתם כי עכשיו כל הפרו זה בחינם, אבל זה כל כך נחמד מצידך שבחרת לתת אותו דווקא לי. זה מאוד מאוד מחמיא לי, ובכלל.. עד עכשיו אני לא מעכלת את הפרו המוזר הזה שנפל עליי באמת משום מקום. אז תודה לך, וואי. אני מרגישה כל כך מוחמאת מזה שבחרת להעניק אותו דווקא לי מכל הבלוגים המדהימים שאת קוראת בהם, דווקא לי. שוב, באמת שלא להתייחס לזה שאני מתלהבת כל כך מכלום בעצם, אבל כשאני נכנסתי למערכת הבלוגים רק לבלוגים האיכותיים ביותר או לחילופין לאלה שיכלו לממן פרו היה את האפשרות להשיג אותו ובהתחלה זה באמת היה בגדר בונוס שכיף היה לקבל אותו, ועכשיו פתאום קצת לא מעכלת שיש לי את כל האפשרויות האלה בבלוג. אמא'לה, אני מרגישה נורא מגוחכת. כמו אמא שלי שלא מצליחה להסתדר עם מחשבים וקצת מפחדת מהם, אני פתאום מרגישה קטנה קצת.. מצחיקה קצת, לא בדור הנכון. הא?

יש לי פה סמיילים- וזה דבר גאוני. מי שמכיר\ה אותי יודע\ת שאני פשוט לא מצליחה להסתדר בלי סמיילים בשום מקום, ובטח שלא בכתיבה, כי קשה להביע תחושות והבעות דרכה ופתאום יש לי דרך.

העברתי את הפרו לאחותי המקסימה שהסכימה להעביר את הפרו שלה לחברתי אלמוג. אז תודה לך מקסימה קטנה, מאחלת לך המון כיף עם הדבר הטכנולוגי והזר הזה.

דנה שלי, כל כך תודה על מה שנתת לי פה. אני יודעת שבטח זה נראה ונשמע מצחיק שאני מתלהבת, אבל אני כל כ מעריכה ומרגישה כל כך מוחמאת מזה שבחרת לתת את זה דווקא לי. אני אוהבת אותך.

עכשיו רגע לאליאור,

שאם הייתה לי האפשרות- הייתי נותנת לך את הפרו שלי, אבל בחרתי לתת אותו לאחותי.

בחיי, אני מרגישה כל כך לא טוב עם זה שאני לא יכולה לתת עוד אחד לך. כי לדנה כבר יש, אז אני רוצה שלך יהיה.

אמאל'ה. תעשו לי טובה, על תחשבו שאני באמת כזאת....בחיי.