ההיגיון של הלב

ממני שלכם תמיד.

כבר כמה פעמים שניגשתי לפוסט הזה והמילים לא נשפכו בצורה הנכונה, לא הצלחתי להעביר שום תחושות.

לא יכולתי לספר אם אני מתגעגעת, אם אני משתוקקת, אם אני חיה את החוויות שלי או אם אני רוצה משהו שם או משהו שנמצא פה.

לא מצאתי חברות ולא מצאתי מסגרת. לא ידעתי אם אני מתאימה את עצמי לפוסט, או האם הוא מתאים את עצמו אליי. אם אני כותבת כדי לספר מה היה או האם אני כותבת כדי לתהות מה יהיה. מהי תכלית הכתיבה שלי.

למה בעצם אני חיה? האם שמחה היא רגש? והאם קנאה תקדם אותי?

איך שיר ששמעתי כל כך הרבה פעמים יכול להיכנס כל פעם ממקום קצת אחר ולהגיע לבסוף אל הלב שלי, שכל פעם משנה גרסתו, משנה בגרותו, משנה הכלתו.

"גשם כבר יורד וזה חורף
פעם זה הכל היה ורוד,
שב ילד, שב למה להתרפק
משהו חורק בזכרון.
מביט מבעד לשלטים,
עיניים יש כדי להסתכל.
תגיד שואל אותי האם,
האם יתנו לנו בכלל להכנס.
חברים למן מסע כזה בחורף כבר חסר לי,
אבי ישן, זקן ומסתגר.
איתו הלכתי דרך העיניים שכבר אין לי
עכשיו ילדי שלי איתי הולך.
מביט מבעד לזגוגית,
יש לנו ארץ - למה עוד אחת?
בחוץ שקיעה של יום שני,
בפנים אני והוא כמו איש אחד."

ארץ חדשה, שלמה ארצי.

אני מבינה שטיפת הומור יכולה לשטוף הרים שלמים של כאב, ושהכל פה לא יותר מידי חשוב, הכל נזיל. הכל ייגמר בשלב מסוים, אז למה לא לחיות פשוט כדי להיות שמחה?

גיליתי שאני מוכנה לוותר לעצמי בלימודים ולא יודעת מתי להתחיל להילחם על מה שאני מאמינה בו. גיליתי שכל כך קל לאחוז ב'קושי' ולהתעלם ממנו, לבחור בדרך הקלה. ושוב ושוב אני מקשה וחושבת ש.. ללכת בדרכים שכבר סללו זו הדרך הפשוטה ביותר. אך היא מעולם לא הדרך שלי.

לדעת להכיר בערך שלי, לא לתת למקצוע כמו היסטוריה לערער לי את הביטחון. לא לוותר לעצמי במועד ב' רק כי: "זה הרבה חומר, ואין לי כוח ללמוד הכל שוב". עכשיו יותר מתמיד אני משוכנעת ללכת לעשות מועד חורף לבגרות בהיסטוריה. כי הגיע הזמן שאני אלחם על הדבר שאני מאמינה בו- ואני מאמינה בחוזקה שלי. לא הלך פעם ראשונה במתכונת ולא הלך בפעם השניה בבגרות. בפעם השלישית לא רק שהגלידה תיהיה ווניל עם עוגיות, היא תיהיה גדושה בביטחון וגדושה בעצמאות. אני לא רוצה לפחד להיות מישהי, אני רוצה להגיד לבינוניות שלום. וזה יתחיל פה בראש, השינוי יתחיל מבפנים.

'כדי להזיז אבן ממקומה, צריך להתחיל עם האבנים הכי קטנות" פתגם סיני

אני חושבת שזה הרגע לוותר על כל המעצורים שבניתי לעצמי ולהוריד שכבות של חוסר ביטחון. אני צריכה ללמוד להסתכל לאומץ בעניים, ללמוד לדעת לקחת את הצעד הראשון ולהיכנס לקרב הזה. לדעת להשתמש בחוש הומור  ולדעת שזה לעולם לא צריך להיות רציני מידי ומסובך מידי.

להישען על עצמי ולבטוח על עצמי כשאני בקרב בני ובנות אדם.

אני מביאה אותי, אני מביאה אותי, אני מביאה אותי.

וזה אדיר. זו תחושה אדירה.

אני אני. אני אני וזה מה שאני. יש יותר ואולי יש פחות, אבל זה לא יקדם אותי ולא קידם אותי מעולם.

אני צריכה לאחוז במשפחה, לאחוז בחברות. לאחוז בהוויה ולדעת להיות נוכחת ברגע.

'לכוון את התנועה בכיוון שהיא נוסעת' [ע"פ לני רביץ]. לזרום. לדעת לשחרר. ולהרפות. ולהוריד עול.

לדעת לאהוב מוסיקה, להקשיב למוסיקה, לחיות מוסיקה. לא לשווא אני מאמינה בצמד המילים- 'לברוא מוסיקה'.

כל הזמן ניסיתי למצוא דרכים לבוא מוכנה לי'א, והיום בארוחת שישי הבנתי שאין לי למה להתכונן.

האומץ שלי יתבטא בזה שאשחרר. שאדע להתנהל ברגע, שאדע לאלתר ברגע. שאדע שלהיות אני זה בסדר. שלהיות אני זה תמיד זה תמיד בסדר.

ציון הוא רק ציון הוא רק ציון. הוא רק מספר, ומספר לא ייעכב אותי- ומספר לא יעצור אותי.

כל המחסומים שלי בפנים, כל המילים שיעכבו ולא יקדמו כבר נמצאות אצלי.

כל מה שנשאר לי הוא לפרוח. דבר לא עוצר בעדי.

אני הולכת להראות לעצמי שאני מסוגלת לרקום לי דרך שהיא שלי, שמורכבת מההוויה שלי ומהידיעה שאני אנושית. ושאני חני, וזה הכי טוב שלי. הכי טוב שיש לי.

אני לא אתן שיפילו אנשים כדי שאני אקום, ואני לא אתן שיפילו אותי כדי שאנשים יקומו.

אין פה עיקרון של הישרדות, וזה כי אין פה עיקרון בכלל.

אני לא מפנה מקום לקנאה, לא מפנה מקום לכעס [אם כי רק לדקה בזמן מריבה, כפי שאבא אמר: "אנחנו מתחילים ככה- כל פעם רק דקה כעס, רק דקה ונרד עם הזמן.], לא מפנה מקום לזלזול ולחוסר ביטחון, לא מפנה מקום לבינוניות ולהסתפקות במועט, לא מפנה מקום לעצלנות.

אני מפנה מקום לספורט, מפנה מקום לאקטיביות אינסופית ולתזוזה מתמדת, להתקדמות ברגע לרגע מרגע, ולחיות מאין כמוה. לחיות מריצה, לחיות מהנשימה ולחיות מהאהבה. למצוא שלווה ברגע של לחץ, ולהכיר את עצמי ברגע זה.

דוד שלי בבית חולים. ולחזור לבית חולים זה כמו להכיר את עצמי מחדש. אף פעם לא באמת חששתי מבתי חולים ולהפך, כל פעם שנכנסתי אליהם רציתי לראות אם אוכל להתמודד בדרך של הומור שם. והיום, פתחנו לנו חאמולה ושימחנו את הדוד. ושימחנו האחד את השניה והאחת את השני והיה ערב מדהים מדהים עם טעם של עוד. ושוב מפתיע לראות איך טיפה של חוש הומור יכולה להפוך אדם מלחוץ למאושר. איך מעט משפחה,

יכולה לברוא כל כך הרבה שפע. כל כך הרבה חום.

אני נוצרת משפחה, אני נוצרת ספרים.

אני נוצרת יצירה מתמקדת ונוצרת התקדמות.

"באנו לכאן
מתחת לשמיים
שניים
כמו זוג עיניים

שנינו אחד
שנינו אחד
שנינו אחד
אחד שלם ועגול
שלם וגדול

בואי ניתן
בואי ניתן
בואי ניתן
אני אתן לך לתת
לתת לי לתת לך"

מתחת לשמיים\לחן:דיוויד ברוזה, מילים:מאיר אריאל.

הקטע הולך להיות ארוך באמת, כך שאם הקריאה לא הולכת להיות מהלב- אני מעדיפה שתוותרו עליה. וזה לא בציניות.

התלבטתי עכשיו ביני לבין עצמי אם לכתוב על כל האירועים שקרו בזמן האחרון בגירסתם המלאה, או לכתוב אותם כטיוטה. חשבתי שגם אם אני עכשיו אכתוב טיוטה ואכתוב אחריו פוסט אחר, אני לא אוכל לפסוח על כל מה שקרה איתי בשבוע האחרון. הסיבה לכל ההתלבטות הזאת היא שרוב הסיכויים שפוסט כזה אנשים לא ייקראו. לכן אני כותבת עכשיו את כל מה שעל הלב שלי- כי מאז ומתמיד, מאז תחילת הבלוג הזה, הוא היה שלי ובשבילי. כשאסתכל אחורה,אדע שכל מהלך פה היה מהלך שלי וכל פוסט הגיע מהלב שלי, לא ממחשבות על אם יקראו אותו או לא.  

אני אתחיל מתחילת השבוע הזה, ב-'משחק אימון'. 

יום ראשון ה-2008\10\12. משחק אימון בפסגת זאב.

יצאנו ב-18:00 מהבית לכיוון האולם עם יובל. היה מוזר, אחרי הכל למשחק אימון הזה הגענו בבגדים שלנו ולא במדי משחק וגם בכלל כל האווירת טרום עונה הזאת הייתה מוזרה בהתחלה. פגשנו את הבנות שהתכסו בעליוניות כאילו אנחנו הולכות לשחק בירושלים, דבר שהתברר באורח פלא כנכון- ולא כפי שחשבתי, שאנחנו הולכות לשחק בגבעת שמואל. :S טוב, אז עליונית לא הבאתי.. אבל זה לא מה שקילקל את המצב רוח הטוב של כולנו. עלינו על האוטובוס ונסענו לכיוון ירושלים. הייתה נסיעה חוויתית באוטובוס [כתמיד] שקירבה אותי קצת לשירה [שחדשה בקבוצה שלנו] ולהיסטוריה שלה.כשהגענו לפסגת זאב, הבנו שמעולם לא היינו במגרש הזה.. והבנתי אחר כך שהוא אולם חדש שנבנה לא מזמן. את פסגת זאב כמובן שלא שכחנו [אחרי שהיו לנו 2 משחקים איתן בשנה שעברה, האחד שהפסדנו 30-25 במשחק ללא המאמן שלנו והשני ניצחנו בבית במשחק האחרון לעונה ב-2 נקודות] אבל הופתענו לראות שם פנים חדשות וגם פנים מוכרות.

כמובן שהביקור הראשון של האולם היה בשירותים והאמת- הם עברו את הבדיקות ההכרחיות והיו אחלה בחלה וגם מרווחים. כשנכנסנו לאולם עצמו היו שם נערים ששיחקו כדורסל ומרוב התלהבות [שלא נראתה, אבל הורגשה] אצלם כל האולם רעד. הם שיחקו בקצב אדיר, והאמת שהכניסו בי אנרגיות מטורפות לעלות כבר על המגרש ולפוצץ את כולן. חנן קרא לנו והושיב אותנו על המדרגות. זו הייתה השיחה הראשונה שבעצם הייתי עדה לה, שנערכה לפני המשחק, בצד, במקום לא רועש שבו מובאות לנו הציפיות שמצופות מאתנו, המסרים שמועברים לנו למשחק והמטרות. המטרה הייתה בגדול להציג כדורסל, לעשות את הדברים שעבדנו עליהם באימונים, להבין שהמאמן שלי מעריך הגנה יותר מכל ומאמין שכל משחק כדורסל מתחיל בהגנה ולכן גם אמר שהוא רוצה שכל אחת בסוף כל משחק תצא מהאולם בהרגשה שהיא נתנה 100% בהגנה ומעצמה. האמת שזה חיבר אותי ביחד, והתחושה היחידה שכל הזמן ריצדה לי כשראיתי את חנן מדבר היא שרציתי באותו הרגע שנהפוך לקבוצה במלוא מובן המילה, שנצעק לשמיים ונדע שאנחנו אחת אחרי השניה לא משנה מה.

לא צעקנו לשמיים, אבל הרגשתי טוב עם השיחה הזאת כך שזה לא הפריע כל כך.

באיזשהו שלב השיחה נגמרה ועלינו למגרש להתחמם. כבר כשהיד שלי נגעה בכדור הראשון, הבנתי כמה ניסיון בכדורסל הוא חשוב. אפילו המגע בכדור הרגיש אחרת, בטוח יותר וסמכותי יותר- מגע עם נוכחות. הלחץ אמנם היה אך הוא היה מתון הרבה יותר, פחות מפוחד ופחות משתלט. החימום המשיך והמשיך,רצנו קצת ואז עלינו לספסל לשיחה- שבה נאמר לי שאני פותחת כרכזת. המשחק התחיל ועלינו על המגרש. מיד בהתחלה הבנתי כמה הכושר שלי בינוני ולא מספיק למשחק של 40 דקות, אבל גם עם כל זה.. ובעיות ההתרגשות של כולנו, תיפקודנו היה לא משהו אבל כבר מההתחלה יותר טוב משלהן. כן, זה היה ברור שאנחנו לא משחקות מול קבוצה שבלתי אפשרי לנצח אותה. היו לה כמה שחקניות טובות [שבגלל שלא היו להן מספרים- קשה לזכור אותן לפי מספר] כמו: ADIDAS [שהשם ניתן לה בגלל החולצה שלבשה], הגבוה ועוד כמה נוספות בצד.

הכל מבולגן לי בראש, אני רק זוכרת שבשלב מסוים ירדתי לספסל ונרגעתי. לא התנהלתי טוב כשעליתי ברבע הראשון והירידה לספסל רק היטיבה עימי. פתאום תפסתי שכל, תפסתי אומץ ופשוט רציתי להתפוצץ על המגרש. פשוט רציתי לנצח. לא עניין אותי להישאר בשקט על הספסל ולהשאיר למישהי ללקט ממני את האחראיות. כל כך רציתי לעלות שהתפעמתי מעצמי. אנחנו שיחקנו טוב, אי אפשר להגיד בצורה גדולה, אבל משחק כזה שאפשר ללמוד ממנו לתחילת העונה ובקיצור- משחק אימון. לראות איפה אנחנו עומדות. אני חושבת שהיינו קשוחות, שאמנם לא עשינו דברים רבים שעליהם התאמנו אבל היינו קשוחות ולמעט הרבע הראשון שנתנו שירביצו לנו, תפסנו כוח ולא נתנו לגיטימציה לכלום. כשאני סוף סוף נקראתי למגרש זה כבר היה משהו אחר. חדרתי יותר, עמדתי פעמיים על העונשין, חתכתי מגרש שלם עם חדירה ובקיצור- הרגשתי אקטיבית, הרגשתי שינוי. מה גם שהתחלנו כולנו לשמור על הגבוה העצומה ההיא והתוצאות נראו מיד. אני הייתי באטרף ונהנתי מכל דקה. באמת באמת.

המאמן בכמה דקות של המשחק רצה שאני אעלה ואשמור רק על הכדור, שלא תעניין אותי השחקנית שלי ושלא יעניין אותי כלום- רק לשמור על הכדור. האמת שהלך טוב, וברוב הפעמים עיכבתי את הכדור והוא הגיע למקומות שהיו טובים לנו .כל המשחק הובלנו, למעט כמה רגעים שהיינו בתוצאה זהה. והכל התהפך בדקה האחרונה כיאה לכדורסל. פתאום מישהי חדרה, הייתה מתפרצת שלהן, נשרק להן פעול- הגבוה עמדה על העונשין היא קלעה 1-2

2נקודות יתרון להן... התקפה אחרונה שלנו שהלכה לאיבוד ופתאום מישהי זורקת שלשה שנכנסת והשעון נגמר.

ואיתו נגמר המשחק. [הרבע האחרון היה מהיר בצורה בלתי רגילה בגלל שהם ביקשו להריץ את השעון כי היה משחק שהיה אמור להיערך אחרינו].

52-48. לשופט כמובן היו לנו תלונות, כי זה היה איזה נער כזה שהראש שלו כנראה לא היה מחובר לגוף והוא שרק שריקות די עקומות ושדי כיוונו ניצחון שלהן עלינו, אבל זה לא היה התירוץ שלנו. הלכתי לספסל, הרמנו את הראש ולחצנו להן ידיים כמו גדולות. אח"כ, באוטובוס.. חנן עשה לנו שיחה. הוא דיבר איתנו על זה שמיצינו אולי 5% מכל מה שאנחנו עובדות עליו באימונים. דיברנו קצת על השופט וכמה בנות התלוננו שזה לא פייר ואני שתקתי, כי זה מה שקורה בכדורסל.. יום עסל יום בסל ובכל יום את צריכה להרגיש שיצאת מנצחת- ולא משנה מה כתוב על הלוח תוצאות -ואין את מי להאשים ואין על מי להפיל את האחראיות.

ועכשיו אקפוץ יום ליום שני בערב ה-08\10\13- ערב חג סוכות.

החג השנה לא היה עם המשפחה המורחבת שלי, להבדיל משנים קודמות. התיכנון הפעם היה לחגוג אצל משפחה דתייה עם כמה חברים שההורים הכירו בקורס שלהם. עכשיו, בתור מישהי שכל כך אוהבת את חג הסוכות עם המשפחה התאכזבתי שהוא לא ייערך השנה איתם. וכן, גם חששתי מהמפגש עם יהדות שדי זרה לי ומה גם שלא יצא לי לחגוג אף פעם חג סוכות עם דתיים ודתיות. אז התמלאתי חששות שעצרו בעדי וכמעט גרמו לי לא ללכת, אבל בסוף שיכנעתי את עצמי שזה שטויות ושאני מוכרחה להגיע. אז האוכל הוכן, התארגנו.. ויצאנו מהבית. כשהגענו לבית של המשפחה פתחו לנו את הדלת וראיתי מלא אנשים שאני לא מכירה, שהיו שמחים וחייכנים ומאושרים מעצם הנוכחות שלנו, אבל זה לא דבק בי- השמחה הזאת. רון ואני ישר מצאנו דרך לברוח ועלינו מהר למעלה לסוכה. מסתבר שהסוכה הייתה למעלה, בסוכה הענקית שלהם שהייתה רק חלק ממרפסת פשוט ענקית של בערך שלושה חדרים. התלהבתי לגמרי והרגשתי כל כך לא שייכת שהעדפתי להישאר למעלה כשכולם\ן למטה משוחחים ומשוחחות. רון רצתה אפילו לקפוץ מהגג, ואני באותו הזמן לא התנגדתי לקפוץ איתה.

מהר מאוד התלהבתי מילד אחד [שהתברר אחר כך שהוא בן 11] שקראו לו רון ומעוד כמה ילדים דתיים ודי התלהבתי לגלות באמצע המרפסת סל. אז התחלתי לזרוק ולשחק איתם ומהר מאוד חזרתי לעצמי וחזר לי האור לפנים והביישנות אבדה באותה המהירות כפי שהתחילה. באיזשהו שלב נכנסתי, חולקו לנו דפים כאלה ושרנו קצת וקראנו קצת והתיישבנו מהר לאכול את החלה עם הדבש. אחר כך אכלנו מרק מעולה ולחמניות שהאמא אפתה במיוחד עם הילדים. כבר ליד השולחן הרגשתי הרבה יותר טוב, הייתה אווירה חמה שעכשיו הרשתי לעצמי להרגיש אותה. התחילו צחוקים ליד השולחן, ובגלל שהחברים של ההורים שלי היו איתם בקורס וגם מעבירת הקורס הייתה שם.. היו קטעים. המשפחות ששם היו מקסימות ואפילו היה שם בחור חמוד בן 20 שאח"כ התברר שאוהב כדורסל, ומנסה להתפתח בעניין ודי התלהבתי ממנו. כמובן שהכרתי גם את אמא שלו ואחותו בת ה-25 והיה פשוט תענוג. גם המשפחה של הדתיים וגם המשפחה של נילי הן שתי משפחות פשוט נפלאות וכל רגע ורגע משם נצרתי בלב שלי. היה שם כל כך הרבה אהבה, אמא שרה כל הזמן, דיברנו כל הזמן בשיחה קולחת שרק השתבחה מרגע לרגע. אח"כ הבעל של בת חן [האמא הדתייה] הקריא ברכה שמילאה את הלב בטוב ואמא עשתה לנו תרגיל מסכם על מוסיקה.

כל כך נהנתי, שדי קשה לתאר זאת במילים. הייתה חוויה מחוננת, ובעיקר אוהבת שאני רק מחכה שתחזור על עצמה שוב. באמת שמהות חג כזאת לא חוויתי הרבה זמן. וכמו שהמשפחה הדתייה אמרה לנו :"זה מצווה לחגוג בחג סוכות" ואוהו- כמה שחייכנו כולנו. אח"כ נילי והבת שלה אמרה לי שאנחנו בנות מקסימות ושהיה לה העונג להכיר את ההורים שלנו ועכשיו יש לה העונג להכיר גם אותנו והיום קראתי מייל שהיא שלה מתי אנחנו מתראים שוב. בקיצור- שפע ח'ברה, רק שפע.

אתמול, יום רביעי, יצאתי עם רון לישפרו. היו לנו מטרות ברורות מול העניים שזה: מיצוי כל הקופונים שהיו בידינו[הא, סליחה- בעיקר בידיים של רון] ולעשות כיף מהיר. אז מיד התחלנו להתגלגל בין חנויות, לקנות לרון חולצה ב-FOX אחרי שיכנועים עזים, להתגלגל גם לסטימצקי ולנצל את הקופון שלי בכך שקניתי את 'מאה שנים של בדידות' של גבריאל גארסיה מארקס ב-זיכוי של 60 ש"ח ואח"כ גם לצומת ספרים לקנות לרון ארבעה ספרים בסכום של 88 ש"ח.

קנינו גם בורקסים ודיברנו הרבה וזאת הייתה חוויה חשובה.

היום בסביבות 11:00 הלכתי להעיר את אבא. בעודי מעירה אותו היה צלצול טלפון מאבא שהודיעה לי שאבא רצה לעשות איתי משהו מקודם ושאני צריכה להעיר אותו. אז כמובן שהערתי אותו וגיליתי את תוכניותיו העסיסיות שהיו הליכה ליער, קריאה של ספרים [שלו את רודף העפיפונים כי אני די מכריחה אותו ואני את 'דמיאן'\הרמן הסה] ושתיית תה עם ביסקווטים. בקיצור, אספנו את עצמנו והלכנו ליער. כשהגענו לשם התברר ששכחנו כוסות ושהגז לא עבד ולא יכולנו בכלל לשתות תה. אבל לא התייאשנו ואכלנו ביסקווטים שהשאירו טעם טוב.

אבא התפנה לספר שלו ואני לספר שלי. ואחרי איזה שעה וחצי עזבנו את היער והמשכנו לקניות. נכנסנו להום סנטר ובמקום לקנות מדפים קנינו קומקום למים חמים וטלפון אלחוטי לסלון. :)

אח"כ הסתובבנו בצומת ספרים ואבא קנה ספר שהמליצו לו עליו ובגלל שהיה מבצע של ספר שני ב-70% [זו לא פרסומת סמויה] קניתי את 'מי הזיז את הגבינה שלי'.

אחרי כל הבלאגן, כשהיינו כבר רעבים הלכנו לאכול בפינתי והיה טעים מאוד מאוד מאוד. :) [יש להם אחלה קבב!].

וכך היום נגמר.

גם היה אימון היום, אבל הוא היה יותר מקיף ופחות פרטני כדי שאפרט עליו.

מפתיע איך כבר עברו ארבעה ימים מתחילת החופש ולא עשיתי כלום בנוגע לשיעורי בית\עבודות\התכוננות למבחנים.

אבל אני מבסוטית לגמרי מכל מה שצברתי וכל הניסיון שנרכש בזמן החופשה.

אז סלאמת.

ואני אוהבת ומאחלת חג שמח שמח שמח שמח וטוב בבפנוכו של כולנו.

והכל התחיל מיום כיפור. ואני שוב מתחבטת בעצמי אם להתחיל מיום כיפור, כי האם זוהי נקודת ההתחלה שהביאה את הרגש ושסחפה את הדימיון שלי למקום אחר, או שהכל התחיל מרגע אחר לגמרי במכונית בדרך לצפון.

ואתחיל מיום כיפור, בתירוץ שאני מחויבת לסדר ההתרחשות.

מצאתי את עצמי במקום נשארת בבית ומתענגת על ספר טוב, יוצאת החוצה אל הרחובות ההומי אדם. ואיך התגעגעתי אז לתחושה הזאת שהרחוב שביום יום נראה כל כך שיגרתי ובנאלי נראה ביום כיפור כל כך שליו ומלא ברעש של ילדים וילדות, שעד לפני יום יומיים הייתי כמוהם\ן שם. רכבתי על אופניים בנוף אחר מצאת החמה עד צאת הנשמה והייתי מאושרת כל כך שלא היו משנים מספר הפעמים שנפלתי מהאופניים בשביל שעדיין אהיה מאושרת מעצם היותי רוכבת על משהו בלא הפרעה של מכוניות, שקועה בעצמי מצד אחד ומהצד השני כל כך מחוברת לכל מה שקורה מסביבי. היה רגע מחונן לנסות לראות איך אני מצטיירת בפני כל אותם פרצופים תמימים שבהו בי, ומיד ניסיתי להיזכר אם אני כלל זוכרת את כל אותם רחשים ורעשים שחללו סביבי כשהייתי כמוהם\ן. והגעתי למסקנה שלא, שלא זכרתי דבר, כפי שהם בטח לא יזכרו. אבל אני זוכרת אותם עכשיו. אני זוכרת את הרעש הזה שגעש בתוכי כשראיתי את כל האורות הזוהרים האלה בפניהם\ן, והסתנוורתי מהיכולת שלהם\ן להיות נוכחים ונוכחות ברגע, בלי להיות באף מקום אחר באותו הזמן. יכולת שלאט לאט אני חשה שאני מאבדת.

היה קשה לצאת לרחוב בסביבות 20:00 ולהרגיש כל כך מוקפת, אבל באותו הזמן להרגיש בודדה. הרגשתי איך התחושה הזאת משתלטת עליי ומזו בהחלט חששתי. הרגשתי שאני מנגנת על אקורדים שונים שהם\ן לא מכירים ומכירות ושאני מדברת בשפה זרה שאולי הם\ן לעולם לא יבינו, והיה לי אכפת ורציתי שאני לא כמו שאני נראית.

שאני בדיוק כמוהם\ן, בדיוק במצב שלהם\ן גם היום. מנסה להיאחז בטוב שלי שלא יברח לי, ואם אני צריכה לנסוע על אופניים ולדהור בכל כוחי אל העתיד כך אעשה. אבל שתקתי, והמשכתי לצעוד צעדים נטועים בקרקע ולהתבונן מסביבי ולנסות לא לאבד את שיווי משקלי מעומס התזוזה שנעשתה ברגעים האלו.

וזה יכול להיות קשה.

המשכתי במעלה הרחוב, פגשתי פנים מוכרות והרגשתי מגוחכת כשהלכתי על המדרכה ולא על הכביש, וכן.. אפילו הבטתי לצדדים [פעמיים!] במעבר חצייה. כשהגעתי לנקודת המפגש פגשתי את חברות שלי ומשם הכל התחיל להתהפך. הגענו לקצוות שונים במודיעין, נעצרנו בתחנות שונות וקשה לי להאמין אפילו עכשיו שישבנו על הכביש ליד העירייה בלי לחשוש שמא נקבל איידס או כתם לכל חיינו.  

דיברנו קצת על מהות הכיפור, על אנשים בכיפור, אפילו קצת על עצמנו, קצת על משקל וקצת הרבה שטויות על מי ומה שלא רציתי להיות שותפה אליהן. נתקלתי במישהי שהכירה אותי בגן וזכרה את הפרצוף שלי ואת זה שיש לי אבא עם זקן שאוהב חיות [דבר שנמצא שגוי בהחלט, חוץ מהעניין עם הזקן] וזה הלהיב אותי עוד יותר וגרם לי לחייך ארוכות. כי לפי דברי: "חוויתי פגישת מחזור".

המשכנו לפארק הדגים ושם פגשנו כל מיני ילדים וילדות מהצופים בשביל חברה שלי ואז הסתובבנו קצת. כמה פעמים במקום הזה הרגשתי שאני לא משדרת על אותו הגל של החברות שלי שהוא- להעליב כל דבר שזז, לנתח כל דבר שזז ולחשוב שהביקורת שלהן היא הביקורת הכי חשובה ובמקרה שלא תישמע- ייקרה דבר רע ומר.

הרגשתי שהן חייבות לרדת על אחר\ת כדי להרגיש טוב עם עצמן, והיה לי קשה ברגעים מסוימים להיות נוכחת במקום, להיות חלק מהדבר הזה עד כדי כך שלפעמים הייתי צריכה להתרחק פיזית, כדי לזכור מאיפה באתי ומה מעולם לא הייתי עושה. אפילו שאלתי את עצמי בשביל מה הן צמות אם דברים כאלה יוצאים להן מהפה.

המשכנו להסתובב במקום, לצחוק על עצמנו ולהיות ב'קטע' שלנו. עד שפגשנו את נטלי, שיר, ליהי וחברה שלהן ואיכשהו חברות שלי מצאו נושאים לדיבור משותף והשיחה זרמה. למרות שבמקרה אחר לא היה יוצא לי לדבר עם הבנות האלה בשום צורה. מצאנו מכנה משותף עמום והמשכנו להסתובב ביחד. באיזשהו שלב היה קפוא ואפילו אני לא יכולתי להישאר אדישה והתעטפתי בצעיף. המשכנו לגנים, לדיבור על כל מיני דברים של ביה"ס, לראיית כלב בגודל של חתול ולתהייה מדוע הגנים בעיר שלנו כל כך חסרי פואנטה?

הגענו לכביש ראשי והתיישבנו בתחנות האוטובוסים, ואפילו חלק מהבנות ישבו אשכרה על הכביש דבר שהיה די מדהים לראות כי בד"כ ביום יום מכוניות נוסעות עליו בקצב מטורף.

בקיצור, דיברנו קצת גם שם והתחלנו לעלות לכיוון גן כלשהו שבדרך מישהי התחילה לדבר על קרפים ומשם התחלנו לעשות ארץ עיר רק על מאכלים, מדינות וערים כשכל מאכל אנחנו אומרות: א'-אבטיח, ב'- בורקס וכאלה, דבר שהטריף שם את כל הבנות הצמות ולא עשה לי כלום. :)

כשהגענו לגן הירוק זה היה הסימן להתפזרות, אז הלכתי הביתה.

בגדול היום הזה עבר וחלף עליי ככל יום רגיל, חוץ מזה שהיה בו רגע של שקט לעצמי ורגע לנשימה.

סיפורי ממשיך היום, שיצאנו בסביבות 10 לסבתא שלי לצפון. בימים אלה אני קוראת את הספר 'ארבעה בתים וגעגוע' דבר שהיה ברור שאנצל במשך הנסיעה ובאמת כך היה. באיזשהו שלב בקריאה, אולי שעה אחרי שיצאנו התפרץ עליי חשק מטורף לשבת על הר, עם דפים צהובים ועט, עם מוסיקה טובה ופשוט לפרוק את כל מה שהיה בתוכי. כל כך התאכזבתי שזה לא מה שקרה ושהחשק עבר מאוד מהר וכל היום סחבתי איתי את התחושה של אחרי.

פגשנו את סבתא, והיה לי טעם טוב בלב כפי שהיה לי בפה עם העוגה המתוקה שהייתה שם. סבתא הייתה עצמה, השתעשעה ונראתה בדיוק כמו סבתא שלי. הסתכלתי במצלמות ישנות של סבא שלי וראיתי כמה שינויים חלו בטכנולוגיה, ואיך הכל נראה אז ידני והיום הכל דיגיטלי וזה היה מדהים.

כשיצאנו מסבתא איזה שעתיים אחרי, הלכנו לאכול עם חברה של אבא שלי במסעדה מעולה בצפון, שהאוכל הסיני שם פשוט מ-ד-ה-י-ם. כל פעם הפאד-תאי שלהם מדהים אותי מחדש. בשלב מסוים רון הייתה צריכה לשירותים אז יצאנו שתינו לשירותים, דיברנו על ספרים ואפילו שיחקנו עם זיתים שקטפנו מהעץ על מספר הפעמים שכל אחת מצליחה לקלוע לעלים של עץ דקל. היה פשוט קורע מצחוק. וגם דיברנו קצת ואני חשבתי שאולי בחופש הגדול נצא שתינו לצפון, נעלה על הרים, נעשה מסלולים ברגל ונצלם מלא, ואז התחלנו לתכנן את הכל והיה כיף לאאלה. אח"כ לי היה דחף עז לפיפי ושוב רצנו לשירותים הציבוריים וכשחזרנו פגשנו חבורה של חתלתולים מדהימים וקטנים שרון נתנה בהתחלה שמות ל-2 מהם [תות ובננה כי היא קנתה סוכריות מאיזו מכונה והיה שם את הצורה תות ואת הצורה בננה- מפתיע הא?] ואח"כ כשהתברר שהם חמישה חתולים השמות התרבו [מתות לבננה נוסף גם תפוח, בוטן ושחורי-שהיה שחור כולו].

אויש והם היו כל כך מתוקים, שהיינו חייבות להיכנס למסעדה ולהוציא להם שאריות. הם התחרפנו על הדעת והתחילו ליילל ולהיות עוד יותר מתוקים ורון ואני שאלנו את עצמנו אם לא שווה שבעצם נאמץ אותם ונפתח פנימיית חתולים.

בקיצור, היה כל כך עצוב כשלבסוף נאלצנו לעזוב אותם שם.

אח"כ המשכנו לבית של חברה של אבא שלי בקיבוץ אחר, ונכנסנו אליה ומצאנו עוד חתול מדהים ויפה [להבדיל משלוש החתולות המכוערות שלנו] עם מלא פרווה בצבע אפור-לבן בוהק כזה והיה מדהים. דיברנו אצלה קצת ולבסוף התאספנו חזרה למכונית ומשם נסענו לכיוון ביתנו הקט. בקיצור, כל הנסיעה לא הפסקתי לקרוא את הספר עד כדי הספקה אדירה של כ-150 עמודים והתוצאה היא שנשארו לי עוד 40 עמודים גג לסיום הספר ואז אתפנה לגמרי ל'דמיאן' של הרמן הסה.

ועכשיו אני בבית, בין מצד של שפע מוחלט לבין מצב סתמי לא ידוע.

ובקיצור, מאושרת.

כיף לי שחופש סוכות מתקרב,

וכיף לי שמחר יש לנו משחק אימון בגבעת שמואל.

וטוב לי. בעיקר טוב לי.

ושיהיה פנאן גם לכם\ן.