להישאב לתוך מערבולת של מלנכוליה מהולה במצב רוח סתווי ולקוות שהכל פה ייגמר מתישהו.
אתמול יצאנו למשחק מספר 4, משחק חוץ, מטה יהודה. הן אדום לבן אנו כחול צהוב.
הגענו לתחנה, מיהרנו להיכנס למיניבוס שאותו אני לא אוהבת {משהו בסגנון של שורות שורות של כיסאות ולא כמו שאהבתי- טורים ומעבר רחב באמצע} לאסוף את המלווה שלנו, שמסתבר בהמשך שנקרא תומר.
בדרך ישבתי ליד אפרת והתחלתי לפתח נושאים ולשאול איך היא התחילה לשחק כדורסל ומאיפה הכל הגיע, ואז עדן וחן הצטרפו עם תולדות חייהן. האמת, שנורא נהנתי סוף סוף להכיר צד אחר שלהן שלא הכרתי, קצת היסטוריה בכל השביתה החשובה הזאת.
החלפנו גם כתובות מסנג'ר, והתחיל להרגיש קצת כמו משפחה קטנה.
הגענו לקיבוץ, כולו מלווה בריח פרות חריף, ובריח לוואי נוראי, אבל כקיבוצניקית דילגתי על המצוקה כמו גדולה.
נכנסנו מהכניסה היישר לתוך האולם, לא לפני שהספקתי לתעד כמו צלמת אמיתית עם פתיחה חגיגית של המשחק. להזכיר לעצמי שלא היינו עם המאמן שלי, שכן הוא היה במשחק אחר עם קבוצה אחרת {יתברר בהמשך למה הפרט הזה כל כך חשוב וחיוני}.
בכל מקרה, התחלנו להתאמן, להכיר קצת את השטח שוב, לבחון את הקבוצה שבינתיים הספיקה לעבור שינויים רבים כפי שאנו עברנו ולהתמתח בשירותי הבנות סוף סוף {כי החוויה של שנה שעברה הייתה חריפה ומסריחה מכדי לשכוח אותה}.
אחרי שסיימנו את המתיחות והתרגילים לחימום נשארנו לגמרי לבד. ואותם התרגילים נעשו שוב ושוב, עד שמאסו על כולנו וכל החימום התחיל להתבלגן ולהיות בלתי נסבל, והמאמן עוד לא שם. המלווה 'תומר' אמר שנמשיך עם התרגילים של החימום וכבר התחלתי לשמוע את השופט והמזכירות מתחילים לדבר על זה שכבר עברה שעת המשחק ואין מאמן. אחרי שיכנועים רבים הם הסכימו לחכות ליאיר בלי לתת לנו טכנית ובסוף התחלנו לשחק בלעדיו. הוא אמר למלווה את החמישיה {הייתי ביניהן} ועלינו לשחק בלי מאמן.
רבע ראשון:
אם זיכרוני אינו מטעה אותי {וייתכן שמטעה} ב-5 הדקות הראשונות כולנו היינו בהלם. קצת מלחיץ לשחק בלי מישהו בעל סמכות על הקווים שמדריך ושיודע כדורסל כמו המאמן שלנו, ובלעדיו.. קצת יותר רעדו הרגליים, הכדור לא נכנס כמו שהוא היה צריך והאי בטחון שלנו היה מסווה יחסית למה שהיה על פני השטח.
מטה יהודה כבר הבנו, זו קבוצה חלשה. על ההתחלה ובלי מאמן הייתה לנו ריצה של 12-5 וככה בעצם נגמר הרבע הראשון. אבל רגע לפני התוצאה היו הרבה מהלכים לא מתוכננים, הרבה בלאגן. אין רכזת-יש רכזת? מה נעשה? לאן נרוץ? ולא לשכוח שהמצלמת וידאו שלי תיעדה את כל הרגעים של המתח והלחץ ההתחלתיים ובנוסף.. תיעדה רגע שאמרתי בחימום שננטשנו קשות על ידי המאמן שלנו.
באמצע הרבע השלישי המאמן שלנו החליט להופיע לא לפני שהוא התקבל על ידינו במחיאות כפיים סוערות וקריאות אהדה. ישר הוא התחיל להשפיע, והיו קצת יותר מידי טעויות גם כשהופיע.
אני הצלחתי איכשהו לתפקד, ועם קצת פחות חדירות והרבה החלטות לא טובות מצאתי את עצמי על הספסל.
מצלמת, פונה ומוודה שהכל ברור למצלמות טל ורון. :)
רבע שני:
הכל הלך נורא מהר, בלי ממש יכולת להבין איפה הזמן. מבחינתי הכל היה נורא מבולגן. הרגשתי שאותה התחושה של האי התמצאות ושל הבלאגן עוד הולכים איתי, והרגשתי שאני לא במיטבי. מה גם שכבר שיחקתי קצת ברבע הראשון וכבר הייתי מותשת. היו לנו הרבה כניסות שהלכו לא למקום הנכון, חוסר שיתוף של שחקניות ומשחק סולידי לגמרי.
לפי מה שאני זוכרת, כמובן. לדברי כל הבנות זה היה משחק יפה. אבל שיהיה.
לפי הסטטיסטיקה שראיתי סוף המשחק רבע שני היה שלנו עם 12-6. משמע כבר 24-11 במחצית.
שוב, הכל הלך נורא מהר.. וכבר מחצית במהירות אדירה, ולא הצלחתי להתמצא.
יאיר דיבר איתנו במחצית וכל השיחה תועדה על ידי בתוך המצלמה, כשכולן עושות שלום ויאיר מסביר איך נוכל לשמור על הגבוהה של הקבוצה שלהן.
רבע שלישי:
וואו, אני זוכרת אותו כרבע מאוד קשה לי. נבחרתי להוביל ולהיות הרכזת, והרגשתי נורא לחוצה. הבנות לא יצרו איתי קשר ועם הכדור, והיו הרבה איבודים וצעקות מצד יאיר שהמסירות שמסרתי לא יכולות להגיע לשום מקום.
מה גם ששוב.. לא הייתי במיטבי, הרגשתי שאני לא במצב הרוח המתאים ובכל זאת.. נשארתי על המגרש באי רצון, אבל החלטתי שאם כבר-אז כבר. היו לי כמה חדירות טובות שנגמרו בסלים קלים, הצלחתי למסור כמה אסיסטים טובים שהיו צריכים להיגמר בסלים קלים אבל היו יותר מידי קשים וגם מצאתי את עצמי פעמיים על העונשין עם 2-4 משם.
אז כן, שוב.. אפשר היה להרגיש את השיפור של כולנו,אבל היו פחות מסירות, פחות כניסות. היינו קצת בשוק, אולי קצת מתלהבות מידי, פחות תקשורת יותר ברדק שלם. הייתי כל כך עצבנית וכל כך לא מחוברת לקרקע שהיה לי קשה כל כך לתפקד ברבע הזה, שאגב.. נשארתי כל ה-10 דקות השלמות, והרגשתי איך אני פשוט מתמוטטת. לא יכולתי לבקש מהמאמן להוציא אותי כי זה לא רציני, אבל מתחת לכל המסכות כל כך רציתי לרדת על הספסל.
הרגשתי שאני לא עושה כלום, שאני לא מועילה, שאני כרגע לא במצב לתרום משהו למישהי ולמשחק.
ובכל זאת נשארתי.
הרבע הסתיים עם 4-5 להן בסך הכל, שזה יחסית רבע מאוד נמוך בהתקפה ובסדר בהגנה. אבל שוב.. היה גמגום קל. עכשיו התוצאה הייתה- 28-16 לנו.
רבע רביעי:
שיחקתי פחות, רון אחותי הייתה ברבע הזה יותר. צילמנו קצת, תיעדנו קצת.. יש בי עוד הרבה חורים שחורים בזיכרון מהמשחק הזה כי לא ממש הייתי שם. הרגשתי שנכנסתי אליו בגישה של התאבדות ומשם יצאתי.
אז ככן.. בסוף המשחק נגמר בניצחון, ובנשימה עמוקה מצידי.
43-27 הייתה התוצאה הסופית, ויש לי הרגשה שטעיתי בסטטיסטיקה אבל שיהיה.
בכל מקרה, גם אחותי וגם אני לא התלהבנו כל כך, ובכל זאת.. לסיים ערב עם ניצחון זה גם טוב.
רון הצליחה לקלוע ולשמור טוב בזמן שהייתה על המגרש, אבל עדיין.. קצת יותר מידי עצב. בסדר.
בסוף המשחק התברר לי שאותו מנגל מדובר שאירגנתי עם חברה שלי לכל הבנות בוטל, מחוסר ספונטניות ומחוסר מוטיבציה שלהן לעשות משהו, ליצור קשר ולקחת אחראיות.
וכבר התעייפנו מלנסות.
וזה קצת מוזר כי במשחקים האחרונים אני מרגישה שאני קולעת הרבה יותר.. וכל פעם מתברר לי שזה- 4 נקודות ולדעתי כל הזמן נעשות טעויות. כי במשחק שעבר הייתי כל כך מעורבת שזה בכלל לא הגיוני שמישהי פחות מעוברת ממני קלעה 7 נקודות והמשחק הזה היו לי לפחות 3 חדירות שהצליחו ו-2 עונשין. מרגיז כל כך, בחיי.. ואני לא נוטה לקחת את הקליעות כמשהו חשוב, אבל לפחות שיהיה בסיס לכל השטויות האלה.
וכרגע,
סתם מעייף. סתם מעיק.
השביתה לא מסתיימת בעתיד הקרוב וכבר היום ה-19 לשביתה, וזה מרגיש מוזר מאוד.
היום היה אימון מוזר, ובכללי.. אני לא מרגישה טוב מי יודע מה. קצת מעיק לשוב ולהיות תחת השפעת העצב משום סיבה נכונה שהיא.
סופשבוע נהדר.
נמאס לי מהמשפחה המורחבת שלי, ונמאס לי מחברות שלי.
הכל פה מעונן מידי, וזה לא הסתיו.. שכרגע לא מעניין אותי בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
