ההיגיון של הלב

אני לא אהיה כאן עד יום חמישי.

יום גדנ"ע היום. שבוע גדנ"ע השבוע. ומה מתחולל בפנים ובחוץ? בלאגן.

הלוואי שדברים אף פעם לא יהיו פשוטים ותמיד יהיו מורכבים, לטובת כולנו.

ישראל הכריזה על הפסקת אש,

נקווה שהכל וכולם יהיו בסדר.

ושגלעד שליט יחזור הביתה למשפחה שלו ולעם ישראל.

פשוט תקשיבו.

בשבועות האחרונים היעדר פוסטים זוהי רק תופעת לוואי לאי-סדר שמתרחש בחיים שלי. נכנעתי לתחושת הלחץ ואיבדתי תחושה בידיים, ברגליים ובלב. בדרך גם פגעתי בכל מי שיכולתי ובעיקר בעצמי.

החדר שלי כבר מזמן איבד תחושה של חדר, וארבעת הקירות הפכו למחניקים. אני לא יודעת מה להתחיל לכתוב קודם, האם להתחיל במלחמה, האם לדבר על המשחק ביום ראשון, האם לדבר על החג, האם לדבר על הבריתה, האם לדבר על הדודים או על כל דבר אחר.

אני מרגישה שכל פעם שאני באמת פה, אני לא מצליחה להתחבר לשום מהות של כתיבה, אלא רק לספר פה סיפור.. שזהו בעצם הסיפור שלי.

מבצע "עופרת יצוקה" הכה בי במקום רגיש, כפי שבטח הכה בכולנו. גיליתי כמה אני בורה בעניין הארץ, בעניין כל הסכסוך עם הפלשתינאים. צפיתי (ואני עדיין) בערוצי החדשות בקביעות, ועקבתי אחרי כל מה שמתרחש בכל צורה אפשרית. אני מניחה שיש דברים שהם פשוט בלתי נמנעים ואחרי הבלגה כל כך רצינית גם זמננו לפעול הגיע.

כל הזמן אני חושבת מה קורה שם לאנשים בדרום, ואיך הם מרגישים עכשיו בדיוק כפי ששדרות הרגישו במשך 8 שנים. וזה עלוב, מצער ומאכזב גם יחד.

דווקא מהפעולה הקרקעית חששתי יותר מהכל- כי לא יודעת למה- יש לי תחושה שהם מחכים שניכנס עד למקום מסויים ואז הם פשוט יתחילו להוריד אותנו כמו בובות. אני סומכת על החיילים שלנו ועל הצבא שלנו ושולחת את ברכותיי ואהבתי לכולם ולכולן שם, גם במקלטים, גם על המדים וגם למפעילים הראשיים.

הלוואי שנצליח למשש את שאיפותינו ואת מטרותינו ושכמה שפחות אנשים ייפגעו מכך.

החג עבר כמו 6 ימים רגילים, שבאמצע צריך להדליק נרות, לשיר שירים שאני אוהבת ולא לראות את המשפחה (דבר שלא חוויתי אף פעם בחג כמו זה).

החג היה עלוב מבחינתי, והיה קשה לעכל את האי-חג הזה. הרגשתי שקצצו לי את הרגליים ואמרו לי 'יש לך 6 ימים לנשום עד שתיכנסי ללופ הבא' וככה בעצם הרגשתי. ב-3 ימים האחרונים של החופש לא הפסקתי לעשות את העבודות שהתבקשתי לעשות והמהות (שלא הייתה מלכתחילה מהות) של החג אבדה גם אם חשבתי שאצליח להשיבה. וזה היה כמו קיצוץ כנפיים ובצורה קשה מאוד. ואני חושבת שכל ההשלכות של האי-חג הזה השפיעו עליי עד לפני יומיים.

אחרי זה הייתה יום הולדת לבת דודה שלי (בת 3 עכשיו) והיה מאוד נחמד.

ביום שישי האחרון גם הייתה בריתה לאחותה שרק נולדה, שנקראת נעה. הבריתה הייתה כיפית מאוד, גיליתי כמה כיף לשים בלונים על הראש ולהתנהג כמו ילדה שכבר לא כ"כ כזאת. והדודים שלי מחו"ל חזרו וזה היה הדבר הכי נכון כדי להחזיר את החיוך למקום שהוא צריך להיות בו.

אתמול היה לנו משחק ברמלה, ב-19:30 בחוץ. אחרי שמיום שני לא התאמנתי, הרגשתי שהכושר שלי לא במצב הכי טוב שהוא יכול להיות. כשהגענו למגרש הבנתי שכבר היינו במגרש הזה והוא לא אחד האהובים עליי.

בקיצור, על ההתחלה חנן לקח אותנו לשיחה בחדר הלבשה וכשיצאנו ממנו פתאום התחילו שם צעקות ועניינים בין המאמן של רמלה לבן אדם שאחראי על המגרש. אנחנו המשכנו להתאמן ואני ניסיתי כמה שיותר לזוז בחימום. הלכו לי דברים וניסיתי לקבל ביטחון בתנועות שלי תוך כדי תנועה.

כשהמשחק התחיל כבר הבנתי שקל לא הולך להיות.. כמו ברגעים האלה שאת שמה לעצמך רגליים ושואלת למה לעזאזל את לא מצליחה לעבור מעליהן?

את המשחק הפסדנו. 38-31. תוצאה של פוטבול, גאד דאמט. אבל התוצאה לא הייתה הדבר הכי קשה במשחק הזה. לא שמרנו טוב בכלל, לא זרקנו בכלל ואיבדנו יותר מידי כדורים גם בשביל הקבוצה השנייה. רמלה מנו 5 שחקניות ובהתקפה שלהן הן התקיפו רק 4, כי אחת נשארה בצד השני לחכות לנו.

אני לא יודעת מה בעצם היה מרגיז יותר, או מה בעצם לא הצליח להסעיר אותי משלוותי.

השיחה בחדר ההלבשה חדרה לי למוח, וגם ללב ומצאתי את עצמי תוהה למה לא שמתי לב לזה קודם.

וזה למה לעזאזל?

חשבתי שהבעיה היא בזריקה, או בקליעה, או בהיעדר קליעה, או בהיעדר כדרור, או בהיעדר ביטחון. אבל הבעיה היא כפי שהתבררה לפני 3 ימים היא: היעדר אופי. ובעצם היעדר אישיות.

אין לי אופי על המגרש, אני פאקינג לוזרית. אני מבינה על מה חנן מדבר, אני מבינה על מה הוא לא היה צריך לדבר כי זה היה צריך לבוא מאתנו. שיחקנו בתבוסתניות. שיחקנו כבויות. וזה לא היה אמור להיות כל כך גרוע.

זה אף פעם לא אמור להיות כל כך גרוע.

אני לא לוזרית. אני לא תבוסתנית, ואני וונרית. למה זה לא מצליח להתבטא במגרש?

כאילו כל הבעיות שלי נפתרו, אבל רק קיבלתי ערמה חדשה של בעיות להתסדר איתן.

מה בעצם אני אמורה לעשות עם זה? עם היעדר אופי הרבה יותר קשה להסתדר, את זה יותר קשה לשנות. זה מתחיל בראש, ימשיך ללב ויתבטא בכל האספקטים של חיי.

אוח, הלוואי וזה היה כל כך קל.

אחרי המשחק שלי הגוף די התמוטט, והראה לי כמה אני זקוקה לכדורסל בחיי. כמה הוא משחרר אותי מהפחדים של עצמי, אך מפתח לי עוד אלפי פחדים. אני שונאת את המילה הזאת-'פחד'. מה זה בכלל?

זה לא אמור לעצור אותי להיות שום דבר שאני רוצה להיות.. זה לא אמור לעצור אותי בכלל.

אח, אני כל כך שמחה שיש היום אימון. אני כל כך שמחה שתמיד יש בסוף אימון. זה אף פעם לא הרגע האחרון, זה אף פעם לא המשחק האחרון להוכיח את עצמי.

זה תמיד נמצא שם. כמו מעקה בכביש מתעקל, שלמרות פחד של עצמי מעצמי, הוא תמיד יהיה שם לכוון ולהדריך.

אני תמיד אלך אחריו.

הוא חלק ממני.

כדורסל זה חלק ממני.

מה זה בעצם כדורסל?

מהו בשבילי?

בא לי לעשות דברים כדי להשיב לי את הכוח שיש בי, את השמחה שיש לי, את החיוך המנצח שלי. אני לא הרבה אלמלא השמחה שלי, אני לא מצליחה להחזיק הרבה בלעדיה.

ואני אוהבת ספרות.

ולק.

וספרים. (סיימתי את 'אלגנטית' של קתלין טסרו, ועכשיו אני מתעופפת אחרי 'התפסן בשדה השיפון'. אז לאן תישא אותי הרוח? )

ואני כל כך רוצה שתחזיקו את עצמכם\ן מליפול, ותזכרו שהכוח נמצא בפנים והוא תמיד שם.