ההיגיון של הלב

הסימנים שישאירו אותי בחיים, הם אלו שמהם כל כך התרחקתי בתקופה [שכל כך לא הרגישה ככזאת] לאחרונה.

שוב ספרים,שוב להתפרע עם הגבולות, שוב להשיג מטרות חדשות ולחדש ישנות, שוב לאסוף את השברים מהשורשים ושוב לאסוף אותם ולהשקיע בטיפוחם. פתאום שכחתי שיש כמה עמודים לכתוב וכמה מטלות להכין ונפלתי לתוך העולם של ה'אלכימאי' שהאמין שלהגשים את ייעודו בחיים זו מטרתו האמיתית והלך אחריה עם התחושות שלו, הטובות והרעות וסחף אותי איתו. כי משהו באנושיות שלו ובחששות שלו היו כל כך מזוהות עימי, הפחד הזה האם לנסות או האם להישאר ולהתפתות רק במחשבה, רק בראש, רק בקווי הדימיון...?

הוא הלך עם עצמו עד הסוף, צמח מרעה צאן לאדם דגול המרגיש כזה וידעתי שלספר כזה הייתי צריכה להקדיש את הזמן שלי, לספר כזה חיכיתי הרבה מאוד זמן.

פתאום מצאתי את עצמי משתוקקת להגיע לעמודים האחרונים, נמצאת בזרם סוחף של קריאה בלי לדעת מתי הסוף יגיע ומתי הייתה ההתחלה, נאבדת בתוך השעון ומאבדת שעות שהיו נחשבות ליקרות אלמלא שקעתי בתוך מילים ובתוך משפטים, מעופפת בתוך עולם בחולות ובכלי זכוכית ומגלה כמה תבוסתנות יש בנו כבני וכבנות אדם.

וברגע ששמעתי שהאיש לא הלך אחרי החלום שלו כי הוא פחד לאבד את החנות שלו כי זוהי שגרתו וזה הדבר שהוא הכיר מאז שנולד ומפחד לעזוב את שורשיו- משהו חלחל לי עמוק בפנים והבנתי כמה אומץ לב נדרש לנער הקטן ללכת ולנסות את מזלו בעולם הזה.

ללכת אחרי ייעודו בחיים, וזה כי לפעמים מילים קטנות הופכות לגדולות, ומרגעים קטנים נהפכים הרגעים הגדולים, והספר נגמר בסימני שאלה כשבעצם לא נותרו אלה שלוש נקודות וחיוך אחד ענק על השפתיים.

קיבלתי מדים חדשים מהקבוצה וחופן חדש של קיטורים שאפשר להשתמש בו כהוגן [כי הגופיה לבנה, וכי לבן לא מחזיק אצלי לבן ומיד נהפך שחור- ועל זה מותר לי להתלונן וזה כי אני לא מפונקת- אלא דורשת את זכויותיי.] ואפילו להודות בין לבין על זה שכל זה בחינם ושאנחנו מקבלות קצת יחס בתור בנות בכדורסל.

עם הכדור הרומן שלי עוד לא נגמר ולא מועמד להסתיים בזמן הקרוב , אבל התסכול שלי היא חלק מהאהבה שלי, וחלק מהעקשנות שלי כשזה נוגע לאנושיות, כי קשה לי להפוך את עצמי לאחת מין השורה, כי אני תמיד להתבלט ותמיד להיבדל- ובעיקר תמיד לשאוף להגיע למעלה. אז שייסלח לי העונשין ושייסלחו לי הבנות על העצבנות המאוד לא רצויה שלי, ושיידעו שזה בעיקר מפני שזאת אהבה- ובאהבה כמו באהבה- אין מקום להתפשרות .

אני מחפשת שירים חדשים, אני מחפשת עולם מוסיקה חדש. אני מחפשת להכיר מנגינות שייכנסו ישר לתוך הלב ושיתחברו לי לצמרמורות מהחורף. אני מחפשת לשמוע משהו מוכר שהפך שלי, ולהכיר משהו שייהפך שלי.

כי מילים קצת נאבדו וניהיו ממני והלאה, וציונים ובינוניות ואני מוקפת בשאיפות על התקדמות ועל עבודה ועל תל אביב פעם אחת במשך כל הזמן הארוך הזה.

האם שאלתם\ן את עצמכם\ן איך זה שכבר החודש ה-2?  איך זה שינואר הסתיים ופברואר בפתח? דופק על הדלת ומאחל לו ולנו בהצלחה בחודש החדש הזה. כשכל החודשים האחרים לפניו התפוגגו ונמוגו, ומהכל נשארו לי זכרונות מעטים שהתבזבזו וימים שמחים של חיוכים. הזמן עובר לי מהר מידי וטס לי מהידיים בהתעסקות עם שטויות, כעסים וכאב ולכן אני לא מרשה לעצמי עוד מהפוסטים בסגנון של הפוסט הקודם. [אולי קצת, רק שנישאר פה קצת שפויים ושפויות].

אז 68 שלא ציפיתי לו באנגלית, 74 במדעי החברה, 81 במבחן בלשון, 95 במבחן בהיסטוריה [אחרי מאמצים רבים וקשים], 83 במתמטיקה [כי נמאס לי מהשיגעון של 3 או 4 יח"ל וכולם יכולים לקפוץ לי], בחנים בביולוגיה שיבואו, בוחן אחד שכבר עבר, מיליוני בחנים בלשון ורגע אחד של שקט. מכל הציונים האלה התגאתי רק במעט מאוד והתאכזבתי גם מאוד, אבל מה לעשות שהבינוניות קצת מתפרעת ואני רק קצת אנושית?  

רק קצת.

מוזר לי שהיום יום שלישי, ושמחר יום רביעי ואז מיד יהיה יום שישי ואז השבוע יתחיל מחדש. הכל רץ גם אם נהנה וגם אם לא, וכל פעם אני צריכה להזכיר לעצמי שיש לי פה מלאי של זמן בידיים ושכדאי לי לעשות איתו משהו ומשהו חיובי וחיוני לחיי.

אני שואפת ללמוד משהו בכל יום, להפוך את המשמעות למשמעותית, ולדעת שמידע צומחת האישיות. לפתוח את הראש ולא לפחד להיכנס למאגרי מידע חדשים לגמרי, לתת למוח להתעורר קצת. והלב יישאר שפוי, לזה לא אדאג.

לחתולות שלי מתחילים המצבי רוח המוזרים של החורף, וכל הכדים והצמחים החדשים ששתלנו בגינה נהרסו מהסופה שיש בחוץ. קיוויתי לשלג, אבל זו בקשה מוגזמת מידי ובעיקר לא ריאלית, אבל העיקר שקר במקומות הנכונים, ושאני עם הספרים הנכונים.. וכרגע ממשיכה עם 'אם יש גן עדן' המכונה גם הספר בופור והכל בעצם בשליטה עד כמה שאוכל.

המחזור לא איים ולא הרס כלום, היו מעט דמעות אבל זה חיוני לכל שלב בחיים ואני אופטימית לכל מה שיבוא ויאיים להרוס את מנוחתי הלא מנוחה כלל.

אז בנימה קרירה ומתוקה זו,

שתו תה בלי קפאין בלי כלום- כי זה הטעם האמיתי של החיים, ואיזה בננה טעימה לקינוח, ספר טוב והחורף יספק את כל התנאים הטובים האחרים.

וראו זה פלא- [סוף סוף חיוך].

כל הזמן חוזרות אליי המנטרות האלה, שכבר עייפתי מקיומן. זה מרגיש פה כל כך בודד, כל כך שקט.

אני שבה לאסוף את החתיכות ומוצאת את עצמי פעם אחר פעם ניצבת אל מול ציפיה מתנפצת, ודמותי נפולה על הרצפה, ככה סתם, בלי שום קיום. וזה מרגיש נורא להיות פה לבד, בערב יום שישי. כאילו לא מספיק לבד פה בכל ימות השבוע.

אני מרגישה שאני מדרדרת לתהום בלי מעצורים, נסחפת אל תוך מעגל הקסמים הזה ולא מצליחה לצאת ממנו. פעם הייתי הכל חוץ מזה, פעם ידעתי הכל חוץ מלדעת את ההרגשה הזאת והיום היא מלווה אותי בכל רגע.

הכעס השחית לי התשוקה, והמצבי רוח התישו אותי כל כך. בא לי להרגיש משהו שמעולם לא הרגשתי, בא לי לחוות עוצמה שמעולם לא התעצמתי ממנה, בא לי לנשום אוויר צח שלא נשמתי כמותו מעולם.

שקט פה מידי. באמת ששקט. אפילו מרוב השקט ניהיה פה קולני. למטה רון {אחותי הקטנה} חוגגת מסיבת פיג'מות להולדת ה-14 שלה, ולמעלה פה עצוב לי קצת.

"את לא יוצאת היום? את נשארת בבית עם רון?"

"כן, למה יש לי משהו אחר לעשות?..." ושוב אותן שאלות , ואני מרגישה שנאבדתי בתוך הכנות שלי. נשאבתי לתוכה, ואיבדתי את התוכן שלה, את מהותה. כאבתי מלנסות להסביר את הרגשותיי, כי יש פה עובש, וקצת רעל, עצבים וכעס שלא שייכים לי. הם לא בשבילי והם מעולם לא היו חלק ממני.

הלוואי שהייתי כבר אחריהם , הלוואי שלא הייתה טבועה בי האופטימיות הזאת שזה יסתדר עוד מעט.

אפילו דרך הטלפון כשהתקשרתי לפני כמה דקות להורים לשאול מה שלומם בצימר, הרחק מכאן, השתדלתי לעשות הכל כדי שהקול לא יישבר באמצע, כדי שלא אעורר חשד. "מה אתם עושים??..."

"אנחנו.. מדברים, מחר נבלה בחדר כושר, נעשה הליכה"... "את בחדר למעלה? הבנות כבר הגיעו?"

"כן, אני למעלה". "משתעממת?" אבא שאל, ועניתי "שקצת". ואז ניהיה שקט כי הגיעה ההתפרצות שלי והייתי צריכה למצוא כל תירוץ כדי להימלט מעצמי. רק שלא יישמע אותי כזאת, שלא ייראו אותי כזאת, אפילו דרך השפורפרת.

הלוואי שהייתי בקונכיה שלי עד סוף חיי.

שום חיבוק ושום מילה לא ישנו שום דבר ושום תחושה. הלוואי שהייתי עכשיו באולם ריק מאדם והייתי שומעת רק את הכדור שנוחת על הרצפה וחוזר ללטף את ידי, לשמוע את ההד שהוא משאיר, כמה קולני הוא, הקטנצי'ק הזה. הלוואי שהייתי קולנית כמוהו, ביטחון עצמי ששווה לכל העולם. רק אני והוא והיינו יכולים ליצור רגע יפה,או כמו שכתוב אצלי בהורוסקופ... אני פאקינג אכיר אנשים חדשים היום, או משהו בסגנון הדבילי הנ"ל.

חשבתי שמה שנחוץ לכתיבה שלי היא קצת דימיון שאני לוקחת רחוק מידי, וקצת פחות מידי בגל הנכון.. כמעט כמו כל דבר אצלי, בהתלהבות יתר ובמרץ רב מידי. לפעמים אפילו חפיזות.

הרבה זמן לא בכיתי ככה. גם באימון היה מאוד מתסכל, תחושה שהולכת אחריי שאני פשוט לא לומדת מהטעויות שלי, ויותר גרוע מזה שאני לא משפרת אותן, אני חוזרת עליהן כל פעם מחדש ,שוב ושוב ושוב ושוב ושוב .

אני רואה תמונות שמגיעות מנוף אחר, מאופק יפה יותר, ובא לי להיכנס אליהן, להישאב לתוכן, להיקסם על ידן. אולי עם חברה, אולי בלי.. אבל שם וזה מה שבטוח- אין שקט.

נדמה שהענף ברוח שרץ במורד השדה הוא בעצם אני, ושדה החמניות הם כל האנשים שמצאו אהבה אי-שם, באופק היפה שלהם. והדמעות התייבשו וניהיה אפילו קצת קריר עם מרירות משהו.

הרבה זמן שאני מרגישה שאני כבר לא מוצאת את עצמי, באשר אהיה.

העצבנות שלי עולה לשיאים חדשים ואני חושבת שזה מטעה, כי אני בעצם כל פעם רק יורדת.

אז סופשבוע דפוק והנה אני באה לקראתו, שום דבר אשר כדי שאסתכן למענו, שום דבר לשבור בשבילו את מעגל הבינוניות, את השגרה המסריחה שלי. אני לא אטען טענות ועל תחפשו פה את התשובות- כי אין לי כרגע וכנראה  שלא יהיה בכלל. מחר יום חדש, פחות טוב או יותר טוב, ולאחריו שבוע מתסכל-

ואני צופה לי נפלאות, זה בטוח.

תפסיקי להיראות כמו מישהי שאת לא, ולנסות להרגיש כמו מישהי שאת לא. תפסיקי להעמיד פנים.

זה להרגיש שהלב לא מרגיש כלום, אבל לדעת שהוא מרגיש הכל. לחלוף במסדרונות על פני אותם המבטים החסרי הבעה האלה, ולגלות שנהפכתי ללא אחרת מהם. המדדים אצלי בלב הולכים ונחלשים ובקרוב מאוד אהיה אחת שמתפקדת מתחושות בטן ולא מסתכלת לטווח הארוך. הקללות שלהם נכנסים מפה ויוצאים משם וכשאני מגיעה הביתה הכל עולה על גדותיו, ונשארתי כמוהם . נראית כמוהם. מרגישה כמוהם

אז אני אוכל להסביר את כל הרגעים שבהם הייתי מאושרת? כשנסענו ליד אליהו למשחק ליגה נגד עירוני נהריה וזה היה כל כך כיף? לאבד בתוך אלפי אנשים ולהרגיש הכי שלמה בעולם. שום דבר כבר לא יוצא לי, הבינוניות ניצחה גם אותי. אני מרגישה שכל מה שחשבתי בעבר השתנה בהווה. אז אם הכל השתנה פה, אז מה יש פה?

מה נשאר פה? מה אני? תחושת העילאיות של 'לפני המשחק ביד אליהו' ליוותה אותי גם כשקיבלתי את ה-68 באנגלית, וגם יום למחרת כשהכל לא השמיע צליל אבל הלב הרגיש כל תנודה. כל כך התלהבתי מהמשחק הזה, כל כך ציפיתי לו. ברגע שהוא הגיע כל כך התפוצצתי, כל כך נהנתי שידעתי שברגע שזה ייגמר תגיע הנפילה ואיתה השקט........

השקט שלפני הסערה.

היום יש יום הולדת לאחותי, יום הולדת 14. גם אם אני אנסה לכתוב מה שאני מרגישה זה לא ייצא טוב, כי אני זוכרת מה שהוא אמר על עצמו פעם.. שהוא:"אני לא אתן למישהו עצה מתוך חולשה שלי".אז איך אני אנסה לחייך כדי לתת עצה כשאני צפה בחולשות של עצמי? אני מרגישה כל כך טיפשה, נשבעת. שום תחושה מהרגשות שלי לא נכתבת פה כראוי, ואני מרגישה שאיבדתי חלק ממני. חלק מהרצון שלי לתעד, חלק מהתעוזה שלי.

אני מפחדת שנהייתי שקופה מול המראה, שכבר שום דבר לא יפתיע, אני לגמרי שקופה. הכל עובר דרכי והולך למקום אחר. שום דבר לא נתפס ברשת שלי, שום תחושה לא משלימה את הכתיבה שלי. חסר לי פה משהו, חסר לי משהו בפנים.

זה כבר לא יהיה אותו הדבר, זה לעולם לא יחזור.

אני לעולם לא אחזור לשבת ולהיכנס לעולמות ולצאת מעולמות בשעה אחת, אני לעולם לא אשוב להכיר דמויות ולפתח אותן, לעולם לא אזכה לראות אותן נושמות עם המילים שלי. אזכה לפתח את הדרמטיות שבי בלי הרגש, לא לערב שום תחושה עבה ולחוש את הקור שפעם היה כל כך זר לי נכנס לי לעצמות ולוירידים וזורם משם היישר ללב ומקרר אותו.

כשישבתי ליד המגרש בחוץ, החברות לא רצו לצאת כי היה קר ואני הקשבתי לצלילים האלה, ללבד הזה.. ישבתי שם והקור חדר לי דרך העצמות, והמסכות ירדו,ורק שם גיליתי כמה אני אוהבת את הקור. הוא גלוי כל כך, הוא לא מתחבא מאחוריי שום צל, הוא לא כמו קללה שנאמרת רק לשם האמירה, הוא שם כי הוא שם, במלוא עוצמתו, מין אמירה של.. אם זה אני בא- אם תרצו, אם אני ארצה ואם לא. תצטרכו להתגבר עליי, להתלבש כדי לא להרגיש אותי, ולהישאר כל הזמן מאחוריי, אף פעם לא לצאת אליי בפנים גלויות ובעניים נוצצות. אני יצאתי אליו ככה, עם השקט שלי והאוזניות שלי, ושמעתי רגע אחר.

"אין לי מקוריות במשחק שלי, אני פשוט לא יצירתית" מילמלתי בשקט, והרגשתי איך אני נבלעת בתוך המילים האלה, באישיות הזאת שיצרתי לעצמי. פעם היצירתיות נטפה ממני כמו שוקולד ביום של שרב, והיום אני צריכה לטחון את הטיפות האחרונות שנשארנו ולהסתפק בשאריות שיצרתי אז, שם. ומה בכלל היה שם? מה שונה מעכשיו? האימון היה אחד המוצלחים שלי, סוף סוף הראיתי קצת אישיות וקצת כוח, שתראו שאיתי לא תתעסקו- כי ככה אני. תתחילו איתי ותגמרו במקום אחר, הביטחון שלי ירמוס אתכם במבט אחד, ירמוס אתכן. על תתעסקו בשאלה האם אני זוכרת או שוכחת, הכל מתגמד ואיני בעצם זוכרת דבר.. רק הרגע הוא זה שמשנה. ברגע, אם תיהיו שם אני אהיה פה, עם הראש בקיר והכי חזק שאני אוכל. אני אמשיך לרוץ את הסיבובים שאתן הפסקתן ואני אמשיך את כל החימום, שכיבות הבטן והסמיכה רק כי אתן ויתרתן. אני אתעלה ואתיש את עצמי, רק כדי לקום אחריכן ולדעת שעשיתי את זה טוב, כמו שהתבקש ממני. אני אשקיע את הכל ואז אני אשמע מהצד...: "את מתאמנת על זה בבית?".בין לבין אני אפלוט שכן, מפעם לפעם ואז אני אשמע סיסמאות שהרשתי לעצמי להמציא אז.. כמו... "אני פשוט לא יודעת לעשות את זה", אני נזכרת איך הייתי פתטית פעם כשהסתכלתי על השמיניות בפה פעור ואמרתי שבחיים לא אצליח לעשות את זה, ככה אתן רואות את השמיניות שאני עושה עכשיו. למה אני מרגישה שאני מקדימה אתכן? האם אני אוהבת להרגיש חכמה יותר? טובה יותר, משקיעה יותר?

אני מפחדת מהפער הזה, אני מפחדת מהלבד הזה, ואני יוצרת אותו.

אני אוהבת להיות ה'אמא', אני אוהבת להיות זו שתישענו עליה כשקשה, אבל רק על תקחו לי את הקרקע מתחת לרגליים, את הכנפיים ואת הזכות שלי לדימיון. לפרוס מצע של יצירתיות לכולנו.... וזה עצוב כשאני אומרת את זה ככה.

אתמול ראיתי 'המאמן קרטר' ורציתי להרגיש את המשפחה הזאת שהוא הרגיש עם הקבוצת כדורסל שלו, שהתחיל איתם מאפס ועלה איתם מעבר לכל דימיון רק כי הלך אחרי הדברים שהוא האמין בהם, לא התפשר על הפשרות של האחרים והאחרות ותיפס גבוה כי היה לו חזון אי שם למעלה...

אני באמת רוצה ליצור את המקום הרך הזה, אבל כדורסל בשבילי זה לא כדורסל בשביל אחרות. יש פה פער ,

ואין לי כוח או משאבים ליצור פה מציאות אחרת, כי אני עסוקה בעיסוקים שלא מועילים בכלום.

למדתי במשך 4 ימים למבחן בהיסטוריה, כשבכל יום בערך 5 שעות התכוננות והרגשתי איך מרגע לרגע אני יוצאת חזקה יותר, מגיעה למבחן בטוחה מפה ועד הרצליה ויוצאת משם עם ראש מורם. למבחן בלשון הגעתי הכי בטוחה שיש, התכוננתי על כל הספר אחרי שלמדתי לפחות חצי מהחומר לבד, כי הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה. אחר כך התברר לי שקיבלתי 81 בלשון, ולמרות שרוב הכיתה נכשלה משהו ברמת ההתכוננות שלי ובהליכה שלי כנגד כל החומר הזה שנזרק אליי במהירות האור הוא זה שגורם לציון הזה להיות רק 81 ולא 100. אבל טעויות כמו טעויות אני חייבת לבצע, וכמו שכתבתי למורה שלי במבחן למדעי החברה, במשוב שהיא ביקשה שנגיש לאחר המבחן..."הציון לא חשוב לי כמו שחשוב לי לדעת במה צדקתי ובמה טעיתי".

בחדר פה הכל סמטוחה, בלאגן שלם. שום שורש אצלי לא מחזיק מעמד יותר משבוע והבלאגן שלי רק מתחיל להצטבר ולהצטבר ולהיעשות לא ברור מרגע לרגע... אני מתחילה לאבד את עצמי בשאלות ובציפיות למשהו גדול שנמצא אצל מישהו או מישהי אחר\ת שם מעבר לאופק..

לפעמים, כשאני באמת לא מבינה מה האהבה תמצא בי כשתגיע, או שאיני יודעת מה ימצא בי אותו החבר שיגיע באיזה שהוא שלב בחיים שלי.. אני נזכרת באנשים האחרים שאני מכירה שמשום מקום גילו אהבה, והאהבה גילתה אותם. משם צומחות לי הציפיות, ומתגבשות לי התקוות, והחשש שלי שאיני מספיק טובה ממשיך לרדוף אותי, למרות שאני יודעת שבחיים אני תמיד אדע מה אני שווה.

אני כבר באמת לא יודעת פה כלום, ומרגישה יותר מידי.

ומידי פעם, כשיש אוויר לנשימה.. אני צריכה לחייך, כי היום יום הולדת 14 לאחותי ומחר היא חוגגת מסיבת פיג'מות.

ומחר אני נכנסת לסופשבוע ולאחריו לשבוע עמוס בדברים שהכי לא טובים לי עכשיו..

שקט.

{זו תמונה שלא עברה אפילו עריכה קלה, אפילו לא הקטנה. היא הכל בשבילי כשהיא ככה} .