ההיגיון של הלב

עכשיו כבר כמעט לא נותר מה לומר. הציפיות והשאלות מתקיימות בתוכי, מתעצמות בפנים. על כך שאני לא מוצאת את המקום שלי בבית הספר, שכנראה מעולם לא יכולתי למצות את עצמי שם. אני מבינה שלמרות שחשבתי שהמסגרת הזאת מוציאה ממני הכל, כנראה שחברתית נותרתי כבויה. איבדתי את השמחת חיים. איבדתי את היכולות שלי ואת האמונה בעצמי. אני מרגישה בודדה. בודדה עד כדי כך שבא לי לקחת את עצמי ולברוח מכאן. וזה לא מקרי שאני כל הזמן מתכננת בריחה דווקא כשאני לא מצליחה לעבור את הטסטים המחורבנים האלה.

מה אני כבר יכולה להוסיף? המקום הזה עושה לי רע. האנשים לא מצליחים לדבר איתי ואני לא מוצאת איתם ואצלם כלום. שום דבר שגורם לי לרצות לחייך, שום דבר שגורם לי לרצות להיות בקירבתם. אני בודדה באמת. ואין אף אחד שאני מסוגלת לפנות אליו.

כמה שהייתי רוצה להיות כבר בצבא. לצאת מהמסגרת המזויפת הזאת, שכל פעם מתגלה צביעותה מחדש. של אנשים שאני לא אני בקירבתם. אנשים שאני נאלצת להתפשר למענם. אנשים שלא יודעים להעריך אותי. אולי כדאי באמת להתרחק. רק טוב יצא מזה. פורים היה חרא. אולי הוא היה חרא כי ניסינו יותר מידי. אולי הוא היה חרא כי לא הרגשתי טוב עם עצמי, הרגשתי מכוערת.. וזאת תחושה מאוד קשה להסתובב איתה כשאת מתחפשת לגיישה. הרגשתי שחברה שלי לא רואה מעבר לבבועה של עצמה והרגשתי שאני לא צריכה להיות שם, לא צריכה להיות מחופשת לשום דבר ובטח שלא מאופרת בשכבות על שכבות של זיוף. הפורים הזה היה קודר, והלוואי שהייתי יכולה להאשים את המזג אוויר. פורים הזה היה מאכזב כמעט כמו כל דבר מאכזב בי"ב. כל דבר שאמור להיות הפיניש המתוק, יוצא מר. לא מסתדר כמו שחשבתי. וכל פעם אני יוצאת משם כשאני יודעת שלא- פשוט לא היה אמור להיות ככה. לא הייתי אמורה להיות ככה. זאת לא אני. אולי יום אחד אכיר מישהו שיכיר אותי באמת. נמאס לי כבר לחכות לכלום. לצפות להכל ולכלום באותן הציפיות. אני כבר לא יודעת ממה אני יותר מאוכזבת. מזה שאני מרגישה שננטשתי או מזה שאני יודעת שנטשתי. אלו מהרגעים האלה, מהחגים האלה, שאני כל כך רוצה להיות במקום אחר, שנה מהיום, ולא לראות ולא לשמוע ולא להיות קרוב. במקום שאני אוכל לממש את עצמי. במקום שאני אוכל לשמוח בו, ולא להרגיש מתבדלת.  להרגיש שייכת. אני שונאת את זה. אני יודעת כמה אתן יותר טובות ממני, ואני לא יודעת למה אני טורחת להילחם ועל מה. בכל מקרה, אני מאכזבת. מאכזבת את עצמי בעיקר. מאוכזבת מכל מה שעשיתי שלא הייתי צריכה לעשות, מכל הקשרים שנקשרו שלא היו צריכים להיקשר, מכל האכזבות הפנימיות והתחושות כישלון החמורות..

והכל קורה שבוע לפני הטסט. שבוע שבו אני צריכה להיות 100 אחוז חיובית ו100 בפוקוס. ונעזוב את הטסט. פורים! מצווה להיות שמחה בפורים, לתת ולתת. וכל מה שאני מצליחה למלמל הוא שאני רוצה רחוק מכאן, לבד מכאן, עם אנשים אחרים שיסתכלו לי בעניים ואנשים אחרים לקרוא להם חברים. נמאס לי למצוא מענה בקשרים לא ממומשים. בא לי להתרחק מכאן! להסתכל לכם בעניים ולהגיד שמאסתי בקשרים האלה. להיות באמת. לא לשקר ולחייך למענכם עוד. לא לתת לכם לצאת מזה בסיבוב או להרגיש מעל.

איך אני שמחה שאני עוד מעט כבר לא אהיה פה. זה יהיה אני לעצמי. מפחיד ככל שזה נשמע. יהיה באחראיותי, בבעלותי, בשליטתי. אולי אני אוכל להכיר מישהי אחרת בעצמי, מישהי שתוכל לצאת לעולם גם.

אני מרגישה שאכן הסביבה מגבילה אותי וכובלת, לכל אותן הסטיגמות והקווי מתאר שאפיינו אותי עד היום מבחוץ. אף אחד לא מרגיש מה שאני מרגישה, ולא יודע מה מסתתר מבפנים.  אולי גם לא מכירים אותי באמת. אנשים שמכירים אותי יותר מידי זמן אולי גם לא הכירו אותי אף פעם. אף פעם לא ייראו בי יופי, אף פעם לא יזהו שיח. אולי היה נחמד להכיר מישהו, שהיה מחזיק ממני משהו. אבל אני יודעת שזה לא יצליח, כשאני לא מחזיקה מעצמי כלום. נהייתי כבדה, למדתי לשתוק, למדתי ללכת, למדתי לא לאפשר לעצמי, למדתי לא להשתחרר. פתאום החגים מאבדים משמעות, המשפחה כבר לא פה וזה עצוב איך אני רוצה להיות במקום אחר עכשיו במקום כאן. זה באמת באמת עצוב.

אני לא יודעת איך הגעתי למצב העגום הנ"ל. כבר 22 יום בלי לכתוב כאן וזה מרגיש חסר ולא מרגיש כלל.

אין לי מושג מה עובר על כוחותיי, לעיתים אלו דברים טובים.. לעיתים לא. חוסר ביטחון נמרח על שדותיי, וקוטל את הזרעים שבדיוק סיימתי לשתול. חוסר ביטחון עלוב שאני נותנת לו שליטה, דימוי עצמי נמוך. למרות שלא תראו דבר ולא חצי דבר עליי, יש דברים שנסתרים מין העין.

פאקינג שיעורי נהיגה. מספר 5 כבר מאחוריי. השיעורים הראשונים היו מלווים בהתרגשות אדירה. נשבעת לכם, לא חשבתי שאתלהב כל כך, כמו ילדה מפגרת כזאת.. עם הגה בידיים ותחושה חזקה של: "מה לעזאזל אני עושה על הכביש?". זה לא הרגיש טבעי, לפחות לא בפעמים הראשונות. עכשיו אני קצת תופסת תעוצה, יוסי כמעט מרוצה ואני חושבת שכבר הבנתי איך לאכול אותו, לבינתיים. יש לו תסביכים קלים וחוש הומור פרוע :) ולזה הגברת חני עם ההגה צריכה להתרגל. אחרי הכל, זה לא שהכל בא לי טבעי. אז או שאני מסובבת את ההגה כמו עקומה, או לא יודעת מה לעשות עם המצמד.. אבל הכל בזמן שלו, ולפחות עכשיו אני יודעת שאני לא צריכה להתערער מכל דבר שיוצא מהפה של האנשים שמסביבי, כי הכי חשוב זה מה שהלב שלי מרגיש והפה שלי אומר.

אז כן, היו פעמים שהייתי בטוחה שאתקע במדרכות והאמת שהפתעתי גם את עצמי. אני מרגישה טוב, באמת שכן. התאזנתי.

לימודים באסה שמאסה. די נמאס להתחיל פתאום תקופת מבחנים שלושה ימים אחרי ראש השנה וחמישה-שישה ימים לפני יום כיפור. למה להכניס את המבחן בספרות הזה.. ואת המבחן באנגלית. לא מספיק חוסר הביטחון שלי?

ה-60 היום בבוחן באנגלית לא הוסיף לכלום כמובן.

עם הכדורסל זה פשוט יום עסל יום בסל. אני לא יודעת איפה אני עומדת לעצמי. לא יודעת איפה אני עומדת בתוך הקבוצה. אני מרגישה שאנחנו מתפזרות, לא מוכנות ומלאות באגו. מה זה אגו, וואי וואי וואי.

הצטרפו שתי הבחורות מאס"א שאני נרתעת רק מהנוכחות שלהן, כי מלבד העובדה שהן בחורות באמת שחצניות, הן פשוט לא משדרות על אותו הגל איתי. אני גאה בעצמי שלא התנהגתי בצביעות ולא אמרתי להן אפילו שלום, כשהן באו לעשות את הביקור שלהן שמתקיים בכל שנה (כביכול "לראות מה המצב").

אני נלחמת בעצמי כדי לא לתת להן שום כוח שיגרום לי להורדה ביכולת.. וכל פעם אני נתקלת במצבים שהייתי כל כך רוצה שהיה לי חוש הומור מדהים כזה, שהיה מפצח את כל המכשולים ומקפיץ אותי למעלה.

בשיעור חינוך עם המחנכת שלי, יצרנו מעין "מראה" בה כתבנו את התחושה שאנו הכי מעריכים, שונאים, מה אנחנו הכי מעריכים בנו, הכי רוצים לשפר, מה רוצים לשמר לשנה החדשה וכאלה.

מלבד היותי רגשנית, יש צורך עז להעיף:

אגו, פסימיות, פחדים מעכבים, גאווה.

יש צורך עז לשפר: 

לא לפחד משינויים, להזיז את הגבינה, להאמין בעצמי, לדעת לבטוח באנשים.

יש צורך עז לשמר:

חברות, זכרונות, חוויות, תמונות, חיוכים, אופטימיות.

אז אם תמצאו אותי שהלכה לאיבוד, תקראו לי, כי יש לי שוקולדים של עלית מראש השנה שעוד נשארו לזלילה

קשה להאמין שספטמבר עוד מעט נגמר. שראש השנה (המדהים!) שהיה מאחורינו. שנותרה עכשיו הסליחה. המחילה והחשבון נפש. רגע של שקט עם עצמי לקראת המסע לפולין. לקראת הוויה חדשה. שנה חדשה.

כל פעם כשאני מתחילה לחשוב עליו, אני מתמלאת התרגשות אדירה. שבה אני יודעת שגם אם לא יהיה כמו שאני שואפת, זה יהיה אפילו יותר טוב.

כמו בערב ראש השנה, כשמצאתי את השם משפחה של סבתא שלי ז"ל שהצליחה להינצל מתופת הנאציזם ע"י קפיצה מהרכבת, עלתה לארץ, הקימה משפחה, בראה לי אבא, הכניסה את שמות כל משפחתה שניספתה בשואה ליד ושם, וזכינו אבי ואני להיות עדים לכך.. אחרי 53 שנה. אבא שלי כל כך הופתע, כמו ילד קטן, ראיתי אותו משוטט באפלה ומחפש קצוות ידע וקצוות של משפחה להישען עליהם. פתאום הוא הבין שאימו הכניסה את כל השמות של המשפחה ליד ושם. הם אכן כתובים בתור איזכור לשמות ולאנשים שלא חזרו משם.

התרגשנו שנינו.

זה היה מדהים.

אני הולכת לאכול ארוחת ערב, לא שזה מפתיע, כי בזמן האחרון אני אוכלת כל הזמן. אולי זה שינויי מזג האוויר ואולי לא, אולי זה קוסטה (מאמן הכושר החדש שלנו) ואולי זה החוסר ביטחון שלי שמדבר.

לבינתיים,

ננסה לשמור על אופטימיות. לזהור בחמלה, בסליחה ובצניעות. ולהאיר את דרכנו עם אורנו הפנימי.

סופשבוע אדיר לכם!

http://www.youtube.com/watch?v=DIfVmPGUA4A

שיר של הלהקה, שנתקלתי בו בהקשר הזה- כתוצאה מערב שעשו לתרומות.

מה שחזק בו הוא שלאנשים האלה.. עדיין נשאר האור בעניים והם עדיין אוחזים בתקווה של יום חדש שיבוא ויראה להם אופק חדש ואנחנו נשאבים לעולם כל כך טפל.

היום חג. במסגרת של חג, בתלבושת של חג וגם במהות של חג. אני חושבת שאולי לראות את כל האנשים נערמים במרכזי החנויות בחיפוש אחר מתנת חג, פתאום צצות המצות בביתינו ואנשים מתפנים כדי להתאגד ביחד. אני מאמינה שזה הקסם של החגים האלה, והקסם שלנו כמדינה. אלו הם הדברים שמזכירים לנו שבין כל המלחמות, ובין כל האלימות (שכל כך קרובה אלינו, אפילו כמו המקרה שקרה אתמול ברעות), יש לנו דבר שעליו אסור לנו לוותר- והוא על הכוח שמאסף ומעצים את הכוחות של כולנו ביחידים וכאינדיבידואליים, והוא הביחד שלנו. הקסם שמתרחש בכל חג וחג, בכל ערבי שישי, הוא הרגע הזה של האנחת רווחה, של הניצוץ בעניים- שאנחנו נמצאים במקום שבו אנחנו צריכים להיות.

גם אם יש עוד את המחשבה ההיא, אם צריך להכין את זה ואיך להכין את ההוא, והסביבה נעשית קצת מאולצת, המטרה היא שנעלה. והיא הביחד, באמת באמת הביחד.

אני כל הזמן רואה באיזה מצב אנשים נמצאים, בסביבה שבה הם צריכים לחיות ואני שואלת את עצמי אם זה אפשרי. אז אני מקבלת את זה שיש אנשים מעליי שלא עושים מספיק (אם בכלל) כדי להחזיר להם את האור לעניים. ומעגל העוני תופס תאוצה וחג פסח היום, וכמה אנשים יחגגו אותו בעצב, ולא בשמחה?

וכמה אנשים יחגגו אותו בלי אוכל על השולחן? בלי אור של חג?

וזה מה שצורם, מה שעמוק עמוק בפנים מהבהב כמו נר נשמה בחשכה. אני רוצה שיהיה לחג הזה משמעות והיא לקחת נשימה עמוקה ובאמת להעריך לרגע אחד את כל מה שקורה לנו בחיים האלה. את כל הרגעים הקשים האלה ואת הרגעים הטובים. את הצלצול טלפון של חברה, את הSMS שמבשר חג שמח, את ההכנות לחג על כל הניקיונות והסדר, ובעיקר.. על האנשים שמסביבנו, שזוכים מעט מאוד להערכה כנה ולמילה טובה.

מאז אתמול אני מסתכלת עלייך ושואלת מה ייקרה אם אני לא אהיה פה? אם הרגע הזה שראינו ביחד נשיונל גיאוגרפיק, האם תזכרי שכל יום שישי אני נוהגת לפתוח את הערוץ ולחפש תוכניות על בעלי חיים? ואיך אתה מסתדר שם.. ואיך וכמה קל לשפוט אותך על זה שאתה לא יכול להמשיך בחיים שלו אחרי אובדן בנך מצד אחד ומאידך, כמה קשה לילדיך.

ובכל זאת, הילד מרעות קיבל את הכדור בראש. והיום הוריו יחגגו סביב השולחן והוא לא יישב על הכיסא, ולא יחייך להם מהצד השני ויבקש שיעבירו לו את התירוש, הוא לא יחפש במרץ אחר האפיקומן והוא לעולם לא ישוב לנשום והם לא ישובו לעולם לראותו שוב. ברגע אחד הכל התנפץ. ואיך ממשיכים עכשיו? לאן ממשיכים? איך העולם נראה, האם הציפורים מצייצות באותו האופן, והשמש זורחת כמו בכל יום?

וזהו ערב חג. חג הפסח. ואני שומעת את עצמי עוד מתלוננת איתך בשיחה אתמול על זה שיש לנו מתכונות. מה זה לעומת כל מה שקורה היום? מה שקורה בחוץ? מסביבנו? על מה אנחנו נשענות עם לא על הטפל? איפה העיקר ולאן הדרדרנו?.

אני מקווה שאוכל להשיב היום את השמחה שלי, ואת ההערכה העצומה שאני רוכשת למשפחה שלי ולחברות שלי. לא הייתי קלה בזמן האחרון ואני יודעת כמו שאתן כבר מרגישות שאיבדתי עם הזמן משהו במהות של חברות. אבדה לי התשוקה לקשר, אבד לי הרצון להיאבק עליו. כאילו הכל חולף על פניי ולא אכפת לי בכלל שזה חלף ועבר. אבל אני מקווה שאדע למנף את התחושות האלה, ולא לאבד אותכן בחיפוש אחר האור הזה, ושלא תשכחו שגם אם האדישות משתנה על פני ופעם זה חיוך ופעם זה כעס, לעולם זה בפנים אהבה וזו הערכה, וחברות בעניי  תישאר קרן אור ביום גשום, או טיפת גשם ראשונה שזולגת על הלחיים שמבשרת את בואו של החורף.

ולמרות שהדברים לא ממש מתנהלים בדרכי, אין באמת סיבה לכך שאהיה עצובה ושלא אראה את השעשוע, את הצחוק ואת האופטימיות שמתרוצצת פה ומשחקת איתי מחבואים. כמה שכחתי שהיה, כמה עוד אשכח שיהיה,

אני מקווה לדעת עכשיו. להיות פה בהווה.

ושאמנם זה כבר לא אותו הדבר, אבל אנו ניצור משהו חדש, הוויה חדשה. שהכיף והאושר והילדות והבגרות, שהכל יתחבר למסע מטורף של רגשות ושל קשרים.

וחג היום.

ואיך אפשר להישאר אדישים ואדישות לכך?

באהבה אין מפסידים ומפסידות. אני זוכרת שכתבתי את המשפט הזה על כדור הכדורסל שלי לפני שלוש שנים.

והיום, כמה רלוונטי זה היום.

חג שמח יקירים ויקירות שלי. וגם אם אתם לא פה, הפסד שלכם.

תמונה שלי, מאוטופיה. למרות שהפרפר נראה קסום, הוא היה רגע לפני גסיסה. וככה חיינו נזילים. ו.. :"כל יום כשלעצמו מביא את הנצח" פאולו קואלו.