מי אשר כבה נרו
ובעפר נטמן
בכי מר לא יעירו
לא יחזירו לכאן.
איש אותנו לא ישיב
מבור תחתית אפל
כאן לא יועילו לא שמחת הניצחון
ולא שירי הלל
לכן רק שירו שיר לשלום
אל תלחשו תפילה
מוטב תשירו שיר לשלום
בצעקה גדולה.
תנו לשמש לחדור
מבעד לפרחים
אל תביטו לאחור
הניחו להולכים.
שאו עיניים בתקווה
לא דרך כוונות
שירו שיר לאהבה
ולא למלחמות.
אל תגידו יום יבוא
הביאו את היום
כי לא חלום הוא
ובכל הכיכרות הריעו רק שלום.
(שיר לשלום\
לפני שאני מתכננת לנגוע קצת במילים שלי ובתחושות שלי ולזמר לכם\ן את השיר שלי, אני חייבת לדבר על יום הזיכרון ליצחק רבין ואני ממש לא יכולה להתעלם וישר לפתוח באני עצמי.
היום הזה הוא יום עצוב בשבילי, באמת שלו. כפי שהרגו את יצחק רבין, או כפי שהרגו ראש ממשלה היו יכולים להרוג כל בן או בת אדם אחר\ת. אז מה בעצם כל כך מיוחד בהרג הזה? שמקרי ההרג חולפים על פנינו כסרט הנע לצד חיינו. למה אני לא יכולה לסבול את האדישות שמסביבנו ולמה היה לי קשה לראות שהיום אחרי טקס רבין התחילו לשיר מסביבי שירי צהלה?
כי המקרה זה הוא הריגת הדמוקרטיה בהתהוותה. כשכולם וכולן מסביבנו מדברים ומדברות על זכויות דמוקרטיות שוות ושיוויון זכויות לי לך ולנו, מה שהיה ב-4 בנובמבר 1995 היה רצח הדמוקרטיה.
בהחלטה אחת, ב-3 כדורים ובבכי של עם אחד.
אני חושבת שביום הזה העיקר הוא לא אם אני ימנית או שמאלית או אם תמכתי או לא, אלא העיקר הוא לזכור-לא-לשכוח-ולעולם-לא-לתת-לזה-לקרות-שוב. אני חושבת שאולי הסימנים על הקיר היו ברורים וכולם ידעו שמשהו לא רגוע מתחת לשטח ובכל זאת לא נעשה דבר- ולמרות ועל אף כל זאת- אי אפשר להוציא את יגאל עמיר חף מפשע על עונש שאותו ביצע בלב מלא אז, ועונש שהוא שלם איתו עד ימינו.
אי אפשר להעניק לו זכויות של בן-אדם כשהוא לא ייחס עצמו כאל בן-אדם, שהוא החליט לעשות טובה לכולנו ולהיפטר מאדם ולהפר את ערך הדמוקרטיה שהאמנו בו, שייחסנו לו משמעות, שהיה כאבן דרך בחיינו בארץ ישראל.
אי-אפשר להישאר אדישים ואדישות ליום הזה. כי השלום כפי שאנשים הכירו עד ה-4 בנובמבר 95 לעולם לא יחזור. אני לא מספיק מגובשת על דעתי הפוליטית כדי לתת דין וחשבון כהנה וכהנה- אלא אני מדברת מבפנים, מתוך הנפש שלי, שהאלימות שמסתובבת היום בחוץ היא עוד תוצר של האלימות של אז.
ואני מפחדת.
עמוק בפנים אני מפחדת שזה ייקח אותנו רחוק ונאבד כולנו שליטה על חיינו. שניתן לאלימות להוביל אותנו ולסחוף אותנו למחוזות בלתי ידועים כשבעצם הכל חזוי מראש. מי אנחנו מה היינו אילולא הפסקנו להאמין שיש תקווה?
אילולא ניקח את עצמנו בידיים ונדע להשתלט על כל הלהבות האלה שמתחילות לשרוף אותנו מבפנים.
זה התחיל עוד לפני רבין וזה המשיך בהרג של השלום והדמוקרטיה. ומקרים אלו קורים יום יום, אפילו בשעה שאני כותבת את המילים האלה..
ואני מפחדת.
אני מפחדת מהאי-שליטה הזאת, מהיצר הזה. מה זה היצר הזה בכלל? מאיפה הוא מגיע? מהי התשתית המאפשרת לו להתעצם מרגע לרגע? אני מפחדת שכולנו נישאב לתוך זה.
ואני לא רוצה לשכוח, אני לא רוצה להעלים עין. אני מפחדת שנעלים כולנו עין ואז מה יהיה.. מה יצא מאתנו.
ואני לא שוכחת את רבין, ואני מנסה לספוג עוד חתיכות ידע לכאן או לכאן, ולא מפחדת להביע את הכאב שלי מהיום הזה. אני לא מוכנה להתעלם ממנו כאילו לא היו דברים מעולם, ואני מקווה שגם אתם ואתן לא.
כי אסור לנו, האדישות יכולה להרוג את כולנו.
יצחק רבין- יהי זכרו ברוך.
-
ובסטייה חדה מהנושא שלמעלה, אני חשה חובה לכתוב על הסטריט בול שהתרחש ביום שישי ה-7.11.08.
קודם כל ושיהיה ברור- בשנים קודמות לא הייתי מוכנה להשתתף בתחרויות כאלה מעולם, וכנראה שרק כשהזמן עובר הלב תופס את האומץ ואת התעוזה להיסחף באמת. אבל עד שחילחלה לי עמוק העובדה שאני הולכת להשתתף בטורניר הזה- לזכרו של חייל שנספה במלחמת יום העצמאות ה-2 ולזכרו הסטריט בול מתקיים כבר שלוש שנים, היו לי המון חששות והרגשתי שבוחשים אותו בתוך צלוחית מרק. כשהצלחתי לבסוף לתפוס את עצמי בעזרת טל עם האקטיביות שלה שסחפה לא רק אותי אלא גם את יעל ונוב ונרשמנו ארבענו לטורניר 3X3.
הטורניר חייב אותי לצאת מהבית ספר ב-11:40 ולא להישאר ללמוד מדעי החברה, ומיד כשהגעתי הביתה התארגנתי במהירות תוך שאני מתלבשת ומתארגנת אל הלא נודע- כיוון שמעולם לא הייתי באף טורניר כזה בחיי.
לקחתי את התיק, אמא הקפיצה אותי לשם וכשיצאתי מהמכונית כבר ספגתי משב אוויר כזה אדיר של אנרגיות שהיו פשוט כמו זריקת אדרנלין לגוף. המון [פשוט המון!] אנשים היו שם, לבושים בחולצות לבנות [שהיו חולצות הטורניר] וכשראיתי את טל נופפתי לה לשלום והתקרבתי אליה.למרות שמבחינת האנשים- הרגשתי כאילו אני נשאבת לצדדי המקום. לקחתי חולצה לבנה,עשינו [ענבר ואני] סיבובים שלמים בבית הספר שליד כדי ללבוש את החולצה ומיד רצנו כולנו למדרגות לשבת כדי להבין מי נגד מי בבלאגן הזה. כשהגענו למדרגות הכל היה מלא בילדים\בילדות, בנערים\בנערות ואף בבוגרים, וחיילים מהצבא שכנראה היו ביחידה של החייל. כשהבנו שכל משחק הולך להיות 8 דקות, הסתדרנו קצת, הבנו מי נגד מי והקבוצות היו ככה:
נו ניים [יענו NO NAME וכן- לקח לי הרבה זמן לקלוט את זה]- הקבוצה של ענבר, דורין ועוד ילדה מוכרת.
פיליפ- קבוצה של בנות שמעולם לא שיחקה כדורסל עם עוד שחקנית בלונדינית מתולתלת שהייתה גבוה מידי. 
אנד4- שהיו הבנות מהקבוצה שלנו-ענת,חן,שיר ויובל.
אס"א- שהם הבנות שאותן אנחנו בעצם לא סובלות, אך הן ברמה גבוה של כדורסל ומשחקות באס"א ירושליים.
ואנחנו, בגלל שטל כתבה את השם שלי בקצה הדף שהיינו צריכות להגיש עם פרטי הקבוצה, נקראנו 'חני'. פשוט חני. 
כשהלכנו לחפש את סדר המשחקים נתקלנו בכל מיני שמות מוזרים כמו: אוכלי הפלאפל, משהו בתי קברות, המומינים [שם גדול!!111 כבוד!
1111], ובקיצור היה גדול ורק אנחנו נתקענו עם איזה שם של איזה חני אחת..
הטורניר התחיל עם נו ניים-נגד אנד4 שבסוף ניצחו את המשחק. צילמתי אותם קצת וכאלה, ואז הגיע תורנו. היינו במגרש מספר 6, כש-2 קבוצות משחקות על חצי מגרש ללא שופט ובעצם כמעט ללא חוקים, למעט זה שאת יכולה לבקש פעול אם מישהי מרביצה לך, וזה שמודיעים לך בכריזה ענקית על זה שהמשחק מתחיל וכשהוא נגמר.
עלינו למשחק 3 בנות נגד 3 בנות של הקבוצה פיליפ,שהן בנות שאין להן מושג מה לעשות עם הכדור. אז אוקי- באמת שהיינו בינוניות על המשחק הראשון ושום דבר לא ממש הצליח כי לא התחממנו כמו שצריך אבל בכל זאת הוא נגמר 16-0 לנו ובנוסף הן דחפו אותי אז קיבלתי שיפשופים נחמדים.
אחרי המשחק הזה הייתי חסרת אוויר לגמרי. המשחק היה בחוץ והחום הרג אותי לצמיתות. אז הייתי חייבת לקחת ביס מהבננה שהבאתי ומהקלמנטינות שחיכו בפנים. המשפחות של יעל וטל היו והיה באמת נחמד איתם, משפחות חמודות לאאלה. אח"כ שיחקה נו ניים נגד אס"א שכמובן שהן הפסידו להן, ואח"כ אנחנו נקראנו למגרש מספר 4 לשחק נגד נו ניים [שלא היה לנו מושג שהן בנות שאנחנו מכירות]. חיכינו וחיכינו ולבסוף כשכבר התחיל המשחק והקבוצה לא הגיעה- ניצחנו ניצחון טכני [שבכל מקרה אם וכאשר היינו מתמודדות נגד הקבוצה לבטח היינו מנצחות-וזה כי אנחנו טובות יותר]. אז קלענו קצת- וכבר אז התחיל לעלות לי הביטחון והכדורים להיכנס פנימה.
אני לא זוכרת אם כבר דיברתי על זה אבל- קבוצת הוותיקים של מכבי 'רלף קליין' תל אביב הייתה אמורה להגיע אלינו ולשחק בסביבות 4 עם הבוגרים שלנו. בקיצור, באותו הזמן דורון ג'מצי הגיע והצטלם עם כל החיילים ששיחקו לידנו כדורסל ואנחנו נקראנו לחזור למגרש מספר 6. שם התמודדה אנד4 נגד הבנות של אס"א.
ענת הייתה מלאת חששות והבנות עלו למגרש לשחק. ניסינו לעודד כמה שיכולנו מבחוץ אך הן הפסידו משהו כמו 23-8. אחרי שהן הפסידו להן, היה לנו משחק נגדן.
קודם כל מאז הניצחון הטכני, פשוט לא הפסקתי להחטיא והייתי בריכוז חייכני מטורף. הכל זרם לי טוב, האווירה הייתה טובה לי והרגשתי שלקחתי את הכדורסל צעד אחד קדימה- כי ברגע שאת מצליחה לצחוק על זה ועל עצמך- הכל הופך להיות הרבה יותר פשוט ומשוחרר. בנוגע לקבוצה של הבנות שאיתנו בקבוצה הייתה לי תיאוריה שהלכה כך- או שהן יסתדרו בצורה כל כך טובה ביחד שיפילו את כל הקבוצות או שהן לא יסתדרו בכלל. התרחיש השני היה התרחיש המדויק של ההתרחשות- כשהן לא הצליחו לתפקד ביחד אנחנו שיחקנו טוב כקבוצה ואני זרקתי לפחות 4 פעמים וכל פעם זה נכנס. אז אותן ניצחנו 19-8.
המשחק האחרון שנשאר לנו היה נגד הבנות של אס"א.
עכשיו איתן יש לנו היסטוריה ארוכה ולא נחמדה. הן בנות יהירות, צבועות ומגעילות טילים שבד"כ אני מאפשרת להן לעצבן אותי ולהוריד לי את המצב רוח- אבל אז זה פשוט לא חילחל לי. עלינו לשחק ומההתחלה היינו אגרסיביות מאוד, אפילו עד כדי מכות. היינו מוכנות לא לוותר להן בקלות על כלום ולא לתת להן לנצח אותנו בלי מאבק על הניצחון. המשחק באיזשהו שלב הפך להיות אגרסיבי מידי והיו קללות ובלאגנים, אבל אני שמרתי על ספורטיביות. אם הן ביקשו פעול- הן קיבלו, ולמרות האגרסיביות ששמרנו- והעובדה שהן היו שאננות בטירוף וחשבו שהן לוקחות אותנו בהליכה- הפסדנו להן בנקודה אחת אחת אחת אחת. כן, היינו גאות בעצמנו. ידענו שבמצב אחר אנחנו היינו אלה שמנצחות ולא הן. אבל אז התחיל בלאגן, כעס ועניינים. הן כעסו על טל שהרביצה להן חזק מידי, שלא שרקו להן, שלא נתנו להן ובלה בלה בלה. אבל כל זה היה רחוק ממני שנות אור. אני הייתי במצב ריכוז חייכני מטורף, וגם אז לא הצלחתי לתת לזה לפגוע בי ולהוריד אותי למטה. כשכל הקבוצות הלכו לנוח ולהתרענן אני הייתי על המגרש וזרקתי מכל טווח אפשרי. כשהתברר לנו שאנחנו משחקות עוד משחק נגד אס"א כי שתי הקבוצות עלו לגמר- היה ברור שעכשיו זה יהיה הרבה יותר נקי ומשוחרר ופחות מכות ובלאגנים .
אז המשכתי לקלוע וכשהן הגיעו להתאמן פשוט לא החטאתי! אפילו ששמעתי אותן מדברות על זה ש'למה היא לא מחטיאה כלום' זה היה פשוט תענוג מבחינתי להיות במקום הזה, להיות במקום הנקי של הכדורסל נטו- של המשחק הפשוט הזה.
עלינו למגרש למשחק הגמר פחות רצחניות, אלא יותר ענייניות. הודיעו בכריזה שיש קרב מעניין במגרש מספר 6 והמצלמה של ערוץ 5 [שרוב הסיכויים שלא הזכרתי שהם באו לצלם את האירוע] דלקה. הפעם הביאו לנו את טל [שהייתה המאמנת הראשונה שלי] כשופטת וכל העניינים היו הרבה יותר רגועים. אנחנו לקחנו שליטה ברגעים מסוימים וברגעים אחרים הקבוצה השניה. למרות שרצינו שזה יהיה שלנו גם את המשחק השני להן הפסדנו בנקודה אחת בתוצאה נמוכה של 8-7 להן.
ואז הבנתי שהן לא באמת מה שחשבתי שהן, הן לא כל כך אדירות ובלתי ניתנות לניצחון. ושהכל אצלי, ושהכל תמיד נמצא אצלי.
אח"כ התארגנו כולנו וירדנו לאולם למשחק המרכזי של וותיקי מכבי נגד הבוגרים שלנו .התיישבנו במקומות, הוצאתי את המצלמה והתחיל הטקס. אביו של החייל שנהרג דיבר והרגשתי שעשיתי משהו חשוב שבאתי לטורניר הזה רק כדי לשמוע שזה שימח אותו ואת המשפחה שלו ועודד אותו שהם לא לבד. אח"כ דורון ג'מצי דיבר ואחריו חולקו גביעים. כל מיני שמות מוזרים של קבוצות שונות מטווחי גילאים גדולים עלו וירדו מהבמה.
מקום ראשון קיבלו סווצרט עם מדליה ומקום שני רק מדליה. אנחנו נקראנו במסגרת הנערות כ-"מקום שני הקבוצה של חני" והלכנו ללחוץ ידיים. לחצתי יד לשמעון, לאבא של החייל שנתן לי את המדליה ואיחלתי לו שיהיה למשפחה שלהם רק טוב, עוד איש ששאל אותי למה הפסדנו ואני התחלתי לדבר איתו ארוכות על זה שב-2 המשחקים שהפסדנו הפסדנו רק בנקודה והוא אמר לי שהכל זה רק ספורט, אח"כ לחצתי יד לדורון ג'מצי ולטל ברודי בהתרגשות. עלינו למדרגות והתחיל המשחק שלהם.
כמובן שצילמנו הכל, אכלנו מלא קלמנטינות [כי לא היה כלום לקנות ואנחנו פשוט היינו מורעבות לגמרי] וראינו משחק שהיה פשוט משחק שווה. כשחזרתי הביתה הרגשתי פשוט מותשת, אבל כל כך מחויכת וגאה בעצמי.
-
אני יודעת שהפוסט הזה היה ארוך יותר מהרגיל, אבל כל מה שכתוב פה חשוב לי מאוד.
אני לא אמשיך לכתוב על המשחק שהיה אתמול, אלא אכתוב מחר.
שיהיה טוב טוב טוב. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
