ההיגיון של הלב

נאבדו לי הכוחות ברגע אחד, נשאבתי אל תוך מעגל של כעס. כשחשבתי שהכעס הוא הוא רק נתון X שניתן לשלוט בו, חשבתי שהגיע הזמן שהוא יבטח את האגו שלו ויאחוז במחמאות שמגיעות לו בשתי ידיו.

שבוע לפני המשחק האחרון שלי, המשחק האחרון של הקבוצה שלי, יש נקע בקרסול. זה הרגיש כמו דקירה בלב, נפלתי על קרסול ימין וכל מה שראיתי ברגעים האלה היה רקע שחור. בהתנהגות מקוממת ובלב שוטט דם הגעתי לספסל, כשאני רואה איך הקבוצה שלי מנסה להחזיק את המשחק ביזע, דם והרבה דמעות. משחק כזה לא היה לי הרבה זמן. אם חשבתי שכל הבעיות שלי ייפתרו היום בבוקר, מסתבר שכל הבעיות נפלו עליי מהשמיים אתמול בערב. במשחק כזה ארוך לא נתקלתי הרבה זמן. ישנן 40 דקות, וישנו שעה ו-40 דק' במשחק שלא נגמר, שכל רגע בו הוא נצח. כל כך הרבה זמן [אם בכלל] לא בכיתי במשחק, מעולם לא בכיתי ממכות, ורון אמרה לי היום בצהריים שברגע שהיא ראתה אותי בוכה: "ידעתי שזה רציני".

כאילו ברגע אחד הרגשתי את הכל ולא הרגשתי כלום. היה לי כל כך כואב, הגב היה שפוף, הרגל נעה בקצב של גסיסה, זה היה מפחיד. כל הזמן התאפקתי להרזיק את עצמי באוויר, להשאיר את כל התחושות האלה לעצמי. לא פעם מצאתי את עצמי מתחבאת בתוך המגבת ורוצה שהכל ייגמר כבר. זה היה רגע מפחיד, פעם צחקתי בו, ניסיתי לעודד את הבנות, אבל ההפסד היה בלתי נמנע. השריקות והרמה של השיפוט היו מעל ומעבר ללא נסבלים, הפעולים שהיו שם בכל פינה, הפעולים שלא נשרקו. כל כך הרבה כעס מצטבר, כל כך הרבה משברים שהסתיימו במקרה הזה. ראיתי את זה בכל פינה, רציתי להרוג מישהו.

לא פלא שהמאמן צעק לנו כל הזמן מהספסל שניהיה בשקט, שלא ניכנס לויכוחים כאלה נמוכים. את האצילות השארתי בבית, וכל מה שנשאר לי על הפרקט זה כעס. וכאב. הרגל בערה לי.

היום בבוקר התהלכתי מרופא, לאורטופד, לצילום, והכל על רגל אחת. הייתי בכיסא גלגלים, קפצתי ביותר מ-60 מדרגות ואיבדתי כל פעם מחדש את השמחת חיים. גיליתי כמה קשה להרגיש מוגבלת, וכמה כואב להיכנס עם הכאב לתוך הוורידים. כמה משגע להרגיש מוגבלת ובעצם לא להיות מוגבלת בכלל. כל הזמן ניסו להרגיע אותי, ניסיתי להרגיע את עצמי, ניסיתי להרגיע את הבנות במשחק, אבל מכל הסמטוחה הזאת.. אני תקועה פה עם עצמי, לבד, בחדר. בשקט.

בלי כדורסל לשבועיים, עם העובדה שאני הולכת לפספס את המשחק האחרון שלי בבית, בלי שאני מסוגלת בכלל להכיל את זה. מחר יש לי טקס של חלוקת תעודות זהות, שהייתי אמורה לקרוא בו, הייתי אמורה לצעוד עם הכיתה שלי, והכל מסתכם ברגע אחד. שמצד אחד יצאתי ממנו בזול, ומהצד השני הוא הכיל בתוכו הצטברות של מתח מתקופה מאוד ארוכה.

-

"ככה זה חני, מצב רוח על הבוקר", אמרת במילים כאלה או אחרות ואני התעצבנתי ברמה שלא ניתנת לתיאור.

עם כל השטויות שלך, אין מקום להערות שלך על מצבי הרוח שלי, נסגור פה את העניין.

-

מוסיקה יכולה להציל אותי מהרבה דברים, אבל הכי קשה זה לנסות ולתת לה להשפיע עליי, לנסות לתת לה להציל אותי מעצמי.

-

כל רגע שזה לבד עם הרגל, כל רגע שזה לבד על רגל אחת לעלות במדרגות, רגע אחד של אפיסת כוחות על המיטה, אני מתמודדת מול עצמי. מול החרדות שלי, מול החששות שלי. זה כאילו שהגוף ידע בדיוק באיזה מצב אני נמצאת, ונקע או לא, אני בכלל לא זקוקה להוכחות פיזיות להתמוטטויות שלי. חיה, אבל יש הבדל חד בין להיות חיה ובין לחיות.

-

קשה לי איתכן, עסוקות בעצמכן. תפתחי את הקשרים שלך עם ההיא, ואני ארגיש כאילו אני פה לא כי אני באמת פה כי אני זאת אני.

-

"אויש, את יכולה להיות מפקדת בצבא, להוביל משהו, להנהיג אחרות.." עמית אמרה אתמול בתחנת האוטובוס בדרך למשחק, כשדיברנו על הצבא פתאום. כולכן הסכמתן, ואז הרגשתי שיש משהו אחר שאני מביאה לכדורסל שאני לא מצליחה להביא לידי ביטוי בחיים שלי. איתכן, בביה"ס, עם הקשרים ששם. זאת בכלל לא אני.

-

ממתי נלחמתי במירוץ להשגת הציון הטוב ביותר, להשגת ציון בכלל? ממתי נלחמתי כדי להיות מוכחת על ידי מספר? מעולם, חוץ מהתקופה הזאת. לרדוף אחרי ציונים, במקום להתמקד בזה שאני טובה בזכות ולא בחסד, וציון אחד במתמטיקה ובוחן אחד באנגלית לא משנים אותי בכלל ולא יוכלו לשנות. מספרים הומצאו בידי בני ובנות אדם ולא להפך, והקטע הוא שהם מעולם לא היו חלק כל כך חזק בחיי כמו שהם ניהיו פתאום.

-

סיימתי אתמול מחויבות אישית וגיליתי כמה אחרי כל המאבקים עם הבנות והקושי שהן עברו כשחוויתי את זה מהצד, היה שווה את הכל. האמא כתבה לי הקדשה מהלב, והרגשתי שאני מתפוררת מהתרגשות.

וזה היה יפה, להרגיש לרגע מוערכת, אחרי שחשבתי שבמחויבות ההיא לא הייתי מספיק מוערכת.

-

ושוב, אני לא אפסיק לחזור על עצמי...

באהבה אין מנצחים ומנצחות, ואין מפסידים או מפסידות. אהבה זו אהבה, שמכילה בתוכה הכל, כי היא בעצמה הכל. זה לא משנה איך הגעת לאהבה, ואיך יצאת ממנה, ברגע שהגעת למקום שבו את מרגישה אוהבת, את תרגישי נאהבת.. והכל יתחיל לזרום עם החיים, לקבל צבע.

כשאת נכנסת למשהו שאת אוהבת, את תצאי מורווחת, לא משנה מה תרגישי בדרך לשם, כי אהבה זאת אהבה, ולאהבה אין תנאים.

אהבה היא אינסופית.

אני מזמזמת את מקצב החיים שלי, שוקעת בדמעות של עצמי, נאבדת בתוך משקעים שאני הופכת אותם לגדולים יותר מכפי שהם, ולרגע שומעת רק את השקט ולא את קצב החיים.

אני כבר לא יודעת איך לעשות את המעבר הזה, בין החיים לבין הדף הזה. לשנות את עצמי, להפוך את כל התחושות למילים, למצוא את ההתחלה ולחבר לה אמצע וסוף ולהיות הכי כנה עם ההתפצלות הזאת. וקשה, וזה מתסכל כל כך לא לכתוב בערך 10 ימים כי זה לא קרה הרבה זמן [אם בכלל..].

ביום שלישי היה לנו משחק בבאר שבע. הפסדנו בו 23-56 והיה משחק אחד הנוראים ששיחקנו מזה תקופה ארוכה מאוד. מצד אחד אנחנו מתחילות למצוא את עצמנו ומהצד השני אנחנו מאבדות את כל התעוזה שלנו. פתאום הרגשתי איך זה לאבד חלק מעצמי ולתת לבלאגן להשתלט עליי. זה היה מפחיד. וכשיאיר קרא לי ואמר לי שהוא רוצה להכניס אותי אבל אני צריכה להתחיל להתאפס על עצמי ולא למסור את הכדור לקבוצה השניה ידעתי שיש פה בעיה. איבוד עשתונות כזה לא קרה לי אף פעם או לפחות מול אנשים, מול הקבוצה. אז ניסיתי להתאפס כמה שיכולתי, חטפתי מכות ושום דבר כבר לא יכל לשנות את ההפרש. אפשר להגיד שהנסיעה עד לבאר שבע הייתה יכולה להיות מבוזבזת לגמרי אבל אני דווקא לא ראיתי אותה ככה בחלק השני בחזרה הביתה .

מה שנקרא- צריך להתאפס על עצמי מהר מאוד, ולא לאבד את הראש. וגם לא את הלב.

אני ממשיכה בקריאת הספר 'צילה של הרוח' ונהנת ממשב רוח השטות שהספר מכניס בי, נשאבת אל תוך מעללותיה של ברצלונה, בסיפור האמת הלא ידועה, אחרי הסיפורים המרתקים והמטאפורות הכובשות. ואין דבר יותר טוב מלנסוע בדרכים, לחלוף על פני נוף של טבע שאין טבעי ממנו ולקרוא את הספר הזה.

ואני חושבת שהשם שלו באמת אומר את הכל.

שכחתי כבר איך זה לכתוב, ואיך זה לשכוח. ומי זאת חני, ואיך יוצאים מהברוך שנכנסתי אליו שהוא לא חמור כל כך.

איך להילחם ואיך לדעת להתגמש, לדעת להתגנב, להסתכל מהצד, לצחוק ולרקוד. לדעת שאת הלב שלי אי אפשר לשבור, שזה דבר שבלתי ניתן לעצור אותו.

בא לי ללכת אחרי כל האמונות שלי בלי שום מעצורים, לתת למעצורים להעניק לי דחיפה קדימה ולהרגיש איך עליתי על הגל של החיים.

אני רוצה להביא צחוק ושמחה, להפיץ אותה לכל עבר, להרגיש את זה בעצמות שלי.. שאני עושה את הדברים מהמקום הנכון, שאני לא מאבדת את התקווה ולא מאבדת את הכוח. פתאום להרגיש חזקה יותר ממה שאני זו תחושה קשה מאוד, אבל אני נאלצת להתמודד איתה.

מפחיד שאנשים מתחילים לקחת אותי ברצינות יתרה, כמישהי בוגרת ואני נאלצת להפוך לכזאת, בלית ברירה. זה חלק ממני הרוח צחוק, העובדה שאני לא מפחדת לצחוק על עצמי, פתאום להיחשב כמישהי יותר גדולה, כמישהי יותר בוגרת זה מפחיד. הציפיות פה הן לא כל כך משמעותיות, אבל אני מרגישה כל שינוי קל שחג באוויר, ואני מרגישה את זה בא לקראתי.

בנוגע למחויבות האישית- סיימתי אותה! בתקופה טובה ומוצלחת סיימתי 45 שעות לקהילה, עם 2 בנות מדהימות שלקח זמן שהן הפכו להיות חלק ממני ועם אמא פשוט נהדרת. כמובן שעם שותפה מעולה ועם מצב רוח טוב ועייפות הובלנו את כל התחושות האלה בדרך הנכונה, עם הרבה מוטיבציה ורצון עז לתרום כל מה שיש לנו, גם אם זה לא היה הזמן המתאים. נרתמתי למשימה בצורה הכי גבוה שיכולתי, ואפילו קיבלתי תחתונים ודובי בסיום.

אני ממשיכה להיסחף אל עולמות אחרים, לגלות דברים חדשים, להישאב לדברים חדשים,

להרגיש את הרוח, לשאוב את החוכמה, לנשק את הקור.

כן, והחום שוב נדחף לעניינים לא שלו והטלויזיה והפריקת מתח האלה לא עושים לי טוב, אבל יום שבת היום. והוא התחיל ב- 10, נמשך עם משפחה בצל הטבע, עם המצלמה ביד וזה מרגיש הכי טבעי שיש.

שיהיה שבוע נפלא נפלא, מחר טיפול פנים ועוד יום חדש.

אוהבת, ומתגעגעת.

לפעמים, ע"פ שזה רק לפעמים, לא צריך להגיד הרבה בכדי להגיד הרבה, לפעמים השתיקה יפה.

אז עם משפט פתיחה כמו זה, אני אחרוג מהקיבעון שלי ואספר שבזמן האחרון אני זורמת יופי לצד החיים ושהם סוחפים איתי איתם.. לאיזה מקום יש לשאול? מקום שבו נוכל לחיות בדו-קיום של ממש, בו אוכל לחיות בכבוד ולהנות ובמקום שבו החיים יוכלו. זה לצד זו. זו לצד זה. במין הרמוניה שהיא בהחלט שמיימית אבל מובהקת כמו סומנה במרקר. לזרום עם החיים, זה לווא דווקא ללכת אחריהם בלי היסוסים עם עניים עצומות וידיים מאחורי הגב, אלא פשוט לתת לדברים לזרום בדרכם שלהם... ולהפיק מכל אלו את המיטב. כשאני מתחילה לחשוב על זה, לא רע מידי להרפות ולתת לדברים להיסחף בזמן שלהם, כי אני בטוחה שגם אני צריכה להיסחף קצת בקצב משלי.

אז עם הרבה פחות מידי כתיבה פה, אני משתוקקת לחזור בוהקת מתמיד אבל אני לא מצליחה להציל את המילים שלי מעצמי והחלטתי לתת לזרימה לעשות את שלה גם פה. כל כך הרבה זמן אני רודפת אחרי 'מוזה' ושאיפות לפוסטים מהעבר, במקום להתמקד בעתיד. בדיוק עכשיו שמעתי את בלותנטל {שחקן כדורסל} אומר באחד מהראיונות שלו, שהטיפ שהוא מציע זהו טיפ מיוחד- "אם זרקת והחטאת, תתמקד\י בזריקה הבאה. תשכח\י את הזריקה הישנה ותחיי את הזריקה הנוכחית". הוא אמנם שייך את הזריקות לסל, אבל אני שייכתי את הזריקות לחיים.

לפעמים צריך באמת להניח לעבר ולתת לעתיד לפרוח בהווה.. לרגע לאפשר לשכוח, להתמקד במה שחשוב באמת.. אפילו אם ניסינו ולא הצלחנו, להמשיך לנסות ולהתמקד בזריקה הבאה, במעגל הבא, בצעד הזה שנצעד.

         "פותחים לך דלתות כולם, מדברים בנימוס.

                      אתה יושב ומצטלם, ממש כמו סמל הצלחה... 

                                           אתה חושב שהעולם מונח כאן לכיסך...

                                                             כי ככלות הכל והתמונה, מישהו יכול לשאול בלי כוונה..

                                                                       מתי בפעם האחרונה.. עשית משהו בשביל מישהו?"

יזהר אשדות, ככלות הכל והתמונה.

היום היה המשחק התשיעי בליגה. נגד רחובות בבית, כשמאזננו  6 בליגה.

התייצבנו ב-6 באולם ברעות עם הרבה מצב-רוח, עם הרבה רוח במפרשים. נפגשנו עם הבנות, והיה קצת מלהיב מהרגיל. שינסנו מותניים, האור נדלק במצלמה, והנה.. התחיל המשחק. אני עליתי כרכזת .

הרבע הראשון היה קצת מגומגם, למרות שהצלחנו לשמור על עצמנו. פחות מידי ריבאונדים בהגנה, ריבאונדים בהתקפה אבל השכל אמר שהכל יהיה בסדר.. הלב היה קצת מתוסכל.

לא הצלחתי כמעט לבצע שום דבר ממה שרציתי לבצע, אבל החלטתי להיות שם בשביל הקבוצה.. לפני שאני חושבת על עצמי. הרבע הראשון לא נפתח טוב בשבילי, הגמגום התבטא גם על המגרש.. וקשה לי שהחולשות שלי מופרשות בצורה כל כך בוטה על השולחן. אבל קמתי, כי צריך להמשיך הלאה. הרבע הראשון נגמר בתוצאה של 11-11. ברבע השני הכל השתנה. עלו יעל, עדן ושיר ושינו את המומנטום לפשוט מטורף.  גם חן הגיעה כמו סערה וחטפה ושמרה והיה באמת תענוג לראות את זה קצת מהמגרש, וקצת מהספסל. המצלמה המשיכה לעבוד ולתעד ומידי פעם נזכרתי בקיומה. הגיעו קצת אנשים בקהל, עודדו בקולות של מלחמה ;) והיה באמת רבע נפלא-נפלא. המטפרצות המשיכו כתוצאה מכדורים חוזרים בהגנה ובהתקפה והייתה הרבה לחימה בעניים וזה מה שהיה יפה. כל אחת התעלתה על עצמה וביחד הצלחנו לסגור רבע יפה מאוד.. שהוא כרגע בלי תוצאה. כי אני מתבגרת ומתחילה לשכוח.

הרבע השלישי המשיך במגמת עלייה, הצלחנו לבצע את מה שיאיר ביקש, שיחקנו התקפות יפות וזורמות וכל בת הצליחה לגעת בכדור ולהשפיע על המהלך במשחק. זה היה באמת תענוג. פתאום הכדור זורם במהירות מיד ליד עד שמגיע לסל קל. זו הייתה הפעם הראשונה שממש ראיתי כמה השתפרנו. אני בטוחה שכולן ראו, כי אי אפשר היה להסתיר את זה.. או להתעלם מזה .

השופט היה אותו שופט עם פרצוף הצנון, אבל הפעם ייחסתי לו יותר כבוד, כי אמנם בתור שופט, וזה רק בתור שופט- הוא שופט טוב מאוד. הבן אדם לא קשור בכלל.  הייתה להם 8 טובה,6 טובה וחסימות.. ובין לבין מישהי אחת או אחרת קיבלה כדור וניסתה לעשות משהו איתו. פעם הצליח, פעם לא.. לטובתנו ייאמר שמהרבע השני התחלנו לשמור הגנה רצחנית. החטיפות הגיעו במהירות ואני חייבת לציין את יעל שהייתה פשוט נפלאה עם 19 נקודות. גם עדן הייתה פשוט מדהימה, חן הצליחה לחדור במהירות וביכולת מופלאה של זריזות רגליים, רונקי שמרה מעולה {למרות שלא הצליחה להיות הרבה על המגרש}, אסתי השתפרה וחטפה ריבאונדים מעולים מתחת לסל והצליחה להשתפר בעונשין פלאים, אני גיליתי שיש לי SIS {מהקיצור של SISTER} בשם יעלה וכל המשחק צחקנו אחת על השניה, אלה הצליחה סוף סוף לבטא את עצמה על המגרש עם סלים מעולים כמו שהיא יודעת, ענת מפתיעה כל פעם מחדש בקליעות שלה, שיר הייתה פשוט מדהימה, עמית הצליחה לבסס את מעמדה מתחת לסל והצליחה לייצר דברים טובים מכלום, טל הצליחה לקלוע סל מעולה+ריבאונד, ואני עשיתי כמיטב יכולתי.

היה ערב מדהים,שנגמר בתוצאה של 67-48 לנו. סוף סוף ניצחון, ואלו מהנצחונות שהזוהר שלהן מגיע עד לעדשה של המצלמה שלי ומעבר.. עד לחיוך. של כולנו.

פויי, אנחת עייפות נחתה עליי.

פתאום צריך 45 שעות מחויבות אישית ולא 60 ואני מגלה כמה שלאט לאט מתחיל להיות פה קצת צבוע, מתומרן וחומרי. הלימודים בעצם הולכים כמו שצריך, אני לומדת, בין לבין מספיקה לקרוא ספרים ומתכוננת למבחנים הקרבים והבאים. היום היה לנו דיון מצחיק בכיתה, שדנו על טיול של"ח למזגדים וכנסיות. היו לנו כמה ילדים בכיתה שקמו ואמרו שלא מתאים להם, שזה לא נראה להם, זה נוגד את הדת שלהם, הם בשום פנים ואופן לא מסוגלים להיכנס לשם. אני יושבת ושוברת את הראש, והדבר היחידי שאני עוד יכולה להגיד זה מה שהמאמן שלי אמר פעם לאסתי.. וזה: "אסתי, את רואה את הבור מתחתייך?"

"הא? איזה בור?"...

"תסתכלי, את חופרת".

בנינו לנו בור חפירות ממש מתחת לשולחנות והיה דיון פורה ומצחיק שמתוכו הסקנו כמה מסקנות-

1). הכיתה שלנו משעשעת בטירוף.

2). שיעשו אלה מה שבא להם, שלא יהיו מוכנים לכבד את הדתות האחרות ושיהיו מקובעים בתוך עצמם.

3). באמת עדיף שלא יהיו בטיול, כך אהנה יותר ואהיה שפויה קצת יותר.

ועם כל השטויות של 21:36 בערב, קיבלתי 82 בבוחן באנגלית, צריכה לקבל בוחן באנגלית, יותר מידי עסוקה במבחן באנגלית שיהיה, כרגע קוראת את 'אם יש גן עדן' של רון לשם, מעריכה שבקרוב הלשון ישבור אותי ויחתוך אותי לקוביות קטנות, לבת דודתי מעייני היה יום הולדת שנתיים והיה פשוט מרגש ומקסים יותר מידי.. כמעט פחות ממה שיכלתי להכיל. כל כך הרבה מתיקות וחמימות היו ביום הזה, סוף סוף עודדי חזר לעצמו ואורנה שבה לחייך, והשמחה נכנסה ללב שלי עמוק עמוק באותו היום.. שכבר לא הבנתי איך שכחתי מה זה חיוך של יום הולדת.

אבא עובד ונהנה מכל רגע בקורס שלו למנהיגות אור, אמא התחילה הליכות ומרגישה יותר טוב ורונקי סוף סוף הצליחה לשים עדשות.

ובנימה אופטימית פלוס פלוס פלוס הזאת, שיהיה לילה טוב..

ואנסה להבטיח שאשוב בזמן הקרוב.

מחר עם 3 שעות מחויבות, יום שבת בערב בייביסיטר, בראשון גם אחד, עברתי בייביסיטר מ-10 בלילה עד 1:30, והעולם פשוט מחייך לי.

הא? אני אוכלת את כל זה בלי מלח, וטעים לי פה.