ההיגיון של הלב

עכשיו כבר כמעט לא נותר מה לומר. הציפיות והשאלות מתקיימות בתוכי, מתעצמות בפנים. על כך שאני לא מוצאת את המקום שלי בבית הספר, שכנראה מעולם לא יכולתי למצות את עצמי שם. אני מבינה שלמרות שחשבתי שהמסגרת הזאת מוציאה ממני הכל, כנראה שחברתית נותרתי כבויה. איבדתי את השמחת חיים. איבדתי את היכולות שלי ואת האמונה בעצמי. אני מרגישה בודדה. בודדה עד כדי כך שבא לי לקחת את עצמי ולברוח מכאן. וזה לא מקרי שאני כל הזמן מתכננת בריחה דווקא כשאני לא מצליחה לעבור את הטסטים המחורבנים האלה.

מה אני כבר יכולה להוסיף? המקום הזה עושה לי רע. האנשים לא מצליחים לדבר איתי ואני לא מוצאת איתם ואצלם כלום. שום דבר שגורם לי לרצות לחייך, שום דבר שגורם לי לרצות להיות בקירבתם. אני בודדה באמת. ואין אף אחד שאני מסוגלת לפנות אליו.

כמה שהייתי רוצה להיות כבר בצבא. לצאת מהמסגרת המזויפת הזאת, שכל פעם מתגלה צביעותה מחדש. של אנשים שאני לא אני בקירבתם. אנשים שאני נאלצת להתפשר למענם. אנשים שלא יודעים להעריך אותי. אולי כדאי באמת להתרחק. רק טוב יצא מזה. פורים היה חרא. אולי הוא היה חרא כי ניסינו יותר מידי. אולי הוא היה חרא כי לא הרגשתי טוב עם עצמי, הרגשתי מכוערת.. וזאת תחושה מאוד קשה להסתובב איתה כשאת מתחפשת לגיישה. הרגשתי שחברה שלי לא רואה מעבר לבבועה של עצמה והרגשתי שאני לא צריכה להיות שם, לא צריכה להיות מחופשת לשום דבר ובטח שלא מאופרת בשכבות על שכבות של זיוף. הפורים הזה היה קודר, והלוואי שהייתי יכולה להאשים את המזג אוויר. פורים הזה היה מאכזב כמעט כמו כל דבר מאכזב בי"ב. כל דבר שאמור להיות הפיניש המתוק, יוצא מר. לא מסתדר כמו שחשבתי. וכל פעם אני יוצאת משם כשאני יודעת שלא- פשוט לא היה אמור להיות ככה. לא הייתי אמורה להיות ככה. זאת לא אני. אולי יום אחד אכיר מישהו שיכיר אותי באמת. נמאס לי כבר לחכות לכלום. לצפות להכל ולכלום באותן הציפיות. אני כבר לא יודעת ממה אני יותר מאוכזבת. מזה שאני מרגישה שננטשתי או מזה שאני יודעת שנטשתי. אלו מהרגעים האלה, מהחגים האלה, שאני כל כך רוצה להיות במקום אחר, שנה מהיום, ולא לראות ולא לשמוע ולא להיות קרוב. במקום שאני אוכל לממש את עצמי. במקום שאני אוכל לשמוח בו, ולא להרגיש מתבדלת.  להרגיש שייכת. אני שונאת את זה. אני יודעת כמה אתן יותר טובות ממני, ואני לא יודעת למה אני טורחת להילחם ועל מה. בכל מקרה, אני מאכזבת. מאכזבת את עצמי בעיקר. מאוכזבת מכל מה שעשיתי שלא הייתי צריכה לעשות, מכל הקשרים שנקשרו שלא היו צריכים להיקשר, מכל האכזבות הפנימיות והתחושות כישלון החמורות..

והכל קורה שבוע לפני הטסט. שבוע שבו אני צריכה להיות 100 אחוז חיובית ו100 בפוקוס. ונעזוב את הטסט. פורים! מצווה להיות שמחה בפורים, לתת ולתת. וכל מה שאני מצליחה למלמל הוא שאני רוצה רחוק מכאן, לבד מכאן, עם אנשים אחרים שיסתכלו לי בעניים ואנשים אחרים לקרוא להם חברים. נמאס לי למצוא מענה בקשרים לא ממומשים. בא לי להתרחק מכאן! להסתכל לכם בעניים ולהגיד שמאסתי בקשרים האלה. להיות באמת. לא לשקר ולחייך למענכם עוד. לא לתת לכם לצאת מזה בסיבוב או להרגיש מעל.

איך אני שמחה שאני עוד מעט כבר לא אהיה פה. זה יהיה אני לעצמי. מפחיד ככל שזה נשמע. יהיה באחראיותי, בבעלותי, בשליטתי. אולי אני אוכל להכיר מישהי אחרת בעצמי, מישהי שתוכל לצאת לעולם גם.

אני מרגישה שאכן הסביבה מגבילה אותי וכובלת, לכל אותן הסטיגמות והקווי מתאר שאפיינו אותי עד היום מבחוץ. אף אחד לא מרגיש מה שאני מרגישה, ולא יודע מה מסתתר מבפנים.  אולי גם לא מכירים אותי באמת. אנשים שמכירים אותי יותר מידי זמן אולי גם לא הכירו אותי אף פעם. אף פעם לא ייראו בי יופי, אף פעם לא יזהו שיח. אולי היה נחמד להכיר מישהו, שהיה מחזיק ממני משהו. אבל אני יודעת שזה לא יצליח, כשאני לא מחזיקה מעצמי כלום. נהייתי כבדה, למדתי לשתוק, למדתי ללכת, למדתי לא לאפשר לעצמי, למדתי לא להשתחרר. פתאום החגים מאבדים משמעות, המשפחה כבר לא פה וזה עצוב איך אני רוצה להיות במקום אחר עכשיו במקום כאן. זה באמת באמת עצוב.

היום נפתחה שנת לימודים חדשה, אמת. שנת לימודים חדשה שרק היום התחלתי לאלץ את עצמי לעכל שזאת השנה האחרונה, על כל המשתמע מכך (שלעולם ל-1.9 לא תהיה משמעות כפי שיש לה עכשיו, לטוב ולרע).

אז שנת לימודים חדשה בפתח, ולי ובי מתרוצצות אלפי מחשבות על הדרך של השנה הזאת ואיך היא תצליח למנף אותי ואיך אני אצליח למנף את עצמי למקומות שלא ידעתי שחני תוכל להשתלב בהם .

יש לי באמת הרבה צפיות, אך לא כאלה שיביאו לאכזבתי. למרות העובדה שהרציונליות שלי עובדת מצוין, יש דברים בתוכי שאיני יכולה לדלג מעליהם, ושלבים בשנה הזאת שאצטרך לעבור גם כשלא ארצה וכשלא ארגיש מוכנה, ועוד מלא קפיצות שייצטרכו להיעשות השנה להבדיל משנים קודמות.

כי זהו, י"בטית זו אני. עונה לכינוי שמיניסטית, ופאקינג זה לא להאמין.

אז עברתי תיאוריה קטנה משלי, וממחר אני אתחיל גם שיעורי נהיגה. אמנם באיחור אופנתי, אבל בזמן שלי התאים. היום הייתה לאבא יום הולדת, שהתפקששה, שהלכה פייפן ושהייתה פשוט נ-פ-ל-א-ה! .

כל שיחה גורמת לי לחשוב על מה שיש לי, ועל כמה אני מפחדת לאבד. שוב אני נכנסת לסרטים וכועסת על עצמי שאני יותר חוסר יותר משאני מעריכה את הכאן ועכשיו.. ועל זה ועל עוד אלפי דברים אחרים- אצטרך לעבוד בעצמי.

כל פעם לכתוב ברכה נעשית המשימה הכי מסובכת של היום הולדת, דבר שאנשים מסביבי לא באמת מבינים לחשיבותה מלבד משפחתי המצומצמת ואולי למעט אבי. אני חושבת שלברכה, כמוהן למילים, יש כוח אדיר.. שכפי שאבי קרא לכך.. הן יוצרות הרבה מעבר לכוונתן האמיתית. הן מתעצמות כשהן מושמעות בקול, וזוהי מהותה של ברכה.. להיות מעצימות ומועצמות. אז אני נושכת את השפה, מדליקה את הMP ומנסה למצוא את המקום שלי להודות לאנשים שמסביבי, לרגעים שמסביבי וליופי שבי. משימה לא פשוטה ומאתגרת אם אני חושבת על כך מספיק.. ולמרות שאני מרגישה שיחסי לברכות השתנה כליל, לא אוותר על המשימה ועל האתגר הקשה הזה.. ואשב, ואנסח- ואחליט שמוזה.. ויצירה.. וכוחן של מילים.. יכולות לבוא ולהיות מעצימות גם כשהן מספרות סיפור שמח, גם כשהן ההוויה של חיים מאושרים.

אז פחד אלוהים, כבר אמרתי?

אבל בטוחה בעצמי. משום סיבה נראית לעין. מרגישה ששינוי חל באוויר, וששינוי מחלחל לתוכי. תחושה שלמה שמרגיעה אותי גם על המגרש. משהו בגישה השתנה. משהו קטן. שגורם לי להחליט שכדאי, שאפשר ושיבוצע. זו הרגשה נפלאה להרגיש איך כל שנה ושנה בכדורסל.. משהו מהפחד שלי נמוג. הוא לבטח לא ייעלם, אבל הוא מתחיל לא לעצור אותי.. הוא מתחיל לקדם אותי להראות את הדברים שהיו בתוכי כל הזמן הזה.

לרגעים האלה חיכיתי, לסיפוק הזה קיוויתי. ואין כמוהו.

גם אם אני מזילה דמעה, מאבדת את עצמי, לא מבינה מי אני כבר, לא יודעת מה אני מייצגת ועל מה אני נאבקת. גם אם אני מתפרקת וחרדה לכל דבר שמסביבי, גם אם אני מתוסבכת.. ועצבנית כל שעות היום ומחייכת כל כך מעט..

הנה, יושבת אני בעשר וחצי בלילה ומספרת לבלוג הקטן הזה שאני בכל זאת מרגישה מאושרת.

אז למה כל כך קשה להודות שטוב? שכיף? שבחיים האלה לא באמת צריך לדעת משהו כדי להיות מאושרת..

לא באמת צריך להישאב אחר תרבות שמדגישה את החוסר ולא את היש! דוחפת להשגיות ולמצוינות כשפועל לא מקדמת אף ערך מאחורי הנצנוץ הרגעי.

אז י"ב בפתח.

הלוואי שאצליח למצוא בתוכי את המקום לכתוב לאבא ברכה. אולי גם לאמא. אולי גם לבקש סליחה. אולי אפסיק לפחד להגיד מה שיש לי בפנים, על הלב- עמוק עמוק. אולי אעיז, אולי אפרוץ. ואחייך! אבקש לחייך.

או כפי שאמרתי..

לצעוד ביושרה: שרגשות הלב, קול הפה ומראה העניים זהים הם. הלב, הקול והפה אחד הם. יושרה, ח'ברה..

לא מילה גסה. לא לראש הממשלה, לא לגדעון סער, לא לכל אלה שיושבים בפתח תקווה ומחליטים לעשות אפלייה על בסיס צבע עור..

אם.. רק אם ראש הממשלה לא היה מבטל את הביקור שלו בבית ספר שלי, אולי הייתי יכולה להגיד מילה או שתיים. בינתיים.. אני אמשיך לחשוב ולשאול את עצמי, מה האנשים המקורבים לראש הממשלה מייעצים לו, האם הוא שומע בעצתם ואיך הוא בחיים האמיתיים שלא תחת הכינוי 'ראש הממשלה'.

אז לילה נפללאאאא :)

ושנה נהדרת.

אני זוכרת באחת השיחות שעשינו על המדרגות, את דיברת על זה שאת מבינה שהשנה הלימודים היא לא בעדיפות העליונה שלך, ושאת מתחייבת קודם כל ליציאות ולחברות שלך כדי לזכור משהו טוב מהתקופה הזאת של הלימודים. הוספת ואמרת שזאת התקופה הכי טובה בחיים שלך, שחשבת כפי שכולם טענו שיש הרבה לחץ, אבל שאת מצליחה לתמרן בין הכל ולצלוח סדרי עדיפויות. לעומתך, אני מתקשה הרבה יותר לנתח את השנה הזאת.

המילה הכי ברורה שיש לה היא פשוט 'סתמית', זה מה שאני זוכרת ממנה. חוץ מהחוויות האלה הקטנות שעכשיו עולות בי, כמו הגדנ"ע למשל..

שום דבר מעניין עם חברות שלי לא קרה, יציאות לא היו (הרבה כי לא באת רציתי את זה) והלימודים הם במקום הראשון בסדרי עדיפויות שלי בשעת ערב זאת, וגם היו כך לאורך כל השנה. אחרי זה היה הכדורסל..או שהם היו די ביחד. אבל לא כל מה שאת טענת. היו פה ושם את הרגעים הטובים האלה, ההיכרויות הקטנות שהתפתחו למשהו נחמד.. אבל אני מגלה כל פעם מחדש שיש לי בעיה לשתף את החברות שלי בחיים שלי, ושחברות הנפש שלי הולכות ומתמעטות. הקשר עם המשפחה מציק, אחותי מתחילה להיות עוד אחת מהמתבגרות המתומטמות האלה שכל הזמן מעניין אותן רק כסף, אופנה וחברות שלהן.. והן מתרחקות מכל מה שנראה עם קצת יותר עומק כמו מחויבות,עבודה, רצינות והתמדה. היא מדברת רק על כסף וכל היום על זה, ואני מרגישה שמה שבאמת מחזיק אותי על הרגליים זה אולי הכדורסל ואולי גם זה לא, אבל אני עומדת כי יש לי רצון שהוא יותר גדול מלעשות שטויות במתכונת בהיסטוריה ומלדעת שאני ילדה עם ציונים בינוניים. אני לא מבינה את הרצון הזה, אבל איכשהו בשיחות כאלו ואחרות (בעיקר עם מנחם) אני מרגישה שאנשים יודעים עליי משהו שאני לא יודעת וזה ש... לפחות הם סומכים עליי שאני אעשה הכל כדי להצליח. אני חושבת שזה הפוסט האמיתי הראשון שלי מזה כל כך הרבה זמן, ואני אוגרת שטויות ולא בטוחה שיש להן מקום במילים..

אז זה יוצא מעורפל וחסר כל רצינות.

לא יודעת מה לעשות עם הבגרויות, לא יודעת עם אני לוקחת אותן ברצינות, או לוקחת אותן יותר מידי ברצינות. אני לא יודעת מה חופש אומר לי ואני לא יודעת אם אני רוצה אותו בכלל. אני מרגישה שאין עליי עכשיו שום לחץ, ובעצם- שאין עליי כלום. הכל סתמי כזה.. ואפילו ספרים הפסקתי לקרוא בטענה שאין לי זמן אליהם.

קשה לי להאמין שעוד פחות מחודשיים אצעד לעבר ה-17 שלי, ואני כבר רואה איך זה לא הולך להיות כל כך נחמד.

אין לי מכנה משותף אתכן, והכדורסל שלי משגע אותייי!! אבל לפחות אני עדיין מחייכת, אחרי האימונים המיוזעים האלה והחום המזוויע של ישראל.. וכל הבעיות האלה בפוליטיקה ועם הנאום של אובמה והמתנחלים ופאקינג ביבי נתניהו. הכל לא אומר יותר מידי.. ואני רואה איך כולנו מתחילים לאבד את הפוקוס שלנו והתמונה יוצאת די מטושטשת.

אני צריכה כסף וצריכה עבודה, אבל אני לא מרגישה שזה בוער בי. בכלל, נהייתי די אדישה להרבה דברים. ואני חושבת שבכדורסל אני חווה את הרצון האמיתי להתאבד על כל כדור, ואת הרצון האמיתי למסור למישהי שתעשה סל. ובכלל.. אפילו לעשות סלסלון בעצמי.

אז לא יודעת, יום שישי היום.. ואנחנו בבית. יום ראשון בגרות בתנ"ך, יום שלישי בביולוגיה. הציונים שלי בשניהם לא משהו בכלל ובכל זאת.. אני מרגישה שאני לא עושה את הכל כדי להצליח, למרות שאני לא באמת מבינה מה עוד נשאר לי לעשות.

הכל באמת סתמי, וקשרים תלויים על חוטי החומריות ואם לא הייתי מאמינה בטוב ובאופטימיות שיש לנו כאנשים, הכל היה נראה הרבה פחות חביב. אבל איכשהו, אני עוד מאמינה בחושי הצדק שלי, ובזה שיש לאנשים רצון אמיתי לעורר חיוך אצל אנשים אחרים ולעשות עוד מעשי חסד. ואני באמת חושבת שאולי באמת.. כל הדברים שלנו נמצאים לידינו כבר עכשיו ואולי לא צריך ללכת כל כך רחוק כדי לחפש את הדברים האמיתיים והנכונים באמת.