לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ההיגיון של הלב


עוד לא תמו כל פלאייך.

כינוי: 

בת: 33

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2013    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

so be it


בימים האלה, העוברים על כוחותינו, ישנם רגעים טובים יותר וטובים פחות.

אמנם הכל מרגיש שונה, אבל ישנן התחושות המקסימות האלה שאני מרגישה שהייתי פה כבר. פתאום החום הזה מזכיר לי קיץ, מזכיר לי תקופות נפלאות של חופש פנימי, שמאפשר להיות מי שאת מתי שאת רוצה. מאידך, התקופה הזאת מבהילה אותי. אני כמעט נחרדת מהמחשבה שמתקרב לו פורים אחרון (שכידוע, בפורים תמיד המזג אוויר נפלא- ומזכיר קיץ- ותמיד כשפורים מגיע, נגמרת השנה), ושמתקרבת לה סיומה של שנה אחרונה. פתאום כל כך הרבה התחלות שאצטרך לעבור, ודלתות חדשות שאצטרך לפתוח, לצד כמובן סגירה של כמה דלתות מאוד משמעותיות מאחוריי. אני מתחילה לחשוב שאולי לא יהיו בתוכי הכוחות השונים הנדרשים.

אולי אכרע תחת הלחץ, אולי לא אדע להתמודד עם הפנים החדשות שאראה. אולי אפחד מהלא מוגבל ומהלא נודע ואתגעגע כל כך לתקופת המסגרת, בה הכל ידוע והכל מוגדר מראש. את יודעת מתי את מסיימת ומתי גם תתחילי, אבל מה יהיה בעוד שנה מעכשיו.. בפורים של שנה הבאה.. איפה אהיה? האם בכלל אתחפש? מה אני ארגיש. אני שמחה שאני מכריחה את עצמי להתמודד עם זה עכשיו. כי ברגעים האלה, שאני מבינה שאפול למקום אחר, בו אהיה אני והעולם לבדנו, אני מקווה שאדע להתמודד.

אני מפחדת שאני לא מספיק חזקה. לפעמים גם לא מספיק ייחודית או איכותית כדי להצליח לעבור אי אלו דברים. לפעמים גם עוברת בי המחשבה המפחידה שאני לא חכמה בכלל, שבמבחני המציאות אכשל מול טובים ממני. מול חזקים, מוכשרים, יצירתיים ואינטיליגנטים ממני. ולמרות שלפעמים אני לא מבינה מה זאת חוכמה ולא מבינה איך ניתן למדוד אותה ולקבע אותה לקריטריונים, אני יודעת שישנם הבדלים. אי אפשר להימנע מהפערים ומההשוואות. אי אפשר להימנע מהיכולות של אנשים מסוימים ומההצלחות שלהם אל מול כשלונותייך, ואפילו לא כשלונות, אל מול ההצלחות שלך.

זה מצב קשה להיות בו. שבטח אסחב עם התחושות כל הצבא, אל עבר התחושה האמיתית של ערך עצמי.

ולמרות שזה לא נשמע הרסני כל כך, יש רגעים שאני חושבת פעמיים ותוהה אם הייתי מסוגלת לצעוד בשביל הזה, או אם הייתי מסוגלת לבצע את החלומות שאני אשמח לבצע.. כמו למשל להרחיב את הידיעות שלי, לא להתבלבל בשאלות ידע ולענות עליהן בשלוף, להיות יצירתית במחשבה, לא להיות מקובעת לשום דבר. להרגיש שיש לי איזשהו ידע בסיסי על העולם ולא שאני בורה ושאיני מבינה כלום. אני יודעת שככל שאת אוספת ידע, את גם מגיעה להבנה המשמעותית שאינך יודעת כלום, אבל בכללי.. אני מרגישה שאיני מעניינת מספיק, אפילו לא אינטיליגנטית. וזה מפריע לי.

אולי זאת אפילו לא תחושה שלי, אולי אני מרגישה את זה מהסביבה.. שכופה עליי להיות מה שמצופה משלוש יחידות במתמטיקה. מה שמצופה, כאמור, לא יוביל אותי לפי ציפיותם ללמוד פיזיקה בעתיד. אני רק מקווה שנוכל כולנו לצאת מהמסגרות המצחיקות שבתוכם אנו כה אוהבים להימצא ולאתגר את עצמנו בהבנה ששום דבר לא קבוע והכל פה לא יציב.

אני עוברת תקופה מחזקת.

אני מקווה שאתחזק ממנה. אני מקווה שאדע לשים בפרופורציה את כל הגיל הזה ואת כל השלכותיו. שאדע ברגע הנכון לשאוב את הכוחות ולהפיק מקסימום יכולת. אני לא צריכה להיות טובה בהכל ואני גם לא צריכה לגלות את הכל ולדעת להיות כשרונית בהכל.

אני צריכה לתת לעצמי את החירות להיכשל. זאת האמת. אסור לי לפחד מהכשלונות ומהמצבים שאני מבינה שאיני הטובה ביותר. זה בסדר לטעות, ויותר מבסדר לא לדעת הכל.

את צריכה להיות את. על כל המשתמע מכך. על כך שאת לא יודעת הכל ושאת יודעת לכבד דעות של אנשים השונים מהדעות שאת חושבת שאת מחזיקה בהן. אסור לי להשתנות ולהתקפל לטובת הכלל, לטובת הלחץ החברתי.

 

Just be it.

נכתב על ידי , 13/2/2010 15:59   בקטגוריות בדרך לרישיון., אכזבה, חברות, מהות., מהלב., שפיכות לב, אופטימי, צבא  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צבעי הרוח. ב-13/2/2010 22:12
 



ימים רעים, סופם להיגמר.


למרות העדשות מול עניי, שעימן הגיעו הציפיות לעולם אחר.. בכל זאת, הכל נראה מעורפל ולא בצבעים הנכונים.

אני שונאת את זה, שונאת אימוני חרא. שונאת מצב רוח חרא, ושונאת כבדות.

נדמה שהיום, ניסו לשבור אותי מכל הכיוונים.. והו, כמה פעמים נשברתי. כאילו לא מספיק על הכל, נוספה השטות הזאת.. ההתלהמויות האלו, הכעסים, כאבי הראש ופשוט מצב רוח ברצפה.

זה כבר מזמן לא מרגיש כמו חופש.. אלו סתם ימים, סתם שעות, סתם דקות.. שהינם אותם הימים, השעות והדקות בתוך המסגרת ההיא. מחברות כבר התייאשתי, ועכשיו אני נאחזת בדבר האמיתי היחידי שאני יודעת לעשות- וזה להילחם על מה שאני באמת רוצה. אני נלחמת, מאפשרת וצונחת .

אני לא יודעת להתאפק, לא יודעת לוותר.. לא יודעת לחפש משהו אחר. היצירתיות מתה, הקורדינאציה בריצפה ועל כושר אין מה לדבר בכלל.. אני מרגישה כמו בטטת כורסאות.

כמו מצב עילפון, ואני מחכה שינערו אותי וישפכו עליי מים קרים.. בינתיים הכל פושר.קראתי בזאהיר שדברים פושרים לא משפיעים על החך.. אז מה אני מתפלאה שכל כך שומם כאן.

הניסיונות הנואשים שלי לצאת מזה נפלו איתי.. וכל מה שאני זוכרת זה, שבכל חופש גדול אני מרגישה בודדה. יותר מתמיד.

כן, קראתי ב'כשניטשה בכה' את אותן המילים הללו: "הבידוד קיים אך ורק בבידוד. לאחר שחולקים אותו- הוא נעלם כלא היה".. אבל אני לא מרגישה שזה נכון והאמת.. שאני לא יודעת איך.

אני מרגישה רע. משום מה עולה לי היום הולדת למחשבה, בה הובכתי להיות ילדה.. שמא ייראו אותי כמי שאני. כמה מגוחך זה, הא. כמה עצוב.

דווקא בזמן שאני אמורה להרגיש הכי טוב, עצוב לי קצת בפנים. למרות שהיה ביום ראשון האימון השני של העונה, שהיה בין האימונים המפוצצים האלה שאת מרגישה שלמה עם עצמך, בטוחה בעצמך ובעיקר שמחה.. מאושרת. המשחק לפתע לא מאיים כל כך, ואת חשה מין זרימה איתו.. כאילו אתם יודעים משהו שאף אחד לא יודע חוץ מכם.

זו הייתה הרגשה נפלאה, לשוב ולהתאמן. בכלל.. לחוש חיה קצת. לזוז קצת, להיות מאותגרת. זו חוויה מטריפה, באיחוד כשהיא מפוצצת באנדרנלין מצד כל הקבוצה.

היום, כבר היה ההפך המדויק. היה יבש, מוצק ובלי שום ייחוד. מהאימונים האלה שאת חושבת שאולי בנות ייפרשו אחריו.

הו, ואז אני מבינה שגם אחרי יום גרוע יש יום טוב. ולמרות שהיה זוועה, הראש התפוצץ ולא באמת הצלחתי להשתלט על עצמי ולהתאפס.. יגיעו ימים יפים כמו בראשון.

אז נשברתי, עצוב לי.. אבל אני מקווה למצוא את המקום בו אני ארגיש אני, אני, אני.. גם אחרי הצעד המוטרף שמעולם לא חשבתי שאעשה.

 

איזה יום רע.

נכתב על ידי , 11/8/2009 21:42   בקטגוריות אכזבה, חברות, מהות., כדורסל., מהלב., ספרים  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צבעי הרוח. ב-20/8/2009 17:04
 



בינונית.


"הם לא קיבלו אותי לעבודה".

"אבל למה? הם אמרו לך אם ההוא נבחר, או למה לא נבחרת אתה?".

"לא, הם לא אומרים דברים כאלה" .

אז רציתי לשאול מי כן אומר את הדברים האלה? מי זה הזה שיושב וצוחק על כולנו מלמעלה.

אכזבה אחרי אכזבה, רגש נרמס ברגש, ולא נותר עוד כלום למלא את החסר והצוהר נפתח לים של דמעות.

האמת שזה הדבר שהכי קשה בעניין, לדעת כמה עברתי כדי להגיע לרגע הזה שכשהיום בביה"ס קיבלתי את הציון כל מה שהרגשתי עד לאותו הרגע פשוט מת. אני כל הזמן שואלת בשביל מה אני ממשיכה לנסות? הרי תוצאות אני לא רואה למאמץ הזה, כמעט אף פעם. וזה נמאס. אני כל כך בינונית. שקופה. שקופה עד כדי כך שכשאלך במזדרון יהיה אפשר לעבור דרכי, לפלס דרך אל המקומות הכי חשופים שלי, אני כמו ספר פתוח לכל מי שירצה או תרצה להוסיף איזו מילה או להביע דעה. ואני לא מבינה במה טעיתי עם הבגרויות האלה, אני לא מבינה למה אני שוב נופלת. למה אני שוב דומעת. למה אני שוב בתוך הסיוט הזה כשהייתי בטוחה שהוא עבר, שהוא מאחוריי, שאני כבר הרבה מעבר לו, הרבה מעבר לכל זה.

אני מרגישה כל כך מפגרת, שכשהוא אמר לי:"אני לא חושב שאת מפגרת ואני תמיד אוהב אותך גם עם הציון וגם בלעדיו" הבנתי שהוא חשף אותי עוד לפני שהספקתי לחשוף את עצמי אליו.

נמאס לי לראות אותך מוצלחת, ואותי נשרכת מאחור.

נמאס לי להרגיש שאני לא שווה כל כך הרבה כמו שאני חושבת, שמאמציי שווים לריק, לכלום, וזה לא יעזור כמה ואיך, בסופו של דבר המחויבות האינסופית שלי והנתינה שלי שווה לתחת.

לא ידעתי איך להוריד את המועקה הזאת מהגרון שלי, לא יכולתי להפסיק לבכות מבפנים גם כשכבר שאריות האיפור לא נשארו חשופים בשטח. לא ידעתי לאן לשוב, מאיפה להתחיל להיות חני, איך להביע את עצמי.

הציון הזה כל כך לא חשוב להם\ן[מבחינתם\ן כל מה שהוא עובר-מקובל], אבל אני כבר לא יכולה להתעלם מהמפולת הזאת שעומדת לי מול העניים.

הבינוניות אוכלת אותי עד שאני מתפוררת, אני שונאת להרגיש מפגרת. אני שונאת לראות את כולם מתקדמים ואותי [כמו שאני רואה לפעמים בחלומות]רדופה אחרי איזה מישהו ואני בסיטואציה נוראית, אני לא מצליחה לרוץ, הרגליים נתקעות באדמה ואני לא מצליחה להגן על עצמי עם הגוף. אני פשוט משותקת.

בצורה זו או אחרת את לעולם לא תביני אותי, כי את עטופה בכלום אם את שואלת אותי, אבל הכלום שלך תמיד עובד. ומעולם לא ידעתי למה שלך כן ולי לא.

אבל מה אכפת לי בכלל?

 

אני רוצה פעם לאהוב, להרגיש נאהבת. נמאס לי לשחק במחבואים, נמאס לי שאני לעולם לא משדרת על אותו הגל כמו של כל האנשים סביבי. לפעמים אני חושבת שאני יהירה, שאני מתנשאת, שאני מחפשת עומק שלעולם לא יהיה נגיש לי, שאין אותו, שהוא לא כאן. או שהוא תמיד מגיע כשאני הולכת. אני מחפשת מעבר, מעבר לכל זה.

אני לא מוצאת. וזה באמת כמו לרדוף אחרי צל, שלעולם לא אוכל להשיג.

אני לא יודעת מה לכתוב, האם הציפיות שלי גבוהות מידי מהמישהו שאני מחפשת?

האם הציפיות שלי גבוהות מידי מעצמי?

אני לא מאמינה שראש השנה עוד מעט. וזה מה שאני כותבת. כי זה פאקינג לא נכון, כי הרגשתי כל כך טוב ללכת הביתה ברגל ב-4 כשסיימתי בית ספר, והכל נראה לי כל כך נקי וטהור, וכשהלכתי בתוך כל האופוריה הזאת, הרגשתי תחושת חורף שמילאה אותי בטו, ואז הופיעה השמש והחיוך לא ירד לי מהפרצוף.

אז למה אני מרגישה שאתם מסתכלים עליי מלמעלה? למה אתם מסתכלים על כולם מלמעלה? מה אתם? מי אתם? אגו.פחד.טיפשות.

 

היום בשיעור ביולוגיה, התחלנו לדבר על מע' השעות, ואיזה ילד שלא נחשב מקובל, ילד רגיש מאוד, שיש לסביבה נטייה לרדת דווקא עליו כי כביכול הוא 'חלש' אמר שהמערכת לא מסתדרת לו כי היא מתנגשת עם הצופים.

באמת שהייתם\ן צריכים\צריכות להיות שם, זה היה זוועה. פתאום גל של צעקות עליו, כמו:

"תעוף מכאן, מי צריך אותך, את מי מעניין הצופים, אתה מוזמן לעוף מכאן, אידיוט, הומו, הדלת פתוחה, את מי אתה מעניין? למה אנחנו צריכים לסבול בגללך? תתפגר, תעוף" והכל עליו, הכל. וכולם וכולן צוחקים וצוחקות.

הרגשתי איך אני מתפרקת באותו הרגע יחד איתו, ול'שגריר' הטיפשות, שלא הפסיק לצחוק עליו ולהפעיל את שאר הקרקס עם המריונטה הראשית שלו, פשוט קיבל ממני צעקה כזאת של: "עמית, תסתום ת'פה. פשוט תסתום ת'פה." והכל ניהיו בשקט.

כמה כעסתי, פשוט צרחתי עליו, שהוא אידיוט, שמה הוא חושב לעצמו. אבל זה כבר היה מאוחר מידי, ראיתי את הגוש בגרון של אותו הילד ולא יכולתי לא לרוץ מהכיתה ולצאת לחפש אותו. ואני לא מכירה את הילד, אבל הרגשתי שאני חייבת להעביר את המסר שלי אליו. והמסר היה שהילד הזה פתטי, שהוא צריך לקבל את האישור של החברים שלו על כל מהלך שהוא עושה כדי להמשיך להתעלל במישהו שלא ברמתו, כדי להקטין אותו להגדיל את האגו שלו. האידיוט הזה, כל כך התעצבנתי עליו, רציתי להוריד לו איזה כאפה. והקטע הוא השיתוף פעולה המזוויע של הכיתה איתו. כאילו אף אחד או אחת לא שמו לב ולא היו רגישים ורגישות מספיק כדי לשים את עצמם\ן במקומו.

וזה מה שאני צריכה לסבול כל הזמן.

אני דורשת משהו שהוא יותר מידי?

 

לא, באמת, כי אם כן- אעדיף לשמוע את זה עכשיו מאשר שוב להתאכזב.

כמה לחץ הסביבה מנחיתה עלינו ועליי, בלי שאני שמה לב בכלל. "למה אין לך חבר?", "למה לא היית עם ההוא וההוא?", "מה- את כבר בת 16 ולא היה לך אף אחד?", "את לא נראית כמו בת 16" וכאלה וכאלה.

וזה מחלחל כאילו שאין לי מספיק ביטחון עצמי בפנים כדי לגרש את החושך הזה ולהדליק לי אור.

אז למה בכל זאת?

 

אני כל כך מאמינה בבני ובנות אדם טובים וטובות, שאני מוכנה ללכת בשבי אחרי הטוב הזה.

והיום בכיתה, כשנכנסתי אחרי שדיברתי עם הילד והוא נשאר להירגע בחוץ, מישהי שואלת אותי:

"למה הוא בכה ? איזה רגיש הוא. אבל מזה לבכות? " ואני אמרתי לה: "שזה מה יש, שזו סיטואציה דוחה ושאני הייתי במצבים האלה כדי לדעת שלא להערים אבנים על מישהו שבכל מקרה מרגיש הכי ברצפה שיש. "

והיא אמרה ש:"איזה בן אדם טוב אני".

ואני רציתי להוסיף- שזה לא שאני טובה, זה פשוט שאתם\ן חרא.

מה? מה? מה?

 

למה כל כך אכפת לי?

 

 

למה בכלל אכפת לי? בא לי לצחוק על כל זה, לגחך על כל הציונים האלה- אבל אני לא יכולה. זה לא סתם ציון, זה לא רק ש'עברתי את הבחינה וזה מה שחשוב', זה הרבה מעבר לכל השטויות האלה. לא מעניין אותי הציון, מעניינת אותי הכמות שהשקעתי וקרעתי את התחת כדי להרגיש מוכנה לבגרות הזאת, אחרי שהמתכונת הלכה היום ונורא.

וכן, ככה זה נראה:

בגרות בהיסטוריה -55

מתכונת+תיקון מתכונת בהיסטוריה- 87

סך הכל ציון שנתי- 71.

ואני פאקינג תלמידה של 90+ בהיסטוריה.

והמתכונת ההיא, שהלכה זוועת עולם- שהרגשתי בה כל כך לחוצה, כל כך לא מחוברת. שם, בה קיבלתי 62. אז בבגרות שכל כך הרגשתי מוכנה אליה, הרגשתי כל כך בטוחה בעצמי- בה- דווקא בה קיבלתי 55. 55 זה נקודה מעל נכשל, זה כאילו לא למדתי בכלל, לא למדתי ימים ולילות, לא הפסקתי להתכונן מכאן ומכאן ולא ידעתי בכלל את החומר בבחינה. וזה לא מה שקרה, זה פשוט לא.

 

בגרות בלשון- 59 בערך.

במתכונת- קיבלתי 86.

הציון השני הוא 78.

ואתם\ן יודעים\יודעות מה זה היה לקבל את המספרים הדוחים האלה?

זה היה כלום.

כלום מלא בדמעות ובאכזבה.

פשוט כלום.

 

 

ורציתי לכתוב כמה נהנתי מהספר 'משאלה אחת ימינה' אבל גם זה נאבד לי כשהלכתי לאימון היום.

הספר כל כך הצליח לגעת בי שהסוף פשוט איכזב אותי, כי ציפיתי לסוף! ציפיתי למילים, ציפיתי לסיום סגור. שכל הפרטים ידועים לי. אבל לא, הכל היה חייב להשתנות והסיפור הסתיים בצורה הכי מחוברת למציאות, הכי זורמת, הכי מדהימה והכי אנושית- ולי הייתה בעיה איתה. כי שום דבר לא נפתר, מיליון פרטים לא היו ידועים ולא ידועים גם עכשיו. אבל כל כך נהנתי שזה בכלל לא משנה. הספר הרגיש אינסופי וכל כך נכון לכל דבר נתון בעולם הזה. כל כך מחובר לקרקע ועם זאת.. גם ללב שלי ואני בטוחה ששל כל מי שקרא\ה את הספר הזה.

מומלץ! 'משאלה אחת ימינה'  של נבו אשכול.

 

נכתב על ידי , 24/9/2008 22:08   בקטגוריות אכזבה, מהלב., שפיכות לב, בית ספר, פסימי  
54 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Nude. ב-1/10/2008 00:24
 




דפים:  
24,601
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , ספורט , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצבעי הרוח. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צבעי הרוח. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)