ההיגיון של הלב

אני מניחה שזאת תקופה טובה. יותר או פחות, אני מרגישה שלא צריך להחליט עכשיו. זו תקופה טובה כי אני מצליחה להתגבר על המשברים הקטנים שלי. זו תקופה טובה כי אני פותחת את עצמי לאנשים חדשים ולמקומות חדשים. תקופה טובה בה אני מצליחה לצאת מהקליפה שלי ולעשות דברים שלא עשיתי אף פעם, להרגיש דברים שלא הרגשתי. זה מרגיש מקסים להתחיל לעשות דברים שרציתי לעשות תמיד.. כמו ללמוד גיטרה, כמו להתקרב לחברות שלי, כמו לנסות לאהוב בחור. ועוד מעט חברה שלי עולה על מדים ופתאום הכל מתחיל להשתנות כאן ב-360 מעלות. הכל מתחיל להתערבב, בגרות, נערות, ילדות.. מתהפך לו פתאום. עולות בי מלא שאלות, כמו כמה השתנתי, כמה התבגרתי. מה מבדיל אותי היום מימים עברו, מה הספקתי ללמוד. מה אני מצליחה להפיק מחיי, איך אני מנסה לשפר את עצמי, על מה אני מנסה לעבוד. זה נשמע קלישאתי פתאום, אבל אני זוכרת תמיד שחשבתי עליהם לפני שנה, דברים שייחלתי שייקרו.. ופתאום הם מתגשמים. דברים שמעולם לא חשבתי שייצא לי לחוות, דברים שחשבתי שלא מגיע לי לחוות אותם. תהיות על עצמי, תהיות על כך שהאם מישהו בכלל יכול לאהוב אותי...

זה מוזר פתאום לשמוע את עצמי מספרת את אותם הדברים לאנשים אחרים, כשאני הייתי במצבם לפני שנה ואפילו לפני חודש. חוששת למעמד שלי בפני עצמי, מתחבטת בביטחון העצמי שלי, לא מעריכה את היכולות שלי. וזה לא שעכשיו הכל ורוד, אלה פשוט קיבלתי פידבק חיצוני. לדעת שאני כן עושה משהו בסדר, וזה נחמד משהו. אולי אני מדמיינת, אולי זה בכלל לא אתה, אלא התחושות, אבל אתה הראשון ומשתמע מכך.. שהכל בך חדש לי. הכל בך חדש, הכל במערכת יחסים הזאת חדש. הכל לא מובן, לא ברור, נשמע לא נכון ומרגיש נכון כל כך. לפעמים אני מתבלבלת, סוגרת בפנייך דלתות, לא נותנת לך להיכנס. לפעמים אני רק מתה שתגיע, אני רק מתה להריח אותך. אני רוצה לראות אותך.. ומפקפקת במניעים שלי. עכשיו זה מרגיש יותר שלם, פחות הססני, אבל עדיין.. נראה לי שאף פעם התחושות שלי לא יהיו ברורות לגביי אהבה. אני מרגישה משהו, זה כבר אומר משהו, לא?

ועכשיו אני מרגישה שאנחנו לפעמים משחקים בשטויות, אתה באגו שלך ואני בשלי, והם לא נפגשים לעיתים קרובות. אני מרגישה שאתה מתרחק, אבל אני לא אשאל אותך כלום בעניין. למרות שאתה יודע שאני פתוחה איתך, כמעט כמו שלא הייתי עם אף בחור. ואתה מקסים. יש בך משהו מתוק כל כך. משהו שמשמח אותי כשאני רואה 'יוסי' על צג הפלאפון, התרגשות קלה..

וסתם.. לא ראיתי אותך מלא זמן וזה מרגיש מרוחק קצת. אבל אני לא דואגת. לראשונה בחיי, למרות כל התהפוכות שאני עוברת, והכסף הדל שאני מרוויחה, אני באמת לא דואגת לעצמי. יש דברים שרק הזמן והמרחק יכולים לרפא, יש דברים שאני לעד אצטרך לעבוד עליהם.. אבל אף אחד לא הבטיח לי נסיעה קלה בחיים האלה, נסיעה בלי מהמורות על הכביש, בלי זקנים שחוצים אותו לפתע ;) וכמה שקשה לי, כמה שהיה לי קשה.. עכשיו זה מרגיש מיותר ממש. כאילו עברתי מסע קטן עם עצמי, כדי להגיע לרגע הזה ולזכות באישור הזה מהאנשים מסביבי. אני מנסה להתחיל לפתח את המערכות יחסים מסביבי, מתחילה לפתח את האישיות שלי,כי אני מרגישה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ומקומות רבים להתנסות בהם. אבל אני פתוחה. בשלב הזה אני יכולה להגיד, שאני מוכנה להתנסות בהכל בגבולות הטעם הטוב ולא להיעצר מאחורה. אני מניחה שאת נשל הנחש (כפי שכתב מאיר אריאל) כבר הצלחתי להשיל, פחות או יותר. והתקדמתי לאנשהו. זה לא משנה כל כך לאן. כי אני צריכה לפחד רק מעמידה במקום. ועכשיו.. עכשיו זה רגע של התקדמות.. גם אם זה לאט.. גם אם זה הססני..

שבת שלום ח'ברה.

פותחים עוד שבוע של עבודה, עוד שבוע של אי-חופש, וביניהם.. רגעים יפים וטובים ששווה להיזכר בהם. כמו שחופש צריך להיות.

קשה לי לנסות לסדר את המחשבות על הדף הריק הזה. פתאום הוא גם מרגיש רחוק ממני. כאילו נתרחקתי. או שאולי הוא. אז התחלתי את העבודה החדשה הזאת ומלבד כל האחריות שהיא מכילה בחובה וכל העצמאות בשנקל הזאת, היא מכריחה אותי ליצור מחדש סדרי עדיפויוית, להבין את המושג אחריות ולנהל שונה לחלוטין את סדר היום שלי. התזונה שלי מתחלפת בקצב יומיומי ואפילו הרזתי כמה קילוגרמים, מה שדי מפתיע.. בהתחשב בכמות הזבל שאני מכניסה לגוף שלי ואת כל הייסורי מצפון על כך. העבודה סבירה בהחלט, ברגעים גורמת לי לחוש כמשרתת, ברגעים אני מודה על כך שמצאתי משהו שהוא לא הקשה ביותר ולא הקל ביותר ושמשלמים לא רע (אבל גם לא טוב). כן, עבודה אמיתית ראשונה, לצבור את הניסיון לקורות חיי- זו פעולה לא רעה במיוחד.

וכן, בזמן האחרון כל הזמן זה מה שעובר לי בראש, המילים שיוצאות מהפה של האנשים מסביבי. ניסיון! תצברי ניסיון. ואם כבר בניסיון מדובר, אז מצחיק לכתוב את זה.. אבל איכשהו התוודעתי על כך שיש ילד בשכבה שלי שאני מוצאת חן בעיניו והוא רוצה להזמין אותי לדייט. עכשיו פמיניסטית או לא, קשה לי עם כל העניין הזה. כולי מבוכה כשאני רואה אותו, כי מלבד ההיכרות המועטה, אני לא באמת יודעת אם איזה ציפיות הוא יגיע ל"דייט" הזה ואני בטוחה שאני לא יודעת איך להתנהג באחד כזה. אבל כמו שחברה שלי אומרת: "תלמדי מה זה דייט ראשון.. מה יש לך להפסיד? יש יותר יתרונות מחסרונות". ואולי היא צודקת. סך הכל, שני אנשים שנפגשים, מדברים ומחפשים אהבה. גם אם הוא לא משהו, למרות שאני יודעת שהוא בחור נחמד (על סמך ההיכרות הבסיסית בשיעורי ביולוגיה) אני עדיין חוששת שמא אני לא אמצא חן בעיניו. הביטחון העצמי שלי, הוא משהו שלעד אצטרך להתמודד איתו. מצד אחד, יש לי בשפע, זאת אומרת.. בלי יוהרה- אני מודעת ליכולות שלי (ברגעים מסוימים) אבל לעיתים לא מעריכה אותן בכלל. אני מפחדת שהוא לא יעריך, למרות שאני יודעת שאני מברברת שטויות.. ושאני מסבכת יותר מידי. מצחיק, שאני יודעת שהוא הולך להזמין אותי לדייט בלי שהוא מודע למודעות שלי לעניין. זה גורם לי לרצות לגשת אליו ולהגיד לו שאני יודעת ולהקל על הפאדיחות שלו, אבל חברה שלי אמרה לי שהוא ייקבל רושם שאני מעוניינת בו ואני חושבת שאני לא. אז אני יושבת פה וכותבת שרבוטים על גבי שרבוטים, מנסה לסדר את המחשבות שלי למילים, ואת האמת..שזה מצליח להרגיע אותי. אני מצליחה לקבל פרופורציות, אע"פ שאני בהחלט במבוכה רבה מכל העניין. אני ממש חוששת שאני לא אמצא חן בעיניו, למרות שאני לא יודעת אם אני בכלל רוצה. אני מפחדת שהוא ייפתח משהו, למרות שאני יודעת שהוא לא מגיע עם שום ציפיות. אני מתחילה להתחבש עם המחשבות על עצמי.. ומתחילה לתהות למה אנחנו הנשים, אוהבות לסבך כל דבר? למה לא פשוט לזרום? הרי זו מנטרה שאהבתי לשנן לפני שהתחילה השנה הזאת. מנטרה ששיננתי ביום הולדת 17 שלי. הבטחתי לעצמי שאסתכן, שאדע להיזרק לזרם ולהכניס מקל בתוכו ולהיעצר במקום שאני רוצה להישאר בו. אבל מסתבר.. שזה קצת יותר מפחיד בחיים. אני יודעת שאני אסכים כשהוא יציע, כדי ליפול למים וכדי לא להעליב אותו. ועכשיו כשאני חושבת על זה.. זה לא נשמע מסובך כל כך. אני אנסה לקפוץ למים. למרות שאני מפחדת שאני לא יודעת לשחות, ואם אני אדע לשחות.. אולי זה לא יהיה כזה טוב.

וואי, חפרתי. רציתי לכתוב על הדלתות שנסגרות מאחוריי בזמן האחרון. אתמול הייתה המסיבת סיום השכבתית שלנו. אפשר להגיד שברגעים מסוימים, הרגשתי מאוד גאה. הרגשתי מאוד נאהבת, מאוד חלק ממשהו, מאוד שייכת. ברגעים מסוימים הרגשתי שאנשים יחסרו לי, שאני באמת אוהבת אותם, למרות שכל השנים התכחשתי לזה. התנגדתי לדעות שלהם, למקובעות שלהם. מסתבר שהם לימדו אותי על עצמי ועל הדעות שלי. מסתבר שאני אוהבת אותם בדרכם שלהם, וכל אחד ואחת מהם יחסר לי. ברגעים מסוימים, הרגשתי את המחנק בגרון בידיעה שאולי לא אראה אותם שוב. אולי לא אדע מה זה להרגיש ככה שוב.. מה זה לסיים י"ב. אבל הרגעתי את עצמי, הדחקתי את כל מה שהרגשתי, בלעתי את הדמעות, למרות שאני יודעת שהן עוד ייפלו מתישהו. יגיע זמנן להתפרץ. אני יודעת את זה.. כפי שאני יודעת שאני מנסה להתמודד עם כל השינויים האלה, כמי שאין לה את המצופים הנכונים לשחות בבריכות האלה. כי זורקים אותי למים! וגם אם אני אחליט לקפוץ, יהיו לכך השלכות.. יהיו שינויים. אני אצטרך להיפרד מאנשים, גם מאלה שלא אמרתי להם שלום בבוקר, או כאלה שהשלום אליהם היה מעמסה. אנשים שחלקתי איתם רגעים, גם כשלא רציתי. שבכיתי, הם היו שם, גם אם הם לא רצו להיות שם. כשעשינו את הצעדים הראשונים שלנו, היינו עדים לבושות האחד של השניה. וזה מקרב. זה גורם לך לצמרמורות קלות, גורם לי לחוש גאה מהקהל. מה שיצרנו לעצמנו, לא מובן מאליו בכלל.. אחרי ההתחלות החדשות..

והחיבוק עם האנשים שלפני שלוש שנים שנאתי כל שיחה איתם, זה.. זה מהרגעים שעושים נחת בלב. משרים נחת אך בד בבד גורמים לסערה בתוכי, שאיני יודעת איך להתמודד איתה. וההשלכות יגיעו.. אולי בנשף הן יופיעו בפעם האחרונה.. אולי ביום הולדת, אולי בכל יום רגיל, בכל יום רגיל שהוא לא יום לימודים, שהוא לא תקוע עמוק בתת מודע שלי. אז זה ירגיש שונה. אז ארגיש שלקחו לי משהו. שמשרד החינוך,אחרי הכל, מצליח להשאיר איזשהו חותם. חותם שאני יודעת בוודאות שהוא טבוע בי. ושגם טבוע בכולנו.

my love can you give me strength"

somehow i forgot how to ease my pain

i know i'm right where i belong

something from nothing never proved me wrong"

celine dion, my love.

ופתאום אני גם שמה לב שהתבגרתי. כל מה שחשבתי שלא אוכל להיות, אני עכשיו. באמת שאני לא יודעת אם זה לטובה או לא. באמת שאני לא יודעת.. אם רישיון הופך אותי למישהי אחרת. אם זה שאני עובדת על היום, גורם לי להתרחק מאנשים שאני אוהבת. אבל אני מניחה שאת הכוח של האיזון, אני אכיר בשלבים מאוחרים יותר. אבין שרק דרך האיזון, אוכל לשלב בין דרכי חיי.

נשימה עמוקה, ישר לסופ"ש מלא לימודי ביולוגיה. מלא רגעים של נחת, ועוד נשימה עמוקה, לקראת שבוע קשה שיעבור על כוחותיינו.

בא לי לשלוח לכם נשיקה, אז אני שולחת.

http://www.youtube.com/watch?v=i8k9GvULw1Q שיר ששמעתי לא מזמן, יש בו משהו שאני אוהבת.

או הו מה עבר עליי מאז הפוסט הקודם. קודם כל, י"ב כבר מרגישה כמו סוף, ומנסים להחזיק בכוח את המושכות, שהעגלה לא תדרדר יותר מידי מהר. הו, ועכשיו כבר לא צריך להחזיק בעגלה, כשעברתי את הטסט לפני שבועיים ביום חמישי ה-4.3 ועכשיו זה אני והסובארו אימפרזה של אמא. ומה אני מרגישה? בינתיים כמעט כמו השנה הזאת, כאילו אני רודפת אחריה ומנסה להשיג אותה.. האוטומט לא נחמד כמו שציפיתי וכבר ברור שידני עדיף בהרבה. בינתיים אלו ההתחלות החדשות שקשה לקבל והדלתות שנסגרות אחריהן, שקשה לחלוף על פניהן.

זאת שנה של התמודדויות, עם עצמי ועם כל הסביבה. כל הזמן בסיכומים, וצריך לגמור ככה ולעשות את זה, ונשאבנו ל"12 שנה דופקים אותנו".

יש הרבה מה להגיד על מערכת החינוך, אבל את הקרדיט של אותם הזיכרונות, אותן ההתחלות, אותם השינויים וההתבגרות, אני חבה לה במובנים מסויימים. אני לא חושבת שאפשר לוותר עליה, למרות שהיא הייתה יכולה להיות שונה לגמרי, להשקיע בתכנים אחרים ולהיפיק הרבה תוכן לתוך ה-12 שנים האלה. אולי בתוך תוכי, ידעתי שבכדי לזהות ולהבין מה אני, קודם כל אני צריכה להבין מה לא מתאים לי, ואיך לא ארצה להיראות. זה עדיין לא שלם, זה לא יהיה אף פעם שלם. אבל.. אני מלאה נחת. בסופו של יום, אני מאושרת מבפנים ואני יודעת שבכדי לזהור באמת, אני צריכה לבטוח בעצמי, להיות מלאת ביטחון במי שאני, אז הכל יתפורר.. כל אותם הפחדים שאשאיר מאחור, כל הספקות.. כל התהיות על מה ועל איך. כמה זה נראה קל, כשאת עוברת את זה, כשאת מעל הפחדים, כשאת מרגישה שתכבשי את העולם.

וכשאת שוקעת שוב באותם הפחדים ותוהה מה הייתה הדרך להיפתר מהם.. זה כמו מעגל שלא נגמר.

את הדרך צריך להמציא כל פעם מחדש, בכדי שתוכלי לדעת מהם החיים.  

בכדי שאני אדע איך להתמודד איתך, להרגיש שאתה לא חודר דרכי ושאני מצליחה לצאת מהמעגל הזה, מהתהום הזאת שנכנסתי אליה. להצליח להיות! להיות במשחק, להיות ביום, להיות ברגע. בלי הרבה מחשבות על כך.

כן, מהרגעים האלה שאני מקווה לחזור אליהם.. מהמשחקים האלה שהלוואי שידעתי מה שינה את הרגע, מה שינה את הצורת משחק שלי. אני יודעת שזה תלוי בי ובזה מסתכם כל הקושי.

לא לנתח כלום..

יאאלה, הלכתי לשקוע בכאבי בטן. זה הזמן בחודש.