ההיגיון של הלב

אז נשארו עוד שלוש בגרויות, שלושה ימים לתחילת חודש יולי. התעודה כבר מעלה אבק, ואפילו גביע חדש הצטרף לי לארון, גביע ה-'שחקנית מופת'.

אז אחרי שעברנו את הבגרות בהיסטוריה ב- 6\22 תחושה נפלאה עברה לי בגוף. מין תחושה שמבטיחה שיהיה הציון אשר יהיה, המבחן הלך לי טוב. באמת. לא הייתי לחוצה, עניתי על מה שהייתי צריכה לענות, כתבתי מסודר והמוח היה בבהירות כזאת שיצאתי מרוצה מאוד לאחר שעתיים.

התעודה יצאה ככה-ככה, אפילו נוטה ללא משהו. זהו עוד אחד מהמצבים האלה שאת מקבלת את התעודה ואומרת לעצמך שהיא לא משקפת את המאמץ שהשקעת, והיא אכן לא שיקפה את המאמץ. הציונים יצאו בינוניים והממוצע 82.1 אחרי שאפילו בספורט המורה הביאה לי 96 (למרות שאני היחידה שבאמת מגיעה לשיעורים שלה ובהתחשב בעובדה שאני כמעט בין היחידות שכל חיי סובבים סביב ספורט. כוסעמוק). רק לאחר שיחה עם אבא הבנתי שהכל בסדר, וציונים זה לא הכל, ושלא אתפתה להיכנס לתחרות על מספרים ועל הישגיות ושאני צריכה להיות גאה במאמץ שהושקע. פייר, הוא צודק לחלוטין.. וכמה פעמים אנחנו נשאבים לתוך העולם הזה שבו אנחנו מרגישים צורך להשיג משהו כדי לעמוד באותה השורה עם כולם?

אז שלושת הבגרויות שנשארו הינם סוציולוגיה (אחרי שקיבלתי במתכונת 80, שזה לא רע ולא טוב, אלא באמצע- במקום שאני לא רוצה להיות בו), מועד ב' במתמטיקה ומועד ב' באנגלית, שבכל אחד מהם, המטרה הינה לשפר ציון ולהעלות ממוצע. אני לא אשקר ואגיד שאני כעת בשיא הריכוז שלי- כי אני לא. מאוד קשה לי פתאום לשבת על החומר ולהוריד את ה"חופש" מהלקסיקון.. אבל אני גם מבינה שזה רגע האמת ושברגע האמת הזה.. למרות שיש לו מחירים- אני עוד מצליחה לשמור על מצב של עירנות ושל ריכוז והפעם- ללא לחץ.

יומיים לאחר הבגרות בהיסטוריה, היה את טקס סיום כדורסל לשנת 2008-2009. וכן, מהאירועים האלה שאני אוהבת להיות נוכחת-להראות-להיראות-ולסכם את כל מה שהספקנו. ולמרות שהטקס לא הרגיש במקום, והנוכחות שלי שם לא הייתה שלמה במאת האחוזים, הטקס לא היה משהו ולא הייתה לא משמעות, קיבלתי גביע של 'שחקנית מופת'. זהו הגביע השני שמצטרף למדף אחרי שבשנה שעברה קיבלתי את התואר 'שחקנית מצטיינת'. וכן, היה נפלא להיקרא לבמה להיות מופת של נערות א' (למרות שאיני באמת יודעת את משמעות הגביע הזה והמאמן שלי לא באמת רצה לשתף אותי במניעיו לבחירה הזו) ולדעת שעוד שנה הייתי שלמה עם הצעדים שנקטתי ועם היוזמה שלקחתי. אז אם למישהו או למישהי יש איזשהו מושג על פירוש צמד המילים 'שחקנית מופת'- אשמח אם תיצרו עימי קשר.  אתם\ן יודעים\ות, רק בשביל להרים לי את האגו.

(למרות שעל הגביע שלי יש שני שחקנים שעולים לקחת כדור והם עם מכנסיים קצרים ואיברים בולטים. שיהיה ). למרות שהטקס היה צולע, אנחנו מתכננות מפגש סיכום (גם שלנו וגם של חנן) ואולי אז.. אני אבריק באיזו ברכה, בינתיים.. אני חסומה מסוציולוגיה וכל מה שעובר לי בוורידים זה משפחה-קבוצה-תרבות-חיברות-בלה-בלה-בלה.

באותו יום גם עשיתי שיחה עם טל, ואחרי שיחות עם טל.. הכל נראה טוב יותר. לא?

לפני כמה ימים הייתה לנו את הפגישה הראשונה לפולין, שהייתה מאוד מרגשת. אני מאוד רוצה כבר לצאת למסע הזה, למרות שיש ספקות למוכנות שלי. אבל יש את הרצון והאומץ לצאת למסע הזה כשחברותיי עימי.

הו, ותיאוריה. :) התחלתי ללמוד בשעה לא טובה אבל שיהיה.. בזמני שלי התמרורים התחילו להתרוצץ בראשי והתחלתי לקבל קצת מושג מה קורה בכבישי ישראל היקרים. ובינתיים אני פשוט מנסה לשמור על פרופיל נמוך ולא להתלהב יותר מידי שאני יודעת את התמרור שמעניק זכות קדימה. יאאאאאאאא

זהו, וחופש שמופש.. בולשיט אחד גדול. אני צריכה להחזיק את עצמי קצר לבגרויות, ולשחרר לעצמי את החבל מידי פעם. התחלתי לקרוא (כבר בעמוד 201) את הספר חיי פיי, שזה אחד הספרים מהמוזרים שקראתי, אבל עדיין לא ספר שארצה לעזוב ולהפסיק לקרוא. הוו, ודודי ניצח אתמול במשחק שראיתי מתחילתו ועד סופו- והיה מרגש לראות ישראלי מצליח ככה!! ואם כבר ישראלים שמצליחים- אז מברוק ענקי לעומרי כספי, שכשאבא העיר אותי עם הידיעה שהוא נבחר בדראפט כמעט נפלתי מהמיטה. עשה היסטוריה הבחורצי'ק הצהוב, ואני מאחלת לו מלא הצלחה.

נגמר לי הזמן המוקצב, בין סוצויולוגיה לעזרה לרון באריזת מזוודה למשצים. יום שני בגרות, יום שלישי כבר יש טיול למשואה ליומיים כהכנה לפולין. יום שבת, כמה ימים אחרי זה הופעה של שלמה ארצי (עוד קשה להאמין!!!) וביום שני הבא כבר צו ראשון, שלישי-מפגש ביוטופ, רביעי- מועד ב' באנגלית.. ואיפה עבודה איפה?? מה פתאום רוצים רק בנות אחרי צבא?? שיחנקו!

יש לי הרגשה שאם זה לא יהיה עכשיו, זה יימרח לכל השבוע.

אז מכבי ביום שני, ההתרגשות שלי כבר עולה על כל המחסומים שהצבתי לעצמי ואני מתרכזת כמעט רק ביום הזה. יש לי הרגשה שאחרי המשחק הזה תיהיה לי נפילת מתח ופתאום לא אמצא במה להתעסק ובמה להעסיק את מוחי הקטן..

אחרי כל המבחנים האלה של היסטוריה ולשון אני נושמת נשימה עמוקה ומאוד גאה בעצמי שעברתי את שני אלה בהצלחה {בתקווה שגם הציון ייראה ככה}.לפי ההרגשה שלי אלו הולכים להיות ציונים טובים שמגיעים לי על כל ההשקעה האינסופית שהשקעתי {שעות על גבי שעות של התכוננויות, שינון החומר, דיבורים לעצמי ועוד שלל אטרקציות} . הייתה לי הרגשה מאוד משונה לפני המבחנים האלה ששכחתי איך ללמוד, ניסיתי את כל השיטות שאני מכירה ובסוף הגעתי למבחן כשאני מרגישה בטוחה יותר מתמיד.

הביטחון העצמי גובר ומתחלש, מין מעגל ספירלי שאינו נגמר ואני מנסה לשאוב השראה וכוח מבני ובנות האדם הטובים והטובות שנמצאים ונמצאות סביבי. לפעמים נחמד להוריד את מעיל האגו מעליי ולהפנות אוזן קשבת ואפילו שתיים לטוב שמסביבי.

הכתיבה שלי השתנתה פלאים וקשה לי להרגיש שוב טוב איתה, ושוב למצוא לה את הזמן בין כל המטלות האלה, אבל קשה לי בלעדיה יותר מאשר אני מתוסכלת מהקרב שלנו על המוזה ההשראה ושאר הבולשיט.

בעיקרון כשטוב לא צריך לכתוב יותר מידי, לפני שצריך ללכת להתאמן במשהו אחר או להיות במהות ב-100% או לפחות ב-99%, רק כי אני לא סובלת "שלמות".

אז לצחוק מידי פעם, לצלם רק כשיש את ההזדמנות לנשום עמוק, לאכול קצת דוריטוס, להרגיש כמו בהריון כי אני כל הזמן רעבה {דאמ, זה באמת מוזר } ולהנות מהחורף הלא קריר הזה.

לפעמים באמת אין לי מושג למה לא קר לי אף פעם.. בחייאת, אולי יש לי עור של פילה?  {זה יכול להסביר הרבה דברים}.

אני באמת מרגישה קצת אבודה מבחינת עבודה, והפרנסה בכלל לא בשמיים. אבל יש יום הולדת לאחותי ביום חמישי, ומכבי ביום שני ואלו סיבות מעולות להשאיר את החיוך במקום שבו הוא מרגיש הכי טבעי בעולם.

בין כל התוהו ובוהו הזה אני גם מצליחה לקרוא את 'אם יש גן עדן' ולצחוק על העובדה שיש מחר בוחן לשל"ח והריפרוף שלי אפילו לא נחשב לקריאה.

הכל פה מצחיק ומשעשע, ומחר יש מבחן בלשון על הריצה המטופשת ולקום מוקדם אף פעם לא היה הצד החזק שלי ובכל זאת.. מחר יום חדש. וראיתי הופעה של שלמה ארצי ושלום חנוך ב-VOD שנקראת 'התחדשות' מ-2005\2006 שעשתה לי טוב, ובאמת שקצת פה וקצת שם ואני בסדר גמור.

לפעמים אני מודה על זה שיש לי את הכדורסל ומתחילה לתהות איך החיים שלי היו ריקניים בלעדיו, בלעדי הקבוצה שלי והמאמן, ובלעדי כל הימים הטובים והרעים שאני מעבירה על המגרש. לפעמים זה מה שימשוך אותי הכי נמוך, והדבר הזה שיוכל להקפיץ אותי לשמיים בשנייה. החיוך שלי והעצב שלי, הדמעה והגאווה.

אלו דברים שאי אפשר לקחת אותם, אי אפשר לגנוב. הם שלי ומלווים אותי לכל מקום ואני באמת מודה על כל זה.

גם על המשפחה הנהדרת שלי, שאני מתגעגעת אליה {אל המשפחה המורחבת כמובן}.

מעדיפה להתעסק בעיקר, במה שיש ולא במה שאין לי, להשאיר את הסיסמאות של 'אם לא נצא לא יהיה' ולהפסיק להתבגר לרגע.

אז יאאאלה בלאגן, יום שבת אוטוטו נגמר.

'נובמבר הפך לאוגוסט' קראנו שתינו בעיתון ביום שלישי ותמוהה ככל שזה נשמע ביום השרב ההוא, היה נדמה שזה מה שקורה. לא פלא שזה קורה אצלנו, בישראל הקטנטונת והכנראה לא סגורה על עצמה. יום לאחר מכן העננים הופיעו בשמיים.. ואיימו לבטל את האימון שהיה בערב. למזלי זה לא קרה, להפתעתי הטיפות המכונות גשם נעלמו במהירות שהופיעו. לא יודעת מה דעתכם\ן בנידון, אני לא יכולה עם האי החלטתיות הזאת.

ואם הגשם מחליט להגיע.. שלפחות לא ייפול על האימונים שאני כל כך אוהבת .

אז כשיצאנו אלמוג ואני ליציאה בישפרו {הלא מפתיע בכלל} להסתובב קצת ולהפיג את המתח שהצטבר בתוכנו, גיליתי כמה זה פשוט.. לצאת, להגיע, להוציא את ה-130 שקל שלי, להנות, לאכול גלידה כאוות נפשנו, בורקסים על ימין ועל שמאל, סלטים, חנויות והרבה קיטורים על 'עיר העתיד' , כמה קל זה בעצם. לתכנן יציאה, לעמוד מאחוריה וזהו.. כל השאר יסתדר לבדו.

ברוח האופטימית הזאת גם הגעתי במשך השבוע לגל, וראינו את מכבי-גליל ואכלתי אצלה ארוחת ערב.. אתמול נפגשנו 5 חברות אצל אלמוג בביתה לצפייה ממושכת באנסטסיה {כן, המצויר} ועם הרבה חוויות.

כל פעם מחדש אני מגלה כמה- אין כמו זה. :)

קצת נטשתי את העניין של התיעוד העצמי במצלמה, למרות שהבטחתי לעצמי שזה ייקרה פעם בשבוע.

בצעם בשביתה הזאת נעשיתי קצת אדישה מידי וקצת רגישה מידי, קצת יותר מידי מכל הקיצוניות ועכשיו סוף סוף אני טועמת מטעם האיזון, שבו אני כועסת, שבו אני צומחת ושבו אני לא מחוברת לכלום. כן, הרבה טוב לא כל כך יוצא מזה.. אבל לפחות יש איזון בין קיצוני לקיצוני.

פתאום כל כך קשה לי לכתוב.. שום מוזה לא נמצאת באף מילה כאן.

כשהייתי צעירה נורא אהבתי להיות יצירתית וכל יום לכתוב פה קטעים על ימין ועל שמאל ולקוות שתרשמו שאני מדהימה ושאני כותבת יפה ועכשיו.. זה לא מגיע לי. אני מרגישה שאין בי ייחודיות בכתיבה, שום משהו מיוחד. הרעיונות לא מגיעים וקשה לי לקבל השראה מהדברים הקטנים. למזלי, הצלחתי לסיים את הספר של 'ורוניקה מחליטה למות' בידי פאולו קואלו המתורגם ונהנתי מכל רגע. אני מבטיחה שאם במידה ובפרקים הראשונים תצטערו שהמלצתי לקרוא את הספר הזה ולא תבינו על מה ולמה.. תמשיכו לקרוא וכשתגיעו לסוף תדעו שצדקתי. :)

קניתי דיסק של שלמה ארצי בשם 'צימאון' שרציתי להשיג הרבה זמן. זהו דיסק ישן שלו, אבל קראתי ביקורות עליו ושמעתי מעט מהשירים והחלטתי שהגיע הזמן. מה גם שמצאתי עסקה לא רעה במחיר של 40 ש"ח לדיסק- ועל זה אני לא מוכנה לוותר.. לא משנה מידת ההתרוששות שלי שעולה בזמן האחרון, כי אין עבודה.. וכשצצים כמה טלפונים מכמה אימהות שרוצות שאבוא לשמור על ילדיהם, אני מקבלת עוד ביטול ועוד הברזה ומאוכזבת כל פעם מחדש.

בזמן האחרון האימונים נעשים קצת מוזרים מידי.. ולא סגורים על עצמם. אני מתעצבנת בקלות, שמחה בקלות, מתאכזבת בקלות, צועקת בקלות ומאבדת עשתונות כל כך בקלות.. שזה מפחיד פשוט.

כחלק מגיל ההתבגרות, בתוך כל המאבק הזה של ההורמונים אני מרגישה כל כך מטופשת עם שינויי המצב רוח הבלתי פוסקים האלה שמשחקים לי ברגשות ויותר כואב מזה משחקים ברגשותיהם\ן של בני ובנות האדם מסביבי שאני אוהבת .

התחלתי לכתוב בפסקאות. משהו קורץ לי בזה ומשהו מאוד מאכזב אותי.. שקצת איבדתי את החופש לכתוב באיזו צורה שבא לי, בלי שום סדר ובלי שום מעצורים. למרות שיש בפסקאות משהו קצת ספרותי.. לא? ;) גיל ההתבגרות כבר כתבתי?

כנראה שהשביתה עוד מעט מגיעה לסיומה.. וכל שנותר לי לעשות הוא להנות ככל שאוכל עד שנחזור ללימודים ואני ארגיש כמה שהייתי צריכה ללמוד בימים האלה שהייתה לי הזדמנות .

ובינתיים.. יש עוד קצת שקט, רוח קרירה ומיד אחריה שמש.. אימון נהדר מחר {כי אם יש משהו שאני אוהבת.. זה את האימונים ביום שישי, ואת יום שישי}  היום בערב משחק העונה של מכבי נגד אפס פילזן ואני כולי אחוזת התרגשות יותר מתמיד {אם זה בכלל אפשרי} להערב. גם בלי וויציץ', גם בלי טל.. ועם אלכס גרסיה כשיר ומזומן.

יהיה מעולה. :)

מאחלת סופשבוע נהדר ומתוק,הרבה אושר,ריגושים ושטויות.

שאני אצליח להזיז את עצמי ולסדר את החדר קצת, בהזדמנות הראשונה.. שיפסיקו לכאוב לי השרירים בתחת, כי אחרי האימון אלה ואני עשינו 'קצת כושר'.

וזהו, מאושרים ומאושרות תיהיו.

מחבקת המון.

לא עברו שום עריכה,מלבד החתימה.