ההיגיון של הלב

קשה לי לנסות לסדר את המחשבות על הדף הריק הזה. פתאום הוא גם מרגיש רחוק ממני. כאילו נתרחקתי. או שאולי הוא. אז התחלתי את העבודה החדשה הזאת ומלבד כל האחריות שהיא מכילה בחובה וכל העצמאות בשנקל הזאת, היא מכריחה אותי ליצור מחדש סדרי עדיפויוית, להבין את המושג אחריות ולנהל שונה לחלוטין את סדר היום שלי. התזונה שלי מתחלפת בקצב יומיומי ואפילו הרזתי כמה קילוגרמים, מה שדי מפתיע.. בהתחשב בכמות הזבל שאני מכניסה לגוף שלי ואת כל הייסורי מצפון על כך. העבודה סבירה בהחלט, ברגעים גורמת לי לחוש כמשרתת, ברגעים אני מודה על כך שמצאתי משהו שהוא לא הקשה ביותר ולא הקל ביותר ושמשלמים לא רע (אבל גם לא טוב). כן, עבודה אמיתית ראשונה, לצבור את הניסיון לקורות חיי- זו פעולה לא רעה במיוחד.

וכן, בזמן האחרון כל הזמן זה מה שעובר לי בראש, המילים שיוצאות מהפה של האנשים מסביבי. ניסיון! תצברי ניסיון. ואם כבר בניסיון מדובר, אז מצחיק לכתוב את זה.. אבל איכשהו התוודעתי על כך שיש ילד בשכבה שלי שאני מוצאת חן בעיניו והוא רוצה להזמין אותי לדייט. עכשיו פמיניסטית או לא, קשה לי עם כל העניין הזה. כולי מבוכה כשאני רואה אותו, כי מלבד ההיכרות המועטה, אני לא באמת יודעת אם איזה ציפיות הוא יגיע ל"דייט" הזה ואני בטוחה שאני לא יודעת איך להתנהג באחד כזה. אבל כמו שחברה שלי אומרת: "תלמדי מה זה דייט ראשון.. מה יש לך להפסיד? יש יותר יתרונות מחסרונות". ואולי היא צודקת. סך הכל, שני אנשים שנפגשים, מדברים ומחפשים אהבה. גם אם הוא לא משהו, למרות שאני יודעת שהוא בחור נחמד (על סמך ההיכרות הבסיסית בשיעורי ביולוגיה) אני עדיין חוששת שמא אני לא אמצא חן בעיניו. הביטחון העצמי שלי, הוא משהו שלעד אצטרך להתמודד איתו. מצד אחד, יש לי בשפע, זאת אומרת.. בלי יוהרה- אני מודעת ליכולות שלי (ברגעים מסוימים) אבל לעיתים לא מעריכה אותן בכלל. אני מפחדת שהוא לא יעריך, למרות שאני יודעת שאני מברברת שטויות.. ושאני מסבכת יותר מידי. מצחיק, שאני יודעת שהוא הולך להזמין אותי לדייט בלי שהוא מודע למודעות שלי לעניין. זה גורם לי לרצות לגשת אליו ולהגיד לו שאני יודעת ולהקל על הפאדיחות שלו, אבל חברה שלי אמרה לי שהוא ייקבל רושם שאני מעוניינת בו ואני חושבת שאני לא. אז אני יושבת פה וכותבת שרבוטים על גבי שרבוטים, מנסה לסדר את המחשבות שלי למילים, ואת האמת..שזה מצליח להרגיע אותי. אני מצליחה לקבל פרופורציות, אע"פ שאני בהחלט במבוכה רבה מכל העניין. אני ממש חוששת שאני לא אמצא חן בעיניו, למרות שאני לא יודעת אם אני בכלל רוצה. אני מפחדת שהוא ייפתח משהו, למרות שאני יודעת שהוא לא מגיע עם שום ציפיות. אני מתחילה להתחבש עם המחשבות על עצמי.. ומתחילה לתהות למה אנחנו הנשים, אוהבות לסבך כל דבר? למה לא פשוט לזרום? הרי זו מנטרה שאהבתי לשנן לפני שהתחילה השנה הזאת. מנטרה ששיננתי ביום הולדת 17 שלי. הבטחתי לעצמי שאסתכן, שאדע להיזרק לזרם ולהכניס מקל בתוכו ולהיעצר במקום שאני רוצה להישאר בו. אבל מסתבר.. שזה קצת יותר מפחיד בחיים. אני יודעת שאני אסכים כשהוא יציע, כדי ליפול למים וכדי לא להעליב אותו. ועכשיו כשאני חושבת על זה.. זה לא נשמע מסובך כל כך. אני אנסה לקפוץ למים. למרות שאני מפחדת שאני לא יודעת לשחות, ואם אני אדע לשחות.. אולי זה לא יהיה כזה טוב.

וואי, חפרתי. רציתי לכתוב על הדלתות שנסגרות מאחוריי בזמן האחרון. אתמול הייתה המסיבת סיום השכבתית שלנו. אפשר להגיד שברגעים מסוימים, הרגשתי מאוד גאה. הרגשתי מאוד נאהבת, מאוד חלק ממשהו, מאוד שייכת. ברגעים מסוימים הרגשתי שאנשים יחסרו לי, שאני באמת אוהבת אותם, למרות שכל השנים התכחשתי לזה. התנגדתי לדעות שלהם, למקובעות שלהם. מסתבר שהם לימדו אותי על עצמי ועל הדעות שלי. מסתבר שאני אוהבת אותם בדרכם שלהם, וכל אחד ואחת מהם יחסר לי. ברגעים מסוימים, הרגשתי את המחנק בגרון בידיעה שאולי לא אראה אותם שוב. אולי לא אדע מה זה להרגיש ככה שוב.. מה זה לסיים י"ב. אבל הרגעתי את עצמי, הדחקתי את כל מה שהרגשתי, בלעתי את הדמעות, למרות שאני יודעת שהן עוד ייפלו מתישהו. יגיע זמנן להתפרץ. אני יודעת את זה.. כפי שאני יודעת שאני מנסה להתמודד עם כל השינויים האלה, כמי שאין לה את המצופים הנכונים לשחות בבריכות האלה. כי זורקים אותי למים! וגם אם אני אחליט לקפוץ, יהיו לכך השלכות.. יהיו שינויים. אני אצטרך להיפרד מאנשים, גם מאלה שלא אמרתי להם שלום בבוקר, או כאלה שהשלום אליהם היה מעמסה. אנשים שחלקתי איתם רגעים, גם כשלא רציתי. שבכיתי, הם היו שם, גם אם הם לא רצו להיות שם. כשעשינו את הצעדים הראשונים שלנו, היינו עדים לבושות האחד של השניה. וזה מקרב. זה גורם לך לצמרמורות קלות, גורם לי לחוש גאה מהקהל. מה שיצרנו לעצמנו, לא מובן מאליו בכלל.. אחרי ההתחלות החדשות..

והחיבוק עם האנשים שלפני שלוש שנים שנאתי כל שיחה איתם, זה.. זה מהרגעים שעושים נחת בלב. משרים נחת אך בד בבד גורמים לסערה בתוכי, שאיני יודעת איך להתמודד איתה. וההשלכות יגיעו.. אולי בנשף הן יופיעו בפעם האחרונה.. אולי ביום הולדת, אולי בכל יום רגיל, בכל יום רגיל שהוא לא יום לימודים, שהוא לא תקוע עמוק בתת מודע שלי. אז זה ירגיש שונה. אז ארגיש שלקחו לי משהו. שמשרד החינוך,אחרי הכל, מצליח להשאיר איזשהו חותם. חותם שאני יודעת בוודאות שהוא טבוע בי. ושגם טבוע בכולנו.

my love can you give me strength"

somehow i forgot how to ease my pain

i know i'm right where i belong

something from nothing never proved me wrong"

celine dion, my love.

ופתאום אני גם שמה לב שהתבגרתי. כל מה שחשבתי שלא אוכל להיות, אני עכשיו. באמת שאני לא יודעת אם זה לטובה או לא. באמת שאני לא יודעת.. אם רישיון הופך אותי למישהי אחרת. אם זה שאני עובדת על היום, גורם לי להתרחק מאנשים שאני אוהבת. אבל אני מניחה שאת הכוח של האיזון, אני אכיר בשלבים מאוחרים יותר. אבין שרק דרך האיזון, אוכל לשלב בין דרכי חיי.

נשימה עמוקה, ישר לסופ"ש מלא לימודי ביולוגיה. מלא רגעים של נחת, ועוד נשימה עמוקה, לקראת שבוע קשה שיעבור על כוחותיינו.

בא לי לשלוח לכם נשיקה, אז אני שולחת.

לא כתבתי פה הרבה זמן. ונדמה שהכל חולף, עובר לו וחומק. וכן, אני עדיין חושבת שעוד לא מצאתי את מה שאני מחפשת .

העונת כדורסל נגמרה בסתמיות, במין אימון כזה שלא אומר כלום ולא מחדש שום דבר. מהאימונים האלה שאת מנסה למצוא את הדרך שייגמרו. ולא, לא רציתי שהשנה תיגמר ככה, ושהעונה תסתיים ככה. במין אמירה שלא באמת עומדת מאחורי עצמה.

אבל ככה היא נגמרה, אז אני יושבת וחושבת על אותו שיעור במדעי החברה שלמדנו על מנהיגות ועל כך שאנשים צריכים אדם שיוביל אותם, ועל אותה השיחה שבאה בעקבות אותו שיעור. השיחה עם הבנות, בעירוני א' על הפרקט, בה דרשתי מעצמי להודות ברגשות שלי, וקיוויתי שהן יודו גם. אותה שיחה שהובילה למשחק בין הטובים שלנו העונה נגד חולון שרת בחוץ- בה ניצחנו קבוצה במקום יותר גבוה מאיתנו בהרבה מאוד ביחד. נדמה שמאז עברנו כמה אירועים שהרימו ושהורידו או בעצם נשארנו במקום כי לאף אחת לא היה את הזמן המתאים להתעסק בזה. אז כן, העונה נגמרה וזה נדמה כאילו לאף אחת לא אכפת שהיא נגמרה בצורה כזאת חוץ מלי. לפעמים אני שואלת את עצמי למה אנשים צריכים שיזיזו אותם? למה הם לא לוקחים אחראיות? ואז אני נזכרת במשפט שאמרת לי, ושלבטח אזכור כל חיי והוא: "אם את רוצה לעשות משהו- קומי ותעשי אותו".

ואז עולה לי הציטוט שראיתי היום על גבי התעודה שריקי חילקה לי במסגרת מועצת התלמידים:

"את חייבת להיות השינוי

שאת רוצה לראות בעולם" (מהאטמה גאנדי).

אז אני מנסה להבין מה עוד אפשר לעשות, ולאן עוד נוכל להגיע. ונדמה שזאת תמיד אני שנמצאת שם כדי לקחת אחראיות, וזאת תמיד אני שהכל צריך לעבור דרכה כדי שהגלגלים יזוזו. ולמרות שזה מתיש, אני יודעת שיש דברים שלא היו נעשים אם המצב לא היה ככה. אז עכשיו יש שקט וג'אז לי ברקע, ואני מנסה למצוא דרכים חדשות לשנות את המציאות מסביבי.

מציאות בה אף אחד ואחת לא באמת יודע\ת מה הדבר הנכון\האמיתי\הצודק לעשות כי כל אלה מתחלפים עם הרוח והאמת לא נמצאת באף אחד מהם. מציאות בה לאנשים יש קושי לקחת אחראיות ולצאת מהמסגרת. מציאות שבה גם לי קשה לצאת מהמסגרת שהיטוותן לי, ועוד יותר קשה.. ליצור משהו חדש. אז החופש הזה, שמתחיל לכולם ברשמיות מחר ולי יתחיל ב- 1 ביולי, הוא זה שאמור להיות הסובסטרט (חח מצע) של השינוי. ממנו משהו חייב להשתנות. משהו חייב לא להיראות אותו הדבר. כי זה בכל זאת החופש האחרון.

ולא, אני לא מחפשת ניסים בשמיים ולא שינויים שיגרמו לי פתאום לא לזהות את עצמי במראה, אבל כן שינויים שיביאו מבפנים ריח של משהו חדש. היום יש גם טקס מצוינות, שנקראתי לשם לקבל תעודה במיסתוריות שכן הסיבה לבואי לא ידועה בכלל. אז אני הולכת היום, ומחר גם מקבלת תעודה ככל התלמידים והתלמידות בארץ וזה לא באמת אומר לי משהו. זה לא אומר הרבה עכשיו ואני צריכה להחזיק את עצמי קצר עד ה-14 ביולי, המועד ב' בבגרות במתמטיקה. עד אז תיהיה בגרות בהיסטוריה, בסוצויולוגיה ומועד ב' באנגלית.

אני זקוקה לעבודה בדחיפות, אבל פוחדת שלא תיהיה אחת כזאת. התחלתי ללמוד תיאוריה ואת כל התמרורי אזהרה אני יודעת :) וזה נחמד פתאום.. אחרי תקופה ארוכה שהייתי אמורה להתחיל כבר.

החופש הזה הולך להיות עמוס באמת. עם כל הרשימה המצחיקה עשיתי לי, ורשימות הספרים, העבודות והכסף שאני צריכה לצבור כדי להרוויח את פולין, את הנהיגה, את הביוטופ ואת ההופעה של שלמה ארצי עוד מעט עוד מעט . יש לפניי הרבה עבודה, אבל העבודה לעכשיו היא ללמוד את מלחמת סיני ואת הסדר החדש ואת הסכם מינכן בו התגלתה המפלגה הנאצית במלוא תפארתה. כן, עכשיו הזמן להיסטוריה.

לפני כמה ימים התחלתי את הספר 'חיי פי' (3.14) והוא בינתיים חביב, אבל הגדולה האמיתית היא שזה הספר בעברית שאני מתחילה לקרוא מאז הרבה מאוד זמן.. והא, הספר באנגלית ההוא- The voyage של נרניה, הוחזר לסיפרייה כי הספרנית כמעט איימה בחיי שאם לא אחזיר את הספר לא אקבל תעודה. אז לא הייתה ברירה

ובכללי, במצב רוח הכללי.. הכל בסדר, אני חסרת סבלנות ומתה לגמור כבר עם כל ההתחייבות של הנייר ולהתחיל עם ההתחייבות האמיתיות שלי לעצמי, שנשכחו בצד הרבה מאוד זמן. וזיכרונות משכיחים את החובות וכן.. מתחשק לי רגע של שקיעה אמיתית בלי דאגה מהותית לציון כזה ואחר. אבל זה יגיע, והאמת.. שאני נחושה מאוד להראות לעצמי שציונים טובים אני יכולה להוציא, ושריאליות-הומניות-זה סתם עוד פונקציה של החברה שמקלה על הפרט לארגן ולסדר את חייו.  (מד"ח- חחח ). ובקיצור, להפציץ אותה, לחייך ולחייך ולחייך.

כי כל פעם שאני מחייכת, משהו מחייך אלי בחזרה.

אני זוכרת באחת השיחות שעשינו על המדרגות, את דיברת על זה שאת מבינה שהשנה הלימודים היא לא בעדיפות העליונה שלך, ושאת מתחייבת קודם כל ליציאות ולחברות שלך כדי לזכור משהו טוב מהתקופה הזאת של הלימודים. הוספת ואמרת שזאת התקופה הכי טובה בחיים שלך, שחשבת כפי שכולם טענו שיש הרבה לחץ, אבל שאת מצליחה לתמרן בין הכל ולצלוח סדרי עדיפויות. לעומתך, אני מתקשה הרבה יותר לנתח את השנה הזאת.

המילה הכי ברורה שיש לה היא פשוט 'סתמית', זה מה שאני זוכרת ממנה. חוץ מהחוויות האלה הקטנות שעכשיו עולות בי, כמו הגדנ"ע למשל..

שום דבר מעניין עם חברות שלי לא קרה, יציאות לא היו (הרבה כי לא באת רציתי את זה) והלימודים הם במקום הראשון בסדרי עדיפויות שלי בשעת ערב זאת, וגם היו כך לאורך כל השנה. אחרי זה היה הכדורסל..או שהם היו די ביחד. אבל לא כל מה שאת טענת. היו פה ושם את הרגעים הטובים האלה, ההיכרויות הקטנות שהתפתחו למשהו נחמד.. אבל אני מגלה כל פעם מחדש שיש לי בעיה לשתף את החברות שלי בחיים שלי, ושחברות הנפש שלי הולכות ומתמעטות. הקשר עם המשפחה מציק, אחותי מתחילה להיות עוד אחת מהמתבגרות המתומטמות האלה שכל הזמן מעניין אותן רק כסף, אופנה וחברות שלהן.. והן מתרחקות מכל מה שנראה עם קצת יותר עומק כמו מחויבות,עבודה, רצינות והתמדה. היא מדברת רק על כסף וכל היום על זה, ואני מרגישה שמה שבאמת מחזיק אותי על הרגליים זה אולי הכדורסל ואולי גם זה לא, אבל אני עומדת כי יש לי רצון שהוא יותר גדול מלעשות שטויות במתכונת בהיסטוריה ומלדעת שאני ילדה עם ציונים בינוניים. אני לא מבינה את הרצון הזה, אבל איכשהו בשיחות כאלו ואחרות (בעיקר עם מנחם) אני מרגישה שאנשים יודעים עליי משהו שאני לא יודעת וזה ש... לפחות הם סומכים עליי שאני אעשה הכל כדי להצליח. אני חושבת שזה הפוסט האמיתי הראשון שלי מזה כל כך הרבה זמן, ואני אוגרת שטויות ולא בטוחה שיש להן מקום במילים..

אז זה יוצא מעורפל וחסר כל רצינות.

לא יודעת מה לעשות עם הבגרויות, לא יודעת עם אני לוקחת אותן ברצינות, או לוקחת אותן יותר מידי ברצינות. אני לא יודעת מה חופש אומר לי ואני לא יודעת אם אני רוצה אותו בכלל. אני מרגישה שאין עליי עכשיו שום לחץ, ובעצם- שאין עליי כלום. הכל סתמי כזה.. ואפילו ספרים הפסקתי לקרוא בטענה שאין לי זמן אליהם.

קשה לי להאמין שעוד פחות מחודשיים אצעד לעבר ה-17 שלי, ואני כבר רואה איך זה לא הולך להיות כל כך נחמד.

אין לי מכנה משותף אתכן, והכדורסל שלי משגע אותייי!! אבל לפחות אני עדיין מחייכת, אחרי האימונים המיוזעים האלה והחום המזוויע של ישראל.. וכל הבעיות האלה בפוליטיקה ועם הנאום של אובמה והמתנחלים ופאקינג ביבי נתניהו. הכל לא אומר יותר מידי.. ואני רואה איך כולנו מתחילים לאבד את הפוקוס שלנו והתמונה יוצאת די מטושטשת.

אני צריכה כסף וצריכה עבודה, אבל אני לא מרגישה שזה בוער בי. בכלל, נהייתי די אדישה להרבה דברים. ואני חושבת שבכדורסל אני חווה את הרצון האמיתי להתאבד על כל כדור, ואת הרצון האמיתי למסור למישהי שתעשה סל. ובכלל.. אפילו לעשות סלסלון בעצמי.

אז לא יודעת, יום שישי היום.. ואנחנו בבית. יום ראשון בגרות בתנ"ך, יום שלישי בביולוגיה. הציונים שלי בשניהם לא משהו בכלל ובכל זאת.. אני מרגישה שאני לא עושה את הכל כדי להצליח, למרות שאני לא באמת מבינה מה עוד נשאר לי לעשות.

הכל באמת סתמי, וקשרים תלויים על חוטי החומריות ואם לא הייתי מאמינה בטוב ובאופטימיות שיש לנו כאנשים, הכל היה נראה הרבה פחות חביב. אבל איכשהו, אני עוד מאמינה בחושי הצדק שלי, ובזה שיש לאנשים רצון אמיתי לעורר חיוך אצל אנשים אחרים ולעשות עוד מעשי חסד. ואני באמת חושבת שאולי באמת.. כל הדברים שלנו נמצאים לידינו כבר עכשיו ואולי לא צריך ללכת כל כך רחוק כדי לחפש את הדברים האמיתיים והנכונים באמת.