ההיגיון של הלב

אני חושבת שהתקופה האחרונה בוחנת האם אני עומדת במתח ובסף הלחץ שהופל עליי. מצחיק, אבל לא מעט פעמים הצלחתי להישבר.

"אני לא מסוגלת להסתכל עליה כמו שאני רוצה. לזכור אותה אחרת. אני לא יכולה עוד לספוג את זה, אני לא יודעת מה לעשות, מה להגיד לך או לא להגיד לך ושזה יישמע בסדר.אני מרגישה שאת מתפרקת לי בין הידיים, שכל רגע זה האחרון שלך. ואני לא יכולה להסתכל עלייך בלי לבכות, אני רואה אצלך חוסר אונים.

וזה לבד וזה ביחד, וזה מרגיש כמו אז. על הרצפה המדממת".

אני לא יודעת כלום עכשיו. אני זוכרת שהנשמה נעתקה לי, וראיתי אותה שוכבת לצידי חסרת אונים כמו שראיתי את בטי אז. מין תחושה כזאת שלא משנה מה אעשה, זה יהיה צעד אחד מאוחר מידי. ולא גילו אצלה כלום בהתחלה, וגילו אצלה מחלה בכליות, אח"כ זה היה איזשהו גידול שהתפתח אצלה בדרכי השתן ולבסוף היא חוזרת ליילל, לאכול, לשתות ולעשות את צרכיה כבכל יום אחר. 4 ימים שהיו כל כך ארוכים, לצד שבירה משפחתית והיה קשה. היה קשה לבכות בכי, לשמוע בכי ולראות אותה בוכה בפנים. ועכשיו היא מחייכת. אז גם אני חייכתי. וכולנו.

וזה היה רגע של אור שנחת פתאום מהשמיים, ובישר את הבשורה, שלמרות שהיא הייתה צעד אחד לפני גסיסה, ואחרי ניתוח של 5 שעות וחצי, היא חיה והעניים שלה נוצצות בדיוק כמו כשיצאה מאימה.

וממוות אחד לאחר. לא ידעתי איפה להחביא את עצמי, או מאחורי מי להתחבא. הרגשתי שהמשפחה שלי מתפלגת, שברגע אחד אין אנחנו ויש רק אני. ותמיד חשבתי שמוות אמור לאחד ולא להפריד. למזלי הכל התהפך אחרי כמה ימים. סבתא היחידה שיש לי, היחידה שהספקתי להכיר- עשתה מסעות מבית חולים, לבית שלה, לבית המבוגרים ובחזרה לכל השלושה. אף אחד לא יודע בדיוק מה יש לה, אף אחד לא מוכן לתרום יותר מידי כדי לגלות מה הסיבה. אבל סבתא שלי ממשיכה לבהות בתקרה, בקושי להגיב ובקושי ללכת.

אתמול,כשבאנו (המשפחה) לבקר אותה היא התחילה ללכת קצת, הגיבה קצת וחייכה לשמע הקול של אמא שלי. ואני לא יודעת, הרגשתי טוב יותר כשראיתי אותה. אבל שוב היה לי קשה לנסות לדמיין אותה בריאה,כמו אז, בתור ילדה. בלי הדימנציה, בלי הקושי לתפקד ועם השמחת חיים הבלתי נגמרת והרצון הזה לעשות טוב לאחרים ולזוז- תמיד בתזוזה, אפילו שאמא אמרה שזו אולי הפעם האחרונה ולא היה קל לראות אותה אחרת.

היו 2 משחקים השבוע. אחד שהיה קשה והשתפר והשני היה השתפרות.                         

ביום ראשון שיחקנו נגד הפועל ראשון לציון. המשחק התחיל כמו כל משחק אחר, רק שהפעם סחבתי מטען רגשי.

אז הוא היה נגד קבוצה חלשה, שמרוב שהן לא חלשות- אנחנו שיחקנו גם חלש. ההפרש היה אמור להיות גדול הרבה יותר, אבל יש משחקים שצריך ללמוד לנצח אותם בכל זאת. 17-63.

במשחק הזה יצאתי מתוסכלת אחרי 2 עבירות אחת אחרי השניה מכיוויני, וכל השאר פשוט תיסכל אותי. החוסר תיאום עם הקבוצה, החוסר קבוצתיות והחוסר נכונות של כל אחת מהבנות בקבוצה להיות חלק מקבוצה.

אז היה לי מאוד קשה להישאר אדישה ופשוט העפתי את עצמי על הספסל. עד שהגעתי ליאיר (כשחנן זרק אותי מהספסל לעלות למגרש, גם יאיר היה שם, כי הוא בא לראות את המשחק) ואיתו הכל היה כרגיל פשוט בהרבה.

אמרתי לו שאני מאוד מתוסכלת מכל מה שקורה ב"קבוצה שלנו", ושקשה לי להבין שאולי יכול להיות שאנחנו לא משדרות על אותו הגל, ושאני כופה משהו שאני לא צריכה לכפות מרוב הניסיונות המאכזבים שלי ליצור קבוצה.

והוא רק אמר לי: 'אל תשתני, את אל תשתני בשביל אף אחד.' אמרתי לו ש, 'אולי זה פשוט לא נכון, אולי אני טועה' והוא אמר לי, 'אל תדאגי, זה יגיע. אבל את אל תמעיטי מעצמך אף פעם'.

ואז הרגשתי את השיפור מבפנים במקום הפחד והאי-לקיחת אחראיות.

ביום שני, הבנות שיחקנו נגד הפועל ברנר, שנגדן יש לנו היסטוריה מאוד ארוכה בזמן האחרון. בסיבוב הראשון ניצחנו אותן בנערות ב' בבית שלהן, ושבוע אח"כ הפסדנו להן בנערות א' בהפסד כל כך מתומטם. בסיבוב השני, הפסדנו להן בנערות א' וביום שני זה היה המפגש הרביעי סך הכל במסגרת נערות ב'.

לא יכולתי לשחק במשחק הזה ובכל זאת באתי לראות ולהיות חלק מ. לכו תדעו ממה.

אז בניגוד למשחק ביום ראשון ובניגוד לקיצור הרוטציה בצורה משמעותית, העובדה ששרקו לי עבירה אפילו שישבתי על הספסל, ההצגת שחקניות בתחילת המשחק (הומור חדש  ובאיזושהי רשמיות גם נקראתי עוזרת מאמן), הפעולים, הרצון העז לנצח אותן והמילים של המאמן של ברנר שאמר שהן ינצחו אותנו בגדול במפגש הזה.

בקיצור ולעניין, ניצחנו. 53-44. והאאממ!! זה היה מתוק מדבש. באמת שכן. וזה כי הגיע לנו, או לפחות לבנות ששיחקנו. הבנות שלא שיחקו התבאסו, אני התבאסתי שלא יכולתי לשחק ושאני לא צוברת ניסיון כי אני יכולה לשחק רק בליגה אחת אבל בסופו של דבר העוגה מהיום הולדת של חנן המתיקה את הניצחון הזה למרות הטעם החמוץ-מתוק שלו.

וזהו, ותקופת המבחנים נושפת בעורפי. כבר היום היא התחילה ברגל שמאל, שמרוב שלא רציתי להגיש בחינה ריקה הגשתי בחינה עם בולשיט בפנים של לחץ, חוסר זמן ותיק משא שעשה לי קילה מהתקופה האחרונה. וזה היה בהיסטוריה, ואני כמעט בטוחה שלא עליתי מעל 20 בציון.

וזה חרא. ותראו איך התחלתי לקלל.

בנוסף לכל הטוב אין לי גרוש בארנק, והפעם- באמת שאין לי גרוש. קיבלתי אתמול בשעתיים יותר מידע על הכלכלה משידעתי אי פעם, הבחירות האלה היו כל כך צפויות שזה כואב והמצב כל כך נורא שפשוט צריך לבחור במי שהכי פחות גרוע ויש לי כל כך הרבה דברים והתחיבויות לעשות במקום לשבת ולכתוב כאן. ולא טוב לי בגלל שאין לי כסף ושאני לא יודעת כלום והכדורסל כל כך מתסכל אותי שאני לא עושה כלום על המגרש. והכל זה חוסר ביטחון והבעיה היא באופי הדפוק שלי או יותר נכון- בהיעדר אופי, ובאי הערכה של אף בלוק שמשחקת איתי בקבוצה .

נמאס לי מהן. יותר נמאס לי מעצמי. ודי נמאס לי מהמצב. ואוף. כל כך הייתי צריכה להמשיך לקרוא את 'זן ואומנות אחזקת האופנוע' וכל כך לא רוצה לעשות שום דבר חוץ מלהתלונן ברגע זה. ומכבי ניצחו את הפועל ירושליים ומחכה ריאל מדריד מחר ולעזאזלל- אני כל כך רוצה לנצח אותם ואני כל כך רוצה לראות את מכבי מצליחה שוב, ובחיים שלי לא לא צילמתי כל כך הרבה. וכמה כל כך במשפט אחדד!!11 יאיאאא.

ולמרות כל זה,

היה ביקור ביד ושם. והיה שיחה עם ניצולת שואה והיה יותר מדהים מהעולם. ואם היא לא מפסיקה לחייך- אז למה שאני אפסיק? ואם היא מרגישה מתנה על זה שהיא נמצאת כאן, ועל זה שאנחנו בארץ הזאת- מאיפה לי מגיעה הזכות להתלונן ועל מה בדיוק?

יש לי ארץ, יש לי את עצמי ויש לי משפחה. מה אני צריכה עוד?

ציור שציירתי - 'זה חצי שלי- והרבה מאוד שלך' (אמא).

אני לא יודעת איך אחרי הכל, אחרי כל מה שקורה בזמן האחרון [ואפילו ביומיים-שלושה האחרונים], עדיין קשה לי לחייך מבפנים. אני לא יודעת למה.

אתם יודעים מה.. אתחיל מההתחלה. ראיתי ראיון עם אשכול נבו בסדרה שנקראת 'שיחת-נפש' בערוץ 3, שם הוא אמר שהוא מנסה להוציא את עצמו מ"השליטה" הזאת, להרשות לעצמו להיאבד בתוך היצירה שלו. אז הפסיכולוג שאל: "ואתה לא מפחד שתיסחף פנימה עד כדי כך שאולי לא תצליח לצאת?" והוא ענה לו שהוא רק מחכה לזה, שפתאום הדמויות לוקחות את המושכות ומתחילות לפרוץ את הגבולות של עצמו והכל ניהיה שונה ממה שתכנן.

ברגעים האלה, הייתי רוצה להיות סופרת. שיודעת לכתוב התחלה, לחבר לה גוף ולדעת להגיע לסוף.

כשקראתי את 'ארבעה בתים וגעגוע' ואת 'משאלה אחת ימינה' היה לי קשה לקבל את הסופים שלהם, ועוד יותר היה קשה לי להבין שאין דבר כזה סוף אף פעם.. אין בעצם סוף של סיפור- כי זו תמיד התחלה של סיפור אחר.

אז מה זו בעצם בדידות?

ולמה יש לנו רצון כל הזמן להיות בתוך חברה?

אני לא יודעת מה ניהיה איתי ועם הכתיבה שלי. הכל מתפרץ לכיוונים הלא נכונים והבלוג הזה כבר מזמן לא מה שהיה פעם.. כשהיו 5 עמודים מלאים בפוסטים רק בחודש אחד, ועכשיו כשהסתכלתי יש רק 3 פוסטים מאז תחילת החודש הזה. אני לא יודעת מה זה אומר.

הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מהי משמעות החיים.. לשם מה אני כאן.

בשביל מה אני עובדת, בשביל מי ומה אני רוכשת השכלה, בשביל מי הציון 100 ישיג מטרה כלשהי, בשביל מי אני חוסכת? למי אכפת מהציונים? למה הכסף מניע אותנו? למה אנחנו זקוקים לקירבה?

הלוואי שהייתי מקבלת את התשובות על השאלות האלו. ומצד שני.. מה היה קורה אילולא התשובות היו בידי?

"יש לנו זמן מתחת לשמיים, בינתיים אנו עוד כאן" [דיוויד ברוזה].

אני מרגישה שאני מבזבזת לי את הזמן. למרות שאני יודעת שהמושג הזה הוא בעצם כלום. יש לי כל כך הרבה עבודות ומבחנים שאני צריכה להספיק להתכונן אליהם ולהשלים אותם עד סוף החופשה הזאת-שהיא מכאיבה יותר משהיא באמת עוזרת.

אני מרגישה שאין שום מהות לחג הזה, חוץ מטחינת סופגניות ובכי על קלוריות. מתי חיו השירים ומתי נשמתי את המשפחה שלי? לאן ברחה מהות החג, וממתי הלחץ של הביה"ס הספיק לחלחל ל-7 ימי חופש האלה? מתי הספיק פה הכל?

קשה להגדיר מה ההפסד של מכבי אתמול עשה לי. הרגשתי שעם כל סל אני מקבלת צביטות בלב, אחת אחרי השניה.. ולמרות שהייתי בבייביסיטר [והילדות היו מקסימות וכ"כ כ"כ ילדות] לא יכולתי להתנער מהתחושה הכבדה הזאת של ההפסד. וניסיתי, והתנערתי.. אך היה קשה.

בינתיים אני בהכחשה, בהכחשה למצב ובהכחשה ל"קבוצה" שלנו. עד מתי אנשים ילכו סביב עצמם ויבינו שהמשמעות האמיתית היא במה שהם יכולים ליצור ביחד?

יום ראשון היה לנו משחק בנערות א'- נגד חולון שרת בחוץ.

הנסיעה הייתה מהירה ומיד הגענו לאולם די מקסים [שהתחבב עליי מאוד] של הנשים של אליצור חולון. על הפרקט היו מרוחים כתובות של: ליגת WINNER ולמרות גודלו הענקי של המגרש- הוא נראה כל כך מזמין.

התחלנו לזרוק לסל ונתקלנו בבעיה נוספת- הטבעת הקופצנית בצורה חמדמדה למדי- לא מצליחה לקלוט את הזריקות שלנו. חולון שרת היא במקום ה-4 בליגה בעוד אנחנו במקום ה-6 וידענו שלמשחק הזה דרושה הרבה עבודת צוות ונחישות. [הלוואי שהייתי יכולה לשים את היד על הנקודה שבאמת הובילה את המשחק לכזה משחק.. אולי זאת השיחה שעשיתי ביום שישי, בה פתחתי את כל אשר על ליבי בנוכחות הקבוצה ודיברנו על הפוטנציאל, ההווה והעתיד].

בקיצור, החימום התגלגל.. חנן הראה לי את כל הנצחונות שלו [כשהיה המאמן של אליצור חולון] ואנחנו עלינו לפרקט כדי להילחם על הכבוד האבוד שלנו. אני חושבת שהכבוד שלנו [לפחות בינינו לבין עצמנו] חזר במהלך המשחק הזה ורוח הצוות שבה להוביל את מפרשינו. המשחק לא היה פשוט.

היינו זקוקות להרבה רצון להיות אנחנו כקבוצה, והרבה נכונות על המגרש. הן קבוצה טובה, שמורכבת מכמה שחקניות שמחזיקות אותה- שאותן ניסינו לנטרל במהלך כל המשחק [בעיקר 12 שהייתה יותר דומיננטית, למרות שיש להן כמה שחקניות שמכדררות מצויין ונראות לפחות מבחינה טכנית מעולות כמו: 23,6]. פעמים זה הצליח, ופעמים זה לא.. והמשחק היה צמוד לכל אורכו כשאנחנו מובילות בהפרש נמוך.

אפילו אני הצלחתי להכניס את עצמי לדף הורוד [רמז מתרים] ברשימת הקלעיות והצלחתי לקחת על עצמי הרבה יותר מבחינה התקפית ולהשתדל להשתדרג גם הגנתית.

המשחק הזה היה חוויה אחת גדולה. הרגשתי את הלכידות זורמת לי בדם. הרגשתי כמה שונה זה להרגיש קבוצה. קבוצה שמפסידה ביחד, וגם יודעת להתעלות ולנצח ביחד. והיו רגעים קשים, שירדתי לספסל והתעצבנתי והיו בנות שהחזירו אותי למוטב, והיה מעצבן לצאת ב-5 עבירות כי השופט טוען ש: "דחפת אותה" כשהיא בעצם דחפה אותי. 

 אבל לא יודעת.. הרגשתי שנסחפנו עם עצמנו.. [והלוואי שהשיחה שלי הייתה גורם משפיע בעניין, אחרי שהתחבטתי ביני לבין עצמי כ"כ הרבה זמן על איך אני ניגשת ל'שיחה' הזאת], אבל גם אם היא לא השפיעה.. הרגשתי שנראינו כמו קבוצה. והרגשתי בתוך קבוצה.

וניצחנו, איך לא.. [אחרי כל המילים היפות], 42-37. והיה צמוד לקראת הסוף, וניהיה משחק מכוער על קו העונשין אבל אנחנו ידענו לקחת את הזריקות הנכונות ולנטרל את השחקניות הנכונות והיה כ"כ כיף לדעת שסוף סוף הראנו מה אנחנו יודעות.

זה היה אושר.

גם היום היה אושר.

יצאנו לקניות אמא,רון ואני. הרשימה של הקניות שלי הייתה כל כך ארוכה עד שפחדתי שאין מספיק כסף בעולם שיספיק לרשימה הזאת. אבל אני יכולה להעיד שאחרי כל היום הזה [והקניה הטובה] אני מרגישה שהיה טוב. שבא בטוב. ושעכשיו לא כל כך טוב [ולא בגלל זה].

היה גם דרבי של נערות ב' שנגמר לפני שעה [ששם כמובן לא שיחקתי] עם עוצמה. למרות המשחק המזוויע וזה שכ"כ התבאסתי [כפי שקורה תמיד] כשישבתי על הספסל כפי שתמיד קורה כשאני באה לראות את המשחקים ויודעת שאני לא יכולה לעלות ולתרום את חלקי, יצאנו עם ניצחון. ניצחון לא משכנע, ניצחון לא יפה.. אבל לפעמים צריך גם לדעת לנצח. 43-33.

[וגם קיבלתי סופגניה. ורון קלעה מלאנתלפים נקודות עם המספר 8 [שלי] על הגב. וזה כיף].

אני מרגישה שמהות החג הזאת פוסחת עליי.

אני לא מרגישה בתוך חג, לא מרגישה אחדות ושום סמליות ללמה אני מדליקה נר, למה אני שרה ולמה אני לא חוגגת עם המשפחה שלי את החג. כל השירים נשמעים אותו הדבר והייתי רוצה לדעת את המשמעות האמיתית שמאחורי המילים.. ואולי להיות עם המשפחה שלי כדי לשיר אותם.

[איך אני שונאת את החופשים האלה.. שבמקום להתמקד בחופש אני דואגת שיהיה לי מספיק זמן לנשום בין עבודה לעבודה ובין מבחן למבחן- ועוד לא התחלתי כלום. גאד דאמט!!11].

סיימתי לקרוא את הספר 'מומיק' של דוויד גרוסמן. הספר הזה לפחות מבחינתי הוא ספר חובה לכל היהודים והיהודיות שבנינו, כדי להבין את משמעות השואה מנקודת מבט של ילד שהוריו וסביו היו בשואה. על התקופה ההיא שאחרי השואה, שהלחץ והפחד שמא הכל ייפתח שוב חילחל כל כך עמוק עד שהיה בלתי אפשרי אפילו לדבר על השואה ועל ארץ שם.

נהנתי מהספר ומכל רגע ורגע שם. נהנתי בעיקר מהמשמעויות הרבות שהוא העריף עליי, ומהשיחות המכילות שהיו לי עם אבא [בעקבות הספר] על מה שהיה לו עם אמא שלו ובעצם על מהות השואה.

אבא אמר שאסור להתמקד בהיטלר, כי הוא היה רק עוד אדם אחד שאמר ככה וככה, אלא צריך להתמקד בלמה כל כך הרבה אנשים הלכו אחריו, נסחפו אחריו בלי להוציא הגה מפיהם?

ואיך זה שילד מנסה לחפש את החיה הנאצית על פני השטח.. כשהוא בעצם לא מצליח להכיל שהחיה היא כל דבר, ויכולה להתפתח מכל דבר ולהפוך להיות היא בכל רגע נתון ומכל איש נתון.

מדהים.

לא מעניין אותי אם לא תקראו כלום.

אני את שלי אמרתי.

והלוואי שתמיד אני אהיה פה.

כיף להרגיש קצת פחות בודדה. לפחות אני שלמה עם עצמי. [בעצם זה לא לפחות-זה העיקר].

חג שמח. או לא, או כן.

תגידו את האמת- זה לא מוזר שפתאום יש חג ואף אחד\אחת לא נראה שמח\ה במיוחד?

[אני לא מצליחה ליצור כלום].

ואני שונאת את כל הסוגריים שבפוסט הזה.

מי אשר כבה נרו
ובעפר נטמן
בכי מר לא יעירו
לא יחזירו לכאן.

איש אותנו לא ישיב
מבור תחתית אפל
כאן לא יועילו לא שמחת הניצחון
ולא שירי הלל

לכן רק שירו שיר לשלום
אל תלחשו תפילה
מוטב תשירו שיר לשלום
בצעקה גדולה.

תנו לשמש לחדור
מבעד לפרחים
אל תביטו לאחור
הניחו להולכים.

שאו עיניים בתקווה
לא דרך כוונות
שירו שיר לאהבה
ולא למלחמות.

אל תגידו יום יבוא
הביאו את היום
כי לא חלום הוא
ובכל הכיכרות הריעו רק שלום.
(שיר לשלום\מילים: יענקל'ה רוטבליט)

לפני שאני מתכננת לנגוע קצת במילים שלי ובתחושות שלי ולזמר לכם\ן את השיר שלי, אני חייבת לדבר על יום הזיכרון ליצחק רבין ואני ממש לא יכולה להתעלם וישר לפתוח באני עצמי.

היום הזה הוא יום עצוב בשבילי, באמת שלו. כפי שהרגו את יצחק רבין, או כפי שהרגו ראש ממשלה היו יכולים להרוג כל בן או בת אדם אחר\ת. אז מה בעצם כל כך מיוחד בהרג הזה? שמקרי ההרג חולפים על פנינו כסרט הנע לצד חיינו. למה אני לא יכולה לסבול את האדישות שמסביבנו ולמה היה לי קשה לראות שהיום אחרי טקס רבין התחילו לשיר מסביבי שירי צהלה?

כי המקרה זה הוא הריגת הדמוקרטיה בהתהוותה. כשכולם וכולן מסביבנו מדברים ומדברות על זכויות דמוקרטיות שוות ושיוויון זכויות לי לך ולנו, מה שהיה ב-4 בנובמבר 1995 היה רצח הדמוקרטיה.

בהחלטה אחת, ב-3 כדורים ובבכי של עם אחד.

אני חושבת שביום הזה העיקר הוא לא אם אני ימנית או שמאלית או אם תמכתי או לא, אלא העיקר הוא לזכור-לא-לשכוח-ולעולם-לא-לתת-לזה-לקרות-שוב. אני חושבת שאולי הסימנים על הקיר היו ברורים וכולם ידעו שמשהו לא רגוע מתחת לשטח ובכל זאת לא נעשה דבר- ולמרות ועל אף כל זאת- אי אפשר להוציא את יגאל עמיר חף מפשע על עונש שאותו ביצע בלב מלא אז, ועונש שהוא שלם איתו עד ימינו.

אי אפשר להעניק לו זכויות של בן-אדם כשהוא לא ייחס עצמו כאל בן-אדם, שהוא החליט לעשות טובה לכולנו ולהיפטר מאדם ולהפר את ערך הדמוקרטיה שהאמנו בו, שייחסנו לו משמעות, שהיה כאבן דרך בחיינו בארץ ישראל.

אי-אפשר להישאר אדישים ואדישות ליום הזה. כי השלום כפי שאנשים הכירו עד ה-4 בנובמבר 95 לעולם לא יחזור. אני לא מספיק מגובשת על דעתי הפוליטית כדי לתת דין וחשבון כהנה וכהנה- אלא אני מדברת מבפנים, מתוך הנפש שלי, שהאלימות שמסתובבת היום בחוץ היא עוד תוצר של האלימות של אז.

ואני מפחדת.

עמוק בפנים אני מפחדת שזה ייקח אותנו רחוק ונאבד כולנו שליטה על חיינו. שניתן לאלימות להוביל אותנו ולסחוף אותנו למחוזות בלתי ידועים כשבעצם הכל חזוי מראש. מי אנחנו מה היינו אילולא הפסקנו להאמין שיש תקווה?

אילולא ניקח את עצמנו בידיים ונדע להשתלט על כל הלהבות האלה שמתחילות לשרוף אותנו מבפנים.

זה התחיל עוד לפני רבין וזה המשיך בהרג של השלום והדמוקרטיה. ומקרים אלו קורים יום יום, אפילו בשעה שאני כותבת את המילים האלה..

ואני מפחדת.

אני מפחדת מהאי-שליטה הזאת, מהיצר הזה. מה זה היצר הזה בכלל? מאיפה הוא מגיע? מהי התשתית המאפשרת לו להתעצם מרגע לרגע? אני מפחדת שכולנו נישאב לתוך זה.

ואני לא רוצה לשכוח, אני לא רוצה להעלים עין. אני מפחדת שנעלים כולנו עין ואז מה יהיה.. מה יצא מאתנו.

ואני לא שוכחת את רבין, ואני מנסה לספוג עוד חתיכות ידע לכאן או לכאן, ולא מפחדת להביע את הכאב שלי מהיום הזה. אני לא מוכנה להתעלם ממנו כאילו לא היו דברים מעולם, ואני מקווה שגם אתם ואתן לא.

כי אסור לנו, האדישות יכולה להרוג את כולנו.

יצחק רבין- יהי זכרו ברוך.

-

ובסטייה חדה מהנושא שלמעלה, אני חשה חובה לכתוב על הסטריט בול שהתרחש ביום שישי ה-7.11.08.

קודם כל ושיהיה ברור- בשנים קודמות לא הייתי מוכנה להשתתף בתחרויות כאלה מעולם, וכנראה שרק כשהזמן עובר הלב תופס את האומץ ואת התעוזה להיסחף באמת.  אבל עד שחילחלה לי עמוק העובדה שאני הולכת להשתתף בטורניר הזה- לזכרו של חייל שנספה במלחמת יום העצמאות ה-2 ולזכרו הסטריט בול מתקיים כבר שלוש שנים,  היו לי המון חששות והרגשתי שבוחשים אותו בתוך צלוחית מרק. כשהצלחתי לבסוף לתפוס את עצמי בעזרת טל עם האקטיביות שלה שסחפה לא רק אותי אלא גם את יעל ונוב ונרשמנו ארבענו לטורניר 3X3.

הטורניר חייב אותי לצאת מהבית ספר ב-11:40 ולא להישאר ללמוד מדעי החברה, ומיד כשהגעתי הביתה התארגנתי במהירות תוך שאני מתלבשת ומתארגנת אל הלא נודע- כיוון שמעולם לא הייתי באף טורניר כזה בחיי.

לקחתי את התיק, אמא הקפיצה אותי לשם וכשיצאתי מהמכונית כבר ספגתי משב אוויר כזה אדיר של אנרגיות שהיו פשוט כמו זריקת אדרנלין לגוף. המון [פשוט המון!] אנשים היו שם, לבושים בחולצות לבנות [שהיו חולצות הטורניר] וכשראיתי את טל נופפתי לה לשלום והתקרבתי אליה.למרות שמבחינת האנשים- הרגשתי כאילו אני נשאבת לצדדי המקום. לקחתי חולצה לבנה,עשינו [ענבר ואני] סיבובים שלמים בבית הספר שליד כדי ללבוש את החולצה ומיד רצנו כולנו למדרגות לשבת כדי להבין מי נגד מי בבלאגן הזה. כשהגענו למדרגות הכל היה מלא בילדים\בילדות, בנערים\בנערות ואף בבוגרים, וחיילים מהצבא שכנראה היו ביחידה של החייל. כשהבנו שכל משחק הולך להיות 8 דקות, הסתדרנו קצת, הבנו מי נגד מי והקבוצות היו ככה:

נו ניים [יענו NO NAME וכן- לקח לי הרבה זמן לקלוט את זה]- הקבוצה של ענבר, דורין ועוד ילדה מוכרת.

פיליפ- קבוצה של בנות שמעולם לא שיחקה כדורסל עם עוד שחקנית בלונדינית מתולתלת שהייתה גבוה מידי.

אנד4- שהיו הבנות מהקבוצה שלנו-ענת,חן,שיר ויובל.

אס"א- שהם הבנות שאותן אנחנו בעצם לא סובלות, אך הן ברמה גבוה של כדורסל ומשחקות באס"א ירושליים.

ואנחנו, בגלל שטל כתבה את השם שלי בקצה הדף שהיינו צריכות להגיש עם פרטי הקבוצה, נקראנו 'חני'. פשוט חני. 

כשהלכנו לחפש את סדר המשחקים נתקלנו בכל מיני שמות מוזרים כמו: אוכלי הפלאפל, משהו בתי קברות, המומינים [שם גדול!!111 כבוד!1111], ובקיצור היה גדול ורק אנחנו נתקענו עם איזה שם של איזה חני אחת..

הטורניר התחיל עם נו ניים-נגד אנד4 שבסוף ניצחו את המשחק. צילמתי אותם קצת וכאלה, ואז הגיע תורנו. היינו במגרש מספר 6, כש-2 קבוצות משחקות על חצי מגרש ללא שופט ובעצם כמעט ללא חוקים, למעט זה שאת יכולה לבקש פעול אם מישהי מרביצה לך, וזה שמודיעים לך בכריזה ענקית על זה שהמשחק מתחיל וכשהוא נגמר.

 עלינו למשחק 3 בנות נגד 3 בנות של הקבוצה פיליפ,שהן בנות שאין להן מושג מה לעשות עם הכדור. אז אוקי- באמת שהיינו בינוניות על המשחק הראשון ושום דבר לא ממש הצליח כי לא התחממנו כמו שצריך אבל בכל זאת הוא נגמר 16-0 לנו ובנוסף הן דחפו אותי אז קיבלתי שיפשופים נחמדים.

אחרי המשחק הזה הייתי חסרת אוויר לגמרי. המשחק היה בחוץ והחום הרג אותי לצמיתות. אז הייתי חייבת לקחת ביס מהבננה שהבאתי ומהקלמנטינות שחיכו בפנים. המשפחות של יעל וטל היו והיה באמת נחמד איתם, משפחות חמודות לאאלה. אח"כ שיחקה נו ניים נגד אס"א שכמובן שהן הפסידו להן, ואח"כ אנחנו נקראנו למגרש מספר 4 לשחק נגד נו ניים [שלא היה לנו מושג שהן בנות שאנחנו מכירות]. חיכינו וחיכינו ולבסוף כשכבר התחיל המשחק והקבוצה לא הגיעה- ניצחנו ניצחון טכני [שבכל מקרה אם וכאשר היינו מתמודדות נגד הקבוצה לבטח היינו מנצחות-וזה כי אנחנו טובות יותר]. אז קלענו קצת- וכבר אז התחיל לעלות לי הביטחון והכדורים להיכנס פנימה.

אני לא זוכרת אם כבר דיברתי על זה אבל- קבוצת הוותיקים של מכבי 'רלף קליין' תל אביב הייתה אמורה להגיע אלינו ולשחק בסביבות 4 עם הבוגרים שלנו. בקיצור, באותו הזמן דורון ג'מצי הגיע והצטלם עם כל החיילים ששיחקו לידנו כדורסל ואנחנו נקראנו לחזור למגרש מספר 6. שם התמודדה אנד4 נגד הבנות של אס"א.

ענת הייתה מלאת חששות והבנות עלו למגרש לשחק. ניסינו לעודד כמה שיכולנו מבחוץ אך הן הפסידו משהו כמו 23-8. אחרי שהן הפסידו להן, היה לנו משחק נגדן.

קודם כל מאז הניצחון הטכני, פשוט לא הפסקתי להחטיא והייתי בריכוז חייכני מטורף. הכל זרם לי טוב, האווירה הייתה טובה לי והרגשתי שלקחתי את הכדורסל צעד אחד קדימה- כי ברגע שאת מצליחה לצחוק על זה ועל עצמך- הכל הופך להיות הרבה יותר פשוט ומשוחרר. בנוגע לקבוצה של הבנות שאיתנו בקבוצה הייתה לי תיאוריה שהלכה כך- או שהן יסתדרו בצורה כל כך טובה ביחד שיפילו את כל הקבוצות או שהן לא יסתדרו בכלל. התרחיש השני היה התרחיש המדויק של ההתרחשות- כשהן לא הצליחו לתפקד ביחד אנחנו שיחקנו טוב כקבוצה ואני זרקתי לפחות 4 פעמים וכל פעם זה נכנס. אז אותן ניצחנו 19-8.

המשחק האחרון שנשאר לנו היה נגד הבנות של אס"א.

עכשיו איתן יש לנו היסטוריה ארוכה ולא נחמדה. הן בנות יהירות, צבועות ומגעילות טילים שבד"כ אני מאפשרת להן לעצבן אותי ולהוריד לי את המצב רוח- אבל אז זה פשוט לא חילחל לי. עלינו לשחק ומההתחלה היינו אגרסיביות מאוד, אפילו עד כדי מכות.  היינו מוכנות לא לוותר להן בקלות על כלום ולא לתת להן לנצח אותנו בלי מאבק על הניצחון. המשחק באיזשהו שלב הפך להיות אגרסיבי מידי והיו קללות ובלאגנים, אבל אני שמרתי על ספורטיביות. אם הן ביקשו פעול- הן קיבלו, ולמרות האגרסיביות ששמרנו- והעובדה שהן היו שאננות בטירוף וחשבו שהן לוקחות אותנו בהליכה- הפסדנו להן בנקודה אחת אחת אחת אחת. כן, היינו גאות בעצמנו. ידענו שבמצב אחר אנחנו היינו אלה שמנצחות ולא הן. אבל אז התחיל בלאגן, כעס ועניינים. הן כעסו על טל שהרביצה להן חזק מידי, שלא שרקו להן, שלא נתנו להן ובלה בלה בלה. אבל כל זה היה רחוק ממני שנות אור. אני הייתי במצב ריכוז חייכני מטורף, וגם אז לא הצלחתי לתת לזה לפגוע בי ולהוריד אותי למטה. כשכל הקבוצות הלכו לנוח ולהתרענן אני הייתי על המגרש וזרקתי מכל טווח אפשרי. כשהתברר לנו שאנחנו משחקות עוד משחק נגד אס"א כי שתי הקבוצות עלו לגמר- היה ברור שעכשיו זה יהיה הרבה יותר נקי ומשוחרר ופחות מכות ובלאגנים .

אז המשכתי לקלוע וכשהן הגיעו להתאמן פשוט לא החטאתי! אפילו ששמעתי אותן מדברות על זה ש'למה היא לא מחטיאה כלום' זה היה פשוט תענוג מבחינתי להיות במקום הזה, להיות במקום הנקי של הכדורסל נטו- של המשחק הפשוט הזה.

עלינו למגרש למשחק הגמר פחות רצחניות, אלא יותר ענייניות. הודיעו בכריזה שיש קרב מעניין במגרש מספר 6 והמצלמה של ערוץ 5 [שרוב הסיכויים שלא הזכרתי שהם באו לצלם את האירוע] דלקה. הפעם הביאו לנו את טל [שהייתה המאמנת הראשונה שלי] כשופטת וכל העניינים היו הרבה יותר רגועים. אנחנו לקחנו שליטה ברגעים מסוימים וברגעים אחרים הקבוצה השניה. למרות שרצינו שזה יהיה שלנו גם את המשחק השני להן הפסדנו בנקודה אחת בתוצאה נמוכה של 8-7 להן.

ואז הבנתי שהן לא באמת מה שחשבתי שהן, הן לא כל כך אדירות ובלתי ניתנות לניצחון. ושהכל אצלי, ושהכל תמיד נמצא אצלי.

אח"כ התארגנו כולנו וירדנו לאולם למשחק המרכזי של וותיקי מכבי נגד הבוגרים שלנו .התיישבנו במקומות, הוצאתי את המצלמה והתחיל הטקס. אביו של החייל שנהרג דיבר והרגשתי שעשיתי משהו חשוב שבאתי לטורניר הזה רק כדי לשמוע שזה שימח אותו ואת המשפחה שלו ועודד אותו שהם לא לבד. אח"כ דורון ג'מצי דיבר ואחריו חולקו גביעים. כל מיני שמות מוזרים של קבוצות שונות מטווחי גילאים גדולים עלו וירדו מהבמה.

מקום ראשון קיבלו סווצרט עם מדליה ומקום שני רק מדליה. אנחנו נקראנו במסגרת הנערות כ-"מקום שני הקבוצה של חני" והלכנו ללחוץ ידיים. לחצתי יד לשמעון, לאבא של החייל שנתן לי את המדליה ואיחלתי לו שיהיה למשפחה שלהם רק טוב, עוד איש ששאל אותי למה הפסדנו ואני התחלתי לדבר איתו ארוכות על זה שב-2 המשחקים שהפסדנו הפסדנו רק בנקודה והוא אמר לי שהכל זה רק ספורט, אח"כ לחצתי יד לדורון ג'מצי ולטל ברודי בהתרגשות. עלינו למדרגות והתחיל המשחק שלהם.

כמובן שצילמנו הכל, אכלנו מלא קלמנטינות [כי לא היה כלום לקנות ואנחנו פשוט היינו מורעבות לגמרי] וראינו משחק שהיה פשוט משחק שווה. כשחזרתי הביתה הרגשתי פשוט מותשת, אבל כל כך מחויכת וגאה בעצמי.

-

אני יודעת שהפוסט הזה היה ארוך יותר מהרגיל, אבל כל מה שכתוב פה חשוב לי מאוד.

אני לא אמשיך לכתוב על המשחק שהיה אתמול, אלא אכתוב מחר.

שיהיה טוב טוב טוב.