ההיגיון של הלב

אני חושבת שהתקופה האחרונה בוחנת האם אני עומדת במתח ובסף הלחץ שהופל עליי. מצחיק, אבל לא מעט פעמים הצלחתי להישבר.

"אני לא מסוגלת להסתכל עליה כמו שאני רוצה. לזכור אותה אחרת. אני לא יכולה עוד לספוג את זה, אני לא יודעת מה לעשות, מה להגיד לך או לא להגיד לך ושזה יישמע בסדר.אני מרגישה שאת מתפרקת לי בין הידיים, שכל רגע זה האחרון שלך. ואני לא יכולה להסתכל עלייך בלי לבכות, אני רואה אצלך חוסר אונים.

וזה לבד וזה ביחד, וזה מרגיש כמו אז. על הרצפה המדממת".

אני לא יודעת כלום עכשיו. אני זוכרת שהנשמה נעתקה לי, וראיתי אותה שוכבת לצידי חסרת אונים כמו שראיתי את בטי אז. מין תחושה כזאת שלא משנה מה אעשה, זה יהיה צעד אחד מאוחר מידי. ולא גילו אצלה כלום בהתחלה, וגילו אצלה מחלה בכליות, אח"כ זה היה איזשהו גידול שהתפתח אצלה בדרכי השתן ולבסוף היא חוזרת ליילל, לאכול, לשתות ולעשות את צרכיה כבכל יום אחר. 4 ימים שהיו כל כך ארוכים, לצד שבירה משפחתית והיה קשה. היה קשה לבכות בכי, לשמוע בכי ולראות אותה בוכה בפנים. ועכשיו היא מחייכת. אז גם אני חייכתי. וכולנו.

וזה היה רגע של אור שנחת פתאום מהשמיים, ובישר את הבשורה, שלמרות שהיא הייתה צעד אחד לפני גסיסה, ואחרי ניתוח של 5 שעות וחצי, היא חיה והעניים שלה נוצצות בדיוק כמו כשיצאה מאימה.

וממוות אחד לאחר. לא ידעתי איפה להחביא את עצמי, או מאחורי מי להתחבא. הרגשתי שהמשפחה שלי מתפלגת, שברגע אחד אין אנחנו ויש רק אני. ותמיד חשבתי שמוות אמור לאחד ולא להפריד. למזלי הכל התהפך אחרי כמה ימים. סבתא היחידה שיש לי, היחידה שהספקתי להכיר- עשתה מסעות מבית חולים, לבית שלה, לבית המבוגרים ובחזרה לכל השלושה. אף אחד לא יודע בדיוק מה יש לה, אף אחד לא מוכן לתרום יותר מידי כדי לגלות מה הסיבה. אבל סבתא שלי ממשיכה לבהות בתקרה, בקושי להגיב ובקושי ללכת.

אתמול,כשבאנו (המשפחה) לבקר אותה היא התחילה ללכת קצת, הגיבה קצת וחייכה לשמע הקול של אמא שלי. ואני לא יודעת, הרגשתי טוב יותר כשראיתי אותה. אבל שוב היה לי קשה לנסות לדמיין אותה בריאה,כמו אז, בתור ילדה. בלי הדימנציה, בלי הקושי לתפקד ועם השמחת חיים הבלתי נגמרת והרצון הזה לעשות טוב לאחרים ולזוז- תמיד בתזוזה, אפילו שאמא אמרה שזו אולי הפעם האחרונה ולא היה קל לראות אותה אחרת.

היו 2 משחקים השבוע. אחד שהיה קשה והשתפר והשני היה השתפרות.                         

ביום ראשון שיחקנו נגד הפועל ראשון לציון. המשחק התחיל כמו כל משחק אחר, רק שהפעם סחבתי מטען רגשי.

אז הוא היה נגד קבוצה חלשה, שמרוב שהן לא חלשות- אנחנו שיחקנו גם חלש. ההפרש היה אמור להיות גדול הרבה יותר, אבל יש משחקים שצריך ללמוד לנצח אותם בכל זאת. 17-63.

במשחק הזה יצאתי מתוסכלת אחרי 2 עבירות אחת אחרי השניה מכיוויני, וכל השאר פשוט תיסכל אותי. החוסר תיאום עם הקבוצה, החוסר קבוצתיות והחוסר נכונות של כל אחת מהבנות בקבוצה להיות חלק מקבוצה.

אז היה לי מאוד קשה להישאר אדישה ופשוט העפתי את עצמי על הספסל. עד שהגעתי ליאיר (כשחנן זרק אותי מהספסל לעלות למגרש, גם יאיר היה שם, כי הוא בא לראות את המשחק) ואיתו הכל היה כרגיל פשוט בהרבה.

אמרתי לו שאני מאוד מתוסכלת מכל מה שקורה ב"קבוצה שלנו", ושקשה לי להבין שאולי יכול להיות שאנחנו לא משדרות על אותו הגל, ושאני כופה משהו שאני לא צריכה לכפות מרוב הניסיונות המאכזבים שלי ליצור קבוצה.

והוא רק אמר לי: 'אל תשתני, את אל תשתני בשביל אף אחד.' אמרתי לו ש, 'אולי זה פשוט לא נכון, אולי אני טועה' והוא אמר לי, 'אל תדאגי, זה יגיע. אבל את אל תמעיטי מעצמך אף פעם'.

ואז הרגשתי את השיפור מבפנים במקום הפחד והאי-לקיחת אחראיות.

ביום שני, הבנות שיחקנו נגד הפועל ברנר, שנגדן יש לנו היסטוריה מאוד ארוכה בזמן האחרון. בסיבוב הראשון ניצחנו אותן בנערות ב' בבית שלהן, ושבוע אח"כ הפסדנו להן בנערות א' בהפסד כל כך מתומטם. בסיבוב השני, הפסדנו להן בנערות א' וביום שני זה היה המפגש הרביעי סך הכל במסגרת נערות ב'.

לא יכולתי לשחק במשחק הזה ובכל זאת באתי לראות ולהיות חלק מ. לכו תדעו ממה.

אז בניגוד למשחק ביום ראשון ובניגוד לקיצור הרוטציה בצורה משמעותית, העובדה ששרקו לי עבירה אפילו שישבתי על הספסל, ההצגת שחקניות בתחילת המשחק (הומור חדש  ובאיזושהי רשמיות גם נקראתי עוזרת מאמן), הפעולים, הרצון העז לנצח אותן והמילים של המאמן של ברנר שאמר שהן ינצחו אותנו בגדול במפגש הזה.

בקיצור ולעניין, ניצחנו. 53-44. והאאממ!! זה היה מתוק מדבש. באמת שכן. וזה כי הגיע לנו, או לפחות לבנות ששיחקנו. הבנות שלא שיחקו התבאסו, אני התבאסתי שלא יכולתי לשחק ושאני לא צוברת ניסיון כי אני יכולה לשחק רק בליגה אחת אבל בסופו של דבר העוגה מהיום הולדת של חנן המתיקה את הניצחון הזה למרות הטעם החמוץ-מתוק שלו.

וזהו, ותקופת המבחנים נושפת בעורפי. כבר היום היא התחילה ברגל שמאל, שמרוב שלא רציתי להגיש בחינה ריקה הגשתי בחינה עם בולשיט בפנים של לחץ, חוסר זמן ותיק משא שעשה לי קילה מהתקופה האחרונה. וזה היה בהיסטוריה, ואני כמעט בטוחה שלא עליתי מעל 20 בציון.

וזה חרא. ותראו איך התחלתי לקלל.

בנוסף לכל הטוב אין לי גרוש בארנק, והפעם- באמת שאין לי גרוש. קיבלתי אתמול בשעתיים יותר מידע על הכלכלה משידעתי אי פעם, הבחירות האלה היו כל כך צפויות שזה כואב והמצב כל כך נורא שפשוט צריך לבחור במי שהכי פחות גרוע ויש לי כל כך הרבה דברים והתחיבויות לעשות במקום לשבת ולכתוב כאן. ולא טוב לי בגלל שאין לי כסף ושאני לא יודעת כלום והכדורסל כל כך מתסכל אותי שאני לא עושה כלום על המגרש. והכל זה חוסר ביטחון והבעיה היא באופי הדפוק שלי או יותר נכון- בהיעדר אופי, ובאי הערכה של אף בלוק שמשחקת איתי בקבוצה .

נמאס לי מהן. יותר נמאס לי מעצמי. ודי נמאס לי מהמצב. ואוף. כל כך הייתי צריכה להמשיך לקרוא את 'זן ואומנות אחזקת האופנוע' וכל כך לא רוצה לעשות שום דבר חוץ מלהתלונן ברגע זה. ומכבי ניצחו את הפועל ירושליים ומחכה ריאל מדריד מחר ולעזאזלל- אני כל כך רוצה לנצח אותם ואני כל כך רוצה לראות את מכבי מצליחה שוב, ובחיים שלי לא לא צילמתי כל כך הרבה. וכמה כל כך במשפט אחדד!!11 יאיאאא.

ולמרות כל זה,

היה ביקור ביד ושם. והיה שיחה עם ניצולת שואה והיה יותר מדהים מהעולם. ואם היא לא מפסיקה לחייך- אז למה שאני אפסיק? ואם היא מרגישה מתנה על זה שהיא נמצאת כאן, ועל זה שאנחנו בארץ הזאת- מאיפה לי מגיעה הזכות להתלונן ועל מה בדיוק?

יש לי ארץ, יש לי את עצמי ויש לי משפחה. מה אני צריכה עוד?

ציור שציירתי - 'זה חצי שלי- והרבה מאוד שלך' (אמא).

יש לי הרגשה שאם זה לא יהיה עכשיו, זה יימרח לכל השבוע.

אז מכבי ביום שני, ההתרגשות שלי כבר עולה על כל המחסומים שהצבתי לעצמי ואני מתרכזת כמעט רק ביום הזה. יש לי הרגשה שאחרי המשחק הזה תיהיה לי נפילת מתח ופתאום לא אמצא במה להתעסק ובמה להעסיק את מוחי הקטן..

אחרי כל המבחנים האלה של היסטוריה ולשון אני נושמת נשימה עמוקה ומאוד גאה בעצמי שעברתי את שני אלה בהצלחה {בתקווה שגם הציון ייראה ככה}.לפי ההרגשה שלי אלו הולכים להיות ציונים טובים שמגיעים לי על כל ההשקעה האינסופית שהשקעתי {שעות על גבי שעות של התכוננויות, שינון החומר, דיבורים לעצמי ועוד שלל אטרקציות} . הייתה לי הרגשה מאוד משונה לפני המבחנים האלה ששכחתי איך ללמוד, ניסיתי את כל השיטות שאני מכירה ובסוף הגעתי למבחן כשאני מרגישה בטוחה יותר מתמיד.

הביטחון העצמי גובר ומתחלש, מין מעגל ספירלי שאינו נגמר ואני מנסה לשאוב השראה וכוח מבני ובנות האדם הטובים והטובות שנמצאים ונמצאות סביבי. לפעמים נחמד להוריד את מעיל האגו מעליי ולהפנות אוזן קשבת ואפילו שתיים לטוב שמסביבי.

הכתיבה שלי השתנתה פלאים וקשה לי להרגיש שוב טוב איתה, ושוב למצוא לה את הזמן בין כל המטלות האלה, אבל קשה לי בלעדיה יותר מאשר אני מתוסכלת מהקרב שלנו על המוזה ההשראה ושאר הבולשיט.

בעיקרון כשטוב לא צריך לכתוב יותר מידי, לפני שצריך ללכת להתאמן במשהו אחר או להיות במהות ב-100% או לפחות ב-99%, רק כי אני לא סובלת "שלמות".

אז לצחוק מידי פעם, לצלם רק כשיש את ההזדמנות לנשום עמוק, לאכול קצת דוריטוס, להרגיש כמו בהריון כי אני כל הזמן רעבה {דאמ, זה באמת מוזר } ולהנות מהחורף הלא קריר הזה.

לפעמים באמת אין לי מושג למה לא קר לי אף פעם.. בחייאת, אולי יש לי עור של פילה?  {זה יכול להסביר הרבה דברים}.

אני באמת מרגישה קצת אבודה מבחינת עבודה, והפרנסה בכלל לא בשמיים. אבל יש יום הולדת לאחותי ביום חמישי, ומכבי ביום שני ואלו סיבות מעולות להשאיר את החיוך במקום שבו הוא מרגיש הכי טבעי בעולם.

בין כל התוהו ובוהו הזה אני גם מצליחה לקרוא את 'אם יש גן עדן' ולצחוק על העובדה שיש מחר בוחן לשל"ח והריפרוף שלי אפילו לא נחשב לקריאה.

הכל פה מצחיק ומשעשע, ומחר יש מבחן בלשון על הריצה המטופשת ולקום מוקדם אף פעם לא היה הצד החזק שלי ובכל זאת.. מחר יום חדש. וראיתי הופעה של שלמה ארצי ושלום חנוך ב-VOD שנקראת 'התחדשות' מ-2005\2006 שעשתה לי טוב, ובאמת שקצת פה וקצת שם ואני בסדר גמור.

לפעמים אני מודה על זה שיש לי את הכדורסל ומתחילה לתהות איך החיים שלי היו ריקניים בלעדיו, בלעדי הקבוצה שלי והמאמן, ובלעדי כל הימים הטובים והרעים שאני מעבירה על המגרש. לפעמים זה מה שימשוך אותי הכי נמוך, והדבר הזה שיוכל להקפיץ אותי לשמיים בשנייה. החיוך שלי והעצב שלי, הדמעה והגאווה.

אלו דברים שאי אפשר לקחת אותם, אי אפשר לגנוב. הם שלי ומלווים אותי לכל מקום ואני באמת מודה על כל זה.

גם על המשפחה הנהדרת שלי, שאני מתגעגעת אליה {אל המשפחה המורחבת כמובן}.

מעדיפה להתעסק בעיקר, במה שיש ולא במה שאין לי, להשאיר את הסיסמאות של 'אם לא נצא לא יהיה' ולהפסיק להתבגר לרגע.

אז יאאאלה בלאגן, יום שבת אוטוטו נגמר.

משתוקקת למילים שיוכלו למלא בדיוק את החיוכים שלי ולהחליף את הבעות פניי.

אני רודפת אחרי ההרגשה האינסופית שבחווית הכתיבה ומרגישה שאני נפרדת ממנה כל פעם מחדש. כל פרידה היא כואבת, משאירה טעם מר בפה.. תהיות כמו למה הלכת ומתי תחזרי? הלב מרגיש כמו במשחק יו-יו שאין בו ניצחון והפסד.. והזמן עומד מלכת עד שישבר במילא. אולי אני מחכה לשבירה הזאת, כדי שאוכל לחזור לאיזשהו מסלול. מידי פעם אני שומעת הפרעות ובלית ברירה חוזרת לכאן, כמו כל רגע פה. אני כותבת ומרגישה מחויבת, כי כבר הרבה יותר מידי זמן שאיני שומעת את צלצולי הגאולה אחרי שאני כותבת משהו, או את הגאווה העצומה שבמילים שלי. בדרך כלל אני מעדיפה להשאיר את הניתוחים בצד ולהישאר ככזאת שנותנת לחיים להתקיים, אבל עכשיו אני מרגישה שהניתוח הוא הכרחי לשפיות שלי- למה איני כותבת, למה איני מצליחה? הרי תקופות נתונות להיות תקופות קצרות ולא ממושכות, וכאב הכתיבה הזה רק הולך ומתעצם.

אני מרגישה יותר מתעדת מאחת שחווה, יותר חושבת מאשר מרגישה. וממתי נהייתי כזאת?

ושלא תעיזו לחשוב שאני לא מאושרת, כי אין ולו חלק אחד בגופי שלא מאושר. אני מרגישה חזקה מאי-פעם, אפילו בטוחה בעצמי יותר מאי-פעם. סוף סוף הבהירות מתחילה להתפשט בכל חלקי גופי והלימודים לא מפריעים כלל לזרימה שלי. הזמן מוצא לעצמו ביטויים אחרים, וכבר מזמן שלא באמת הייתי בחצר פה, מחוץ לחלון, ולא ביקרתי את הלק הסגול שלי ולא הרגשתי את מה שהרגשתי בעבר, אבל ההווה לא פחות משמח, לפחות בשבילי.

כי מה זה לגמור בשעה 3 בית ספר, לרוץ למחויבות אישית ואז ישר לאימון, הביתה, לאכול ולישון? ואם לא אז לרוץ הביתה, לעשות שיעורים ומשם לאימון ולעוד יום שנגמר כמו ביום שלפניו? המנטרות שלי לפחות בעניי לא היו אף פעם באמת מנטרות, כי הלמידה שלי נעשית כל יום וכל פעם וגם אם העומס התחיל להוציא את שורשיו ואת הבית ספר אני אגמור ב-13 ביולי במקום ב- 20 ביוני.. לא תראו אותי מפסיקה לחייך.

אתמול היה משחק מספר 8 העונה, מול רמלה בחוץ. אנו היינו אמורות להתייצב ב- 18:15 בתחנה, בדיוק בזמן המתאים כדי להגיע בזמן. את החוויות שלי אני אוספת בדרך, לכן הדרך לתחנה הייתה מאוד משמעותית בשבילי, כשאחותי ואני הבנתי שאנו חייבות לקחת אוטובוס לתחנה. אז מהתחנה {עם שלל ציוד ואוכל, כי היה תורנו לכיבוד } האוטובוס נסע בדרכים כאלו ואחרות, ומשם לדרכים כאלו ואחרות ושמנו לב שהאוטובוס מגיע בול למקומות בהן ממוקמים שלוש האימונים שלי. מאוד מעודדות וקצת חוששות האם האוטובוס יגיע לתחנה {כי אמנם היינו ב-2 מקומות שגם בהם האוטובוס של הכדורסל אוסף אותנו, אבל העדפנו להישאר בתחנה שלנו, כי מטוב לא נפרדים-לא?} שאנחנו צריכות לעצור בה הוא אכן עצר. אז פגשנו את כל הבנות, התקרננו והתחממנו אחת מהשניה וצחקנו על כל דבר אפשרי. אז אסף אותנו האוטובוס ישר למשחק ובדרך קצת בדיחות וקצת נוסטלגיות והגענו לאולם שאותו אני לא כל כך אוהבת {בילינו בו בשנה שעברה ובפעם הקודמת שהייתי שם הפסדנו בנקודה}. נכנסנו והיה איזה משחק של קטנטנים ואנחנו בצורה מאוד לא נורמלית נכנסנו להם למגרש ומשם לשירותים.

בשירותים פתאום נזכרנו בשיחה שים {הרכזת שהייתה אתנו שעזבה} עשתה לנו, איך היינו אז ואיך אנחנו שונות כיום. בהחלט הרגשנו שאנחנו יכולות לעשות את זה.. אבל דברים כנראה נראו אחרת על המגרש. אני יצאתי מריכוז, וכך גם שאר הבנות {עליתי בחמישיה}. רבע ראשון היה 2-32 בערך לטובתן. נדמה לי שהוא היה הרע ביותר לעונה הזאת.. וזה היה קשה להתחיל ככה, בפתיחה מאוד חלשה. אני לא הצלחתי לעבור את החצי בכדרור, הרגשתי שהחולשה שלי מודגשת בקו נטוי והן רואות את זה ומאוד שמחות לנצל את זה לטובתן, אבל נאלצתי להמשיך בחיוך- אחרת זה לא היה משתפר לשום מקום. הרבע השני התחיל כמעט באותו הדרך, הייתה תחושה שהמשחק נגמר מהר מידי ובורח לנו מהידיים ושהשעון כל הזמן ממשיך לרוץ. נתנו להן לגמור לנו את משחק ההתקפה ופחדנו להעיז בהגנה וככה נראתה המחצית הראשונה, הכי לא מרוכזת שלנו העונה. 

הרבע השלישי היה הרבה יותר טוב. קלענו בו בערך 11 נקודות בעוד הורדנו להן את הנקודות ל-9 נדמה לי. אני הצלחתי לחדור 3 חדירות שנגמרו בעבירה ובעמידה על העונשין עם 2\0 קליעות, ונורא כעסתי על עצמי. אחר כך יעל נכנסה ופתחה מומנטום ריצה, אבל פתחנו פער גדול מידי לצמצם אותו. המחצית השניה נראתה אחרת לגמרי, הצלחנו לתפוס אותן בהגנה, להריץ מתפרצות ולסיים בסלים קלים מתחת לסל .

ובכל זאת, המשחק נגמר בתוצאה קשה של 21-57. הוא באמת נגמר מהר מידי, יותר מידי מהר אם תשאלו כל אחת שהייתה במשחק הזה. השופט היה מעצבן כל כך, ובאיזו כניסה שלי הן עשו עליי פעול {אחרי כל כך הרבה פעמים כאלו} ואני צעקתי כי התעצבנתי, אז הוא פנה אליי ואמר: "עוד פעם אחת את צועקת {וכל הבנות צועקות, זה מה שהיה מצחיק} אני מוציא אותך. אני לא חבר שלך, את יודעת..".. כל כך התעצבנתי עליו, שהייתי חייבת להחזיר לו: "ומזל שכך". ומשם המשכתי בהתעלמות מוחלטת ממנו, למרות שזה היה קשה. אלו מין השופטים האלה שבאים לעבודה שלהם כאילו לא בא להם להגיע, בהרגשה שהלוואי וזה ייגמר כבר ואני אוכל ללכת.. וזה מעצבן כל כך.

בכל אופן, אחר כך הלכנו ללחוץ לבנות את היד, ולהתאגד כולנו ביחד למילות סיום. המאמן אמר שמאז תחילת העונה לא היה משחק אחד שהוא התכוון לזה, אבל היום פשוט לא הגענו למשחק. המחצית השניה הייתה יותר נורמלית אבל לראשונה- פשוט לא הגענו. הריכוז שלנו שאף לאפס ונראנו פשוט לא טוב. הוא אמר שזאת באמת הייתה הפעם הראשונה מאז תחילת העונה, ומאז השנתיים שהוא מכיר אותנו..

והיה כואב כל כך לשמוע, אבל ברור שמפה אנחנו ממשיכות לצמוח, זה הרי ברור.

אני.. אוחח.. עכשיו אני כועסת על עצמי, כי 16:16 עכשיו. יש לי 30 דקות להתארגן לכדורסל, ולסיים את כל השיעורי בית שלי. אלוהים.

שיהיה שבוע נפלא, סופשבוע נפלא. מחר אני יוצאת לתל אביב עם אמא ואחותי, למין שופינג תל אביבי כזה לקניות של בגדים. כל כך חיכיתי לזה, שנצא שלושתינו ביחד, והנה זה מגיע. בערב יש משחק של מכבי נגד ריטאס וינה- שאותו אני אצטרך {כי התחייבתי} לפספס, כי אני הולכת למשחק של הנשים ומסתבר שרוב בנות הקבוצה שלי החליטו גם להגיע, ונעשה בלאגן אמיתי וכיף :). כואב לי להגיד, אבל הזמן שלי נגמר פה, כי יש לי מחויבויות אחרות. הנה הגעתי, במלוא הדרי וכבר זה חייב להיגמר.. אבל לפחות היה לי פה כיף .

אני אוהבת.