ההיגיון של הלב

לא יודעת עכשיו, אם אני מאושרת או לא. לא יודעת אם אני מבולבלת או לא. לא מצליחה לסדר נכון את המחשבות בלב. אז מה אני מצפה, שזה ייצא יפה בכתב?

לא יודעת איך להתחיל להתקרב, לא יודעת באיזה מילים להשתמש. לא מצליחה להחליט על המקצב. לא יודעת לקבוע אם זה מהיר או לאט. לא יודעת אם אני מפחדת מהמגע, או רוצה בו. אני לא יודעת.. אם אחרי שיחה איתך, אם אני מחייכת, אם זה אומר משהו. אני מפחדת לקבוע ויודעת שאני מנתחת יותר מידי את הכל. אני לא יודעת איך הוא מקשיב לי, אני לא מצליחה להבין איך אני מקשיבה לו. לא רוצה לרוץ מחשש להדרדר. לא יודעת מה זו אהבה, אז איך אני יכולה להסביר מה שאני מרגישה? עדיין לא אהבה, זה בוודאות. לא יודעת. זה התחלה של משהו.. זה מרגיש מקסים לחוות משהו, גם אם זה הקטן ביותר. זה נחמד לקבל פידבק מהצד השני, לא להרגיש שאין לי סיכוי בעולם הזה.

שישי בערב, אני תקועה בבית כי קבעתי בייביסיטר, כל המשפחה נפגשת ביחד ואני פה. לא יודעת מה אני מרגישה. אני מניחה שלנתח אבל, אני עושה יופי. אתה מקרב אותי אלייך ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. זה מרגיש די אבוד. אבל זה לא מרגיש נורא.

You don't know about my past, and
I don't have a future figured out.
And maybe this is going too fast.
And maybe it's not meant to last,

But what do you say to taking chances,
What do you say to jumping off the edge?
Never knowing if there's solid ground below
Or hand to hold, or hell to pay,
What do you say,
What do you say?

celine dion, taking chances.

טוב, לשפל כבר הגעתי.

פוסט אחד בחודש ואפילו אני טופסת את הראש.

זה לא שאין לי מה להגיד, זה שלפעמים.. אני לא יודעת איך. מאיפה להגיע למקום הזה, שלפעמים נדמה שכבר לא מצליח לרגש אותי עוד. אני לא יודעת אם מה שאני כותבת בעל ערך, אם הוא יישמע נכון, ייקרא כמו שצריך. אפילו נמאס לי לחפור על זה, אפילו לי כבר נמאס לקרוא את זה שוב ושוב. אבל עכשיו הכל בסדר. אצלי, הכל תמיד בסדר. למזלי, אני תמיד מצליחה להגיע לבסדר. מעניין אם בסדר זה טוב. לא, לא נכון.. אני כן מצליחה להגיע למעולה ואפילו יותר מפעם אחת בשבוע, אבל לפעמים אני מרגישה ש.. חיים מהיום להיום.. ולא יודעים להעריך את היום. כשיש לי לחץ, אני מתה שייגמר, וכשנגמר.. אני מתה שמשהו ילחיץ אותי, שיהיה לו תוקף, ערך.

בא לי לגלות תחושות חדשות, ריחות חדשים, צלילים.. אבל לפעמים אני חושבת שלא ככה מתקדמים בעולם הזה. לא ככה אהיה מאושרת. לפעמים אני חושבת שאלו אולי האנשים, או הרגעים הקטנים האלה שאת מרגישה שיכולת לעשות אחרת וכל התמונה הייתה משתנה. לפעמים אני יודעת שהייתי יכולה לשנות וזה מרגיע אותי. אני יודעת שיכולתי, לא כל כך מעניין אותי מה שהיה ונגמר. רק ככה אני מבינה שאולי התקדמתי, גם אם אני לא יודעת לאן. אני לא יודעת מה יכריע אותי קודם, הבגרויות או הלחץ, מה שבטוח, שלמה אני לא אצא. אבל מהפחד.. הפחד שזה ייגמר, שעוד שבועיים נגמרו הלימודים "רשמית". אני שונאת לכתוב את המילה הזאת, לפעמים אני כל כך מודעת לעצמי שזה כואב. אמנם בגרות אחת נגמרה, אבל מתכונת חדשה בפתח. פתאום הכדורסל נקטף מידיי. ולמרות שאני משכנעת את עצמי שאני אמשיך לשחק גם בחצי שנה חופש לפני גיוס, בכל זאת לא יכולתי להסתיר את הדמעות על המגרש. פחדתי שתיראו, אבל גם רציתי. זה היה המשחק האחרון של העונה, מול ראשון לציון בחוץ. הרגשתי שזה מה שנשאר לי, החלל הזה.. וזה הרגיש כל כך לבד. הרגשתי שחתכו לי את הלב, שלא נשאר לי בשביל מה. וזה הפחיד קצת, לחשוב איך זה יהיה בלי זה, בלי הבנות, בלי הבריחה הזאת.. לאן אני אברח מעכשיו..? (למה אני תמיד בורחת?)

אני לא יודעת לשים את האצבע, אף פעם לא ידעתי איך זה שהספורט הזה נחרט לי בלב, אבל אני מרגישה שהוא נתן לי הרבה יותר ממה שאדע אי פעם להחזיר לו . וזו לא רק המסגרת. אלו האנשים. אלו הטעויות שעשיתי, אלו הרגעים היפים שלי, שהלב התכווץ ולא נותרו לי דמעות בעניים מרוב בכי. אלו הרגעים שלעולם לא אדע להסביר לאנשים שלא ידעו מה זה, לעולם לא אדע למצוא לתחושות האלו את המילים, גם לא עכשיו. כמעט כמו הבלוג הזה. אנשים שליוו אותי מכיתה ח', רגעים שחיזקו אותי מאז. וכואב לי בגרון, אני לא יודעת איך להגיד את זה, אז לכתוב?

אני באמת מפחדת .  אני רוצה, אבל לא רוצה בכלל. לעזוב יהיה כמו לסגור דלת שאני לעולם לא ארצה לסגור. אני מפחדת שאשכח, שאגלה משהו חדש. ואני לא רוצה. הלוואי שזה היה כזה פשוט. עצוב לי עכשיו ואני לא יודעת למה. אף פעם לא אדע מה הסיבה האמתית שהתאהבתי במשהו שאנשים רק מרימים גבה עליו. יש דברים שאפשר להעריך, רק כשאת כבר אחריהם. דברים שאני לעולם לא רוצה לעזוב.

זה מצחיק איך תמיד חוזרים למקור.

מאיפה באת. זה לא משנה עוד לאן תלכי. תמיד ידעתי שהבסיס שלי הוא נצח.

לא יודעת, זה יהיה רגע עצוב. זה כבר עצוב לחשוב על זה. למה הכל כל כך שבלוני בחיים שלנו, מכוון וידוע.. אני אסיים ביה"ס, אלך לצבא, אוניברסיטה ושלום. למה אנחנו לא יודעים לפתוח את הראש?למה זה כל כך מאיים? למה אנחנו קונטרול פריקים? מתי נלמד.

אני רק יודעת,

שברגע שזה חשוב לך, את תמצאי לזה מקום. ברגע שתדעי למצוא לדברים שאת אוהבת מקום, הכל יסתדר מעצמו. את תסתדרי מעצמך והחיים שלך יסתדרו מעצמם. ברגע שתבחרי לאהוב, זה לא משנה את מי ואת מה, יהיה בסדר איתך.

קטנטן עלייך.

כמה כבר קשה זה יכול להיות   ?

http://www.youtube.com/watch?v=i8k9GvULw1Q שיר ששמעתי לא מזמן, יש בו משהו שאני אוהבת.

או הו מה עבר עליי מאז הפוסט הקודם. קודם כל, י"ב כבר מרגישה כמו סוף, ומנסים להחזיק בכוח את המושכות, שהעגלה לא תדרדר יותר מידי מהר. הו, ועכשיו כבר לא צריך להחזיק בעגלה, כשעברתי את הטסט לפני שבועיים ביום חמישי ה-4.3 ועכשיו זה אני והסובארו אימפרזה של אמא. ומה אני מרגישה? בינתיים כמעט כמו השנה הזאת, כאילו אני רודפת אחריה ומנסה להשיג אותה.. האוטומט לא נחמד כמו שציפיתי וכבר ברור שידני עדיף בהרבה. בינתיים אלו ההתחלות החדשות שקשה לקבל והדלתות שנסגרות אחריהן, שקשה לחלוף על פניהן.

זאת שנה של התמודדויות, עם עצמי ועם כל הסביבה. כל הזמן בסיכומים, וצריך לגמור ככה ולעשות את זה, ונשאבנו ל"12 שנה דופקים אותנו".

יש הרבה מה להגיד על מערכת החינוך, אבל את הקרדיט של אותם הזיכרונות, אותן ההתחלות, אותם השינויים וההתבגרות, אני חבה לה במובנים מסויימים. אני לא חושבת שאפשר לוותר עליה, למרות שהיא הייתה יכולה להיות שונה לגמרי, להשקיע בתכנים אחרים ולהיפיק הרבה תוכן לתוך ה-12 שנים האלה. אולי בתוך תוכי, ידעתי שבכדי לזהות ולהבין מה אני, קודם כל אני צריכה להבין מה לא מתאים לי, ואיך לא ארצה להיראות. זה עדיין לא שלם, זה לא יהיה אף פעם שלם. אבל.. אני מלאה נחת. בסופו של יום, אני מאושרת מבפנים ואני יודעת שבכדי לזהור באמת, אני צריכה לבטוח בעצמי, להיות מלאת ביטחון במי שאני, אז הכל יתפורר.. כל אותם הפחדים שאשאיר מאחור, כל הספקות.. כל התהיות על מה ועל איך. כמה זה נראה קל, כשאת עוברת את זה, כשאת מעל הפחדים, כשאת מרגישה שתכבשי את העולם.

וכשאת שוקעת שוב באותם הפחדים ותוהה מה הייתה הדרך להיפתר מהם.. זה כמו מעגל שלא נגמר.

את הדרך צריך להמציא כל פעם מחדש, בכדי שתוכלי לדעת מהם החיים.  

בכדי שאני אדע איך להתמודד איתך, להרגיש שאתה לא חודר דרכי ושאני מצליחה לצאת מהמעגל הזה, מהתהום הזאת שנכנסתי אליה. להצליח להיות! להיות במשחק, להיות ביום, להיות ברגע. בלי הרבה מחשבות על כך.

כן, מהרגעים האלה שאני מקווה לחזור אליהם.. מהמשחקים האלה שהלוואי שידעתי מה שינה את הרגע, מה שינה את הצורת משחק שלי. אני יודעת שזה תלוי בי ובזה מסתכם כל הקושי.

לא לנתח כלום..

יאאלה, הלכתי לשקוע בכאבי בטן. זה הזמן בחודש.