ההיגיון של הלב

אולי במקום לפחד, צריך לשחרר.

לשחרר מזה שחשבת שלא תצליחי, לשחרר ממה שאת מפחדת שעתיד להתרחש.

לעזוב את הלא נודע שאת כה מפחדת לצנוח אליו, ולשכוח שאת עוד רגע פוסחת אל עוד שלב בחייך, ולא שמת לב בכלל.

להיסחף עם המוסיקה למקום שאת מכירה ואוהבת, להקשיב לצלילי ילדותך, שמבשרים את הטוב בעולם. אלו הם הצלילים שיובילו אותך למקום המבטחים, למקום בו גם אם הכל לא יילך כשורה, את תמצאי את הדרך לטוב. אני מקשיבה לצלילים של שבת בבוקר, של שלמה ארצי, של cherish the ladies, ואני נזכרת. אני נזכרת ששמעתי את זה כבר, במציאות אחרת, כשהייתי שונה. אני זוכרת את הצלילים האלו, את המילים.. כאילו מקבלות משמעות שונה עכשיו, במציאות שבה אני.  מוסיקה שמשחררת את כל הרוע שבי, את כל העכבות והמכשולים שיצרתי, בשביל שיהיה לי ממה לפחד ולאן לשקוע. מוסיקה שמזכירה לי שגם כשאשאר לבד ואשרור בבדידותי, השמש תמשיך לזרוח מעליי ולהאיר את חיינו. המוסיקה עוטפת אותי. עכשיו, כמו שאני היום, בדיוק כפי שעטפה אותי אז. הייתי במקום כל כך שונה, בסביבה אחרת.. והנה היום, דרכנו נפגשות שוב.

כאילו חופש אוחז בי, נחת נפל בחלקי. שלוותי הפנימית, המרגישה שחופש גדול עכשיו, אותה שלווה שתיאלץ להידחות לפעמים אחרות. ואני תוהה, אם אני אי פעם אלמד לשלב את השלווה בשגרה היום יומית.. האם הפחד והלחץ ימשיכו להובילני במקום התחושת שלווה והשחרור..

אין לי כוח להתעסק בשום דבר, למרות שאני יודעת שעוד מעט אני אתחרט שלא הקדשתי לזה את הזמן בעת הנכונה. כן, עוד מעט המבחנים יהיו נחלת עברי ואפסע לקראת שלבים חדשים בחיים. אז למה אנחנו תמיד מחפשים את השם ולא מתעסקים בכאן, זאת לא אבין. למה אנו צריכים לטעות כל כך הרבה בשביל להבין שאנו מבצעים טעויות. למה הכל זה סוף, שחור או לבן, כן או לא, בגיל הזה.. זה או להיות או לחדול. למה מבינים את זה בגיל מבוגר כל כך..

ההורים בטורקיה. אולי, רק אולי, הייתי רוצה להיות שם איתם. לחוות חופש של שמלה, צעיף ומשקה קר.. בלי שום מסגרת. אבל אני נועלת את עצמי, כי מבקשים ממני, ועוד לא יודעת לשחרר את עצמי, גם במקומות שכביכול מוגבלים על ידי אחרים. בא לי לצעוק.

אפילו לבכות קצת. אבל אני שומעת את המוסיקה שעוטפת את גבי ונצמדת לאוזניי, ומאלצת אותי להמשיך בשלי. בניגון המיוחד. בדרכי שלי. במאבקים, בשמחות, באושר, בחוסר וודאות, בבלבול.. בהוויה. אני נצמדת לחזון שלי, יודעת שלעיתים זה לא אפשרי.

יודעת שאת מסתכלת אי שם מלמעלה, מזכירה לי מאיפה באתי, ומה חשוב בחיים שלי. את הנופים של הגלבוע, ואת ארוחות הבוקר בקיבוץ. נורא מוזר לי, שאת חוזרת אליי בזמן האחרון כל כך הרבה. אני נזכרת כך, ולא יודעת מה להגיד. אני לא יודעת איך לגשת אלייך. לא יודעת להסביר אותך במילים. לא יודעת מה היית בשבילי. אני רק יודעת שלעיתים, את חסרה כל כך. מה שהבאת איתך חסר כל כך, מה שהייתי כשהייתי איתך חסר לי.. מישהי שלא הייתי עם אף אחד אחר. מישהי שאולי גם לא אוכל להכיר לאחרים. אולי גם לא אוכל לדבר עלייך, כי לעולם לא אמצא את המילים. אולי אף פעם לא אדע למה התרחקתם כל כך, ולמה לא ידעתם להחזיק מעמד.. אולי אני ארצה לחבק אותך אמא ולהגיד לך שלעולם תהיי בטוחה במשפחה שיצרת לעצמך. להגיד לך שאני לא אתן לך להרגיש לבד כמו שהרגשת. שמה שאני רואה איתך ועם אחייך, שאני אנסה להבין, שאני אנסה לתקן.

למה אי אפשר לתקן את כל העולם..

איך פרשתם כנפיים. איך המילים בשירים, כשהם עם מנגינה, נשמעים כל כך אחרת. איך זה שאוכל של בית, תמיד יהיה לו טעם שתרצי לחזור אליו.

איך החזקת מעמד כשוויתרו עלייך, כשנטשו אותך, כשראית אותה מתהלכת באומץ, טווה לעצמה את חייה בעוז. מה הרגשת אתה הילד, מה אתה חושב שאני מרגישה. איך זה כשאתם פה, אני לא יכולה לסבול אתכם, וכשאתם לא פה, אני רוצה להיות אתכם. 

 נה נה נה נה נה

הרבה זמן שלא כתבתי כאן. זה לא אומר שום דבר על הכתיבה שלי, כי לא הפסקתי לכתוב. ברגעים שהלב בוער בי ואני רק מחפשת את הפריקה שאחריה אוכל להרגיש רגועה, מצאתי מפלט במחברת ובמילים שהן רק לעצמי. הרבה מאוד דברים עוברים עליי בזמן האחרון, מעטים מהם מוסיפים לשפיותי.

אני טעונה בהרבה מאוד תחושות ואני מרגישה שהשלב הזה שבו אני נמצאת, אולי לא יחזור עוד. וככה אני חיה. מנסה להתמקד בהווה, אבל חוששת מהעתיד. חששות שיכחת העבר צורמות בתוכי, וברגע שאני מתחילה לחשוב שהנה י"ב והכל הולך להיגמר.. עוברת בי כזאת צמרמורת, שאני מבינה למה אנשים מפחדים מהמוות ומהחוסר שהוא מכיל בחובו. אני מפחדת להיות רחוקה מכל מה שהכרתי וגם מכל הפרצופים שחייתי לצידם. אבל אני מתה להחליף אותם באחרים, אני רוצה כבר לראות איך אני אוכל להתמודד עם אנשים ממסגרות כל כך שונות ועם ערכים כל כך רחוקים ממני. אני מפחדת לשכוח את כל מה שידעתי, לפסוח על כל מה שאהבתי והערכתי. להיפטר מכל אותם ערכים שכל כך שונים מהעולם שלי, לפרוץ את המעגל הזה.. של האנשים שמכירים מה שהם מכירים וזה כל מה שהם גם רוצים להכיר. כן, אני רוצה להסתקרן. אני רוצה לצאת לעולם ולהכיר דברים שמעולם לא הכרתי.

לדעת כמה דברים אני לא יודעת. כמה עוד לא חוויתי, במה עוד לא נגעתי.

אבל אני עייפה עכשיו, הגוף שלי קרוע לגמרי, אפילו די מתפורר. בצורה משכנעת למדי, יש לציין. בצורה כזאת שמחייבת אותי במקום לסדר את החדר ולארגן את המחשבות, לשבת ולרבוץ מול המחשב ולכתוב כאן.. מה שהרבה זמן לא עשיתי. כאילו זה אף פעם לא מתאים כאן. כאילו המקום שירת אותי לכל כך הרבה רגעים יפים בעבר, שעכשיו שהשתניתי.. אני לא יודעת איך לאכול את הבלוג הזה. איך להתייחס אליו. ובגדול, גם איך להתייחס לעצמי. האם להמציא את עצמי מחדש, בלי כל מה שידעתי.. האם כל מה שידעתי, ידעתי לא נכון? האם כל התכונות שידעתי שיש בי, נעלמו? האם כל ההערכות לגבי האופי שלי השתנו? האם הפסקתי להיות אריה טיפוסית והתחלתי להיות בת אדם משתלבת, במקום מתבלטת?

אני מרגישה שהסביבה שינתה אותי ובנתה אותי למשהו שאולי לא מתאים לי. שאולי החלטתי להיות מישהי שלווא דווקא מדברת אליי. מישהי שאני מרגישה שאולי כמוני. אולי כל הילדות שלי, הייתי אחת ועכשיו אני אחרת. אולי האופטימיות שבערה בי, כבר הפסיקה לבעור. היא אמנם דולקת, אך על אש קטנה.. כמעט בלתי מורגשת. ולמה זה? האם אין לי את כל הסיבות שבעולם לחוש מאושרת? למה אנחנו מחפשים כל הזמן דברים שנמצאים לידנו? למה האושר חולף, למה קשה לאנשים לחייך מהדברים הקטנים. הכל ניהיה מובן מאליו בשבילם, אפילו האושר. הכל עובר ליד. שום דבר לא עובר בפנים.

אני מתחילה לפחד, כשמחלחלת בי הידיעה שאוטוטו ונגמר ביה"ס. שאת ההחלטות החשובות לקראת 3 שנים או אפילו שנתיים במדים, אני צריכה להחליט. אותן אני צריכה לבצע. עליהם אני מפקדת, בהם אני קובעת. והאם אני בכלל יכולה לעשות את זה? האם יש לי את הכוחות האלה? האם אני אבצע את ההחלטה הנכונה.. האם הם יידעו מי אני? ומה יש לי להציע להם ? האם אני אהיה מוערכת רק על סמך נתונים יבשים, או שיתייחסו אליי כבת אדם, חיה נושמת ובועטת . האם אני אדע להראות להם מה אני שווה? האם יש לי את המוטיבציה לעשות את הלא ייאמן מבחינתי, האם יש בי את הכוחות? האם כל ההצהרות שהצהרתי במשך השנים, ובמשך היסודי, האם כל אלה יתממשו? או שאשאר בבועת המקום, הזמן והמסגרת. האם אצליח לפרוץ, והאם ארשה לעצמי להיות מאושרת- בלא תנאים, בלא מגבלות, בלא שום מעצורים?

ללמוד, זו הזכות האמיתית בעולם הזה.

להרשות לעצמך להסתקרן, להבין שאת לא יודעת גם מה שאת יודעת. לא להפסיק ללמוד. ואז אולי.. רק אז.. ההתבגרות לא תיראה מאיימת, והזקנה לא תהווה מטרה שאין ברצוננו להגיע אליה. אנחנו מפחדים מכל מה שאנחנו לא מכירים, מהחוסר הזה שמאיים לגרום לנו לאבדון.

 אני לא יודעת אפילו אם אני זוכרת אותה עכשיו.. אם אני יודעת מי סבתא שלי הייתה, ואי אפשר להגיד שיש אפילו שנה למותה. אני לא יודעת אם באמת הכרתי אותה, או הכרתי רק את מה שרציתי להכיר בה. אני לא יודעת מה זה מוות.. אנשים פשוט הולכים.. הכל מתחלף מסביבנו כל הזמן.. וזה מבעית. מבעית שאין לאן ללכת ועל מי להישען, בלי שתיאלצי לעשות ויתורים. בלי שייאלצו לוותר עלייך. אבל דבר אחד אני יודעת, אסור לי לוותר על עצמי. אנשים תמיד יתחלפו מסביבי, מכשולים תמיד יפרצו את המחסומים הכי בטיחותיים שלי, ובשקט בשקט.. צריך גם לדעת להזיז את הגבינה. לא לפחד להכיר דברים חדשים.

אסור לפחד מהפחד, אסור להיעצר מהפחד, אסור להיכנע לבינוניות. אסור להיכנע בכלל. את צריכה לצאת לעולם כפי שאת מכירה את עצמך, הכי טוב שאת מכירה את עצמך... ולתת לעצמך לזרוח. לאור האמיתי שלך לצאת החוצה. ל'אני' האמיתית שבך. לזאת שיודעת מה היא שווה ובאותה המידה גם לא. לזאת שיודעת שיש פעמים שלא יוכלו לנצח אותה, ולזאת שיודעת שלא צריך לנצח את הכל. לא צריך לנצח בהכל. המטרה היא לא הניצחון. המטרה היא הדרך. המצפון שלך, שתמיד ייראה את הצפון שלך..

לא לפחד מהטסטר שיכשיל אותי, ולא לפחד ממה שאת לא יודעת. מה שאת לא יודעת, אולי גם לא תדעי. אבל מה שאת כן יודעת, תשתמשי בו, בכדי לצבור עוד ידע. תהיי את. תהיי תמיד את. מה נשאר לך אם לא להיות מי שאת באמת? האם תאהבי את עצמך אחרת? אני מנסה לחשוב על פולין.. להכניס את עצמי לפרופורציות, ואז אני מתחילה לחשוב על החשיבה האנושית, על הפחדים שלנו, על מה שמניע אותנו להצליח, ועל מה שמניע אותנו להיכשל. על מה שמניע אותנו לשנות. על מה שסוחף אותנו...

אחרי מה אנחנו נסחפים?

אני מפחדת מהטסט ביום שלישי.

אני לא יודעת למה אני מפחדת. זה בטח מהרגע שבו את צריכה להוכיח את עצמך. אולי מהרגע שבו תגלי שאת לא מה שחשבת. אולי זה ברגע שתביני שנפלת ללא נודע, וכל שנותר לך לעשות זה מה שלמדת- והכי טוב מכך. הכי טוב שאת יכולה, וזה כל מה שיש בכוחך לעשות.. הכי טוב שאת יודעת לעשות.

הכי טוב שאני יודעת לעשות.

מה שיהיה יהיה. לא לפעול בפזיזות, לפעול עם מחשבה. לא לפעול מתוך אינסטינקט. לא לעשות מזה מה שזה לא, להכניס את הכל לפרופורציה. זו בסך הכל מכונית, בסך הכל אמצעי להגיע ממקום אחד לאחר. זה לא הסוף שלי וגם לא ההתחלה. זה עוד שלב בחיים שאני צריכה לעבור, עוד התנסות שאני צריכה לחוות, עוד אירוע שאני צריכה להתמודד איתו.

אז אני נושמת, נושפת. מקווה שהלילה אני אחלום חלום טוב לעבור את הטסט. מקווה שהכל ייראה הרבה פחות מאיים בבוקר, הרבה פחות מפחיד. זה כולה כביש, זו כולה אני, וזה כולה טסטר.. זה לא משהו שלא עשיתי כבר איזה 50 שעורים.

פייי, שבוע טוב לכם.

אני לא יודעת איך הגעתי למצב העגום הנ"ל. כבר 22 יום בלי לכתוב כאן וזה מרגיש חסר ולא מרגיש כלל.

אין לי מושג מה עובר על כוחותיי, לעיתים אלו דברים טובים.. לעיתים לא. חוסר ביטחון נמרח על שדותיי, וקוטל את הזרעים שבדיוק סיימתי לשתול. חוסר ביטחון עלוב שאני נותנת לו שליטה, דימוי עצמי נמוך. למרות שלא תראו דבר ולא חצי דבר עליי, יש דברים שנסתרים מין העין.

פאקינג שיעורי נהיגה. מספר 5 כבר מאחוריי. השיעורים הראשונים היו מלווים בהתרגשות אדירה. נשבעת לכם, לא חשבתי שאתלהב כל כך, כמו ילדה מפגרת כזאת.. עם הגה בידיים ותחושה חזקה של: "מה לעזאזל אני עושה על הכביש?". זה לא הרגיש טבעי, לפחות לא בפעמים הראשונות. עכשיו אני קצת תופסת תעוצה, יוסי כמעט מרוצה ואני חושבת שכבר הבנתי איך לאכול אותו, לבינתיים. יש לו תסביכים קלים וחוש הומור פרוע :) ולזה הגברת חני עם ההגה צריכה להתרגל. אחרי הכל, זה לא שהכל בא לי טבעי. אז או שאני מסובבת את ההגה כמו עקומה, או לא יודעת מה לעשות עם המצמד.. אבל הכל בזמן שלו, ולפחות עכשיו אני יודעת שאני לא צריכה להתערער מכל דבר שיוצא מהפה של האנשים שמסביבי, כי הכי חשוב זה מה שהלב שלי מרגיש והפה שלי אומר.

אז כן, היו פעמים שהייתי בטוחה שאתקע במדרכות והאמת שהפתעתי גם את עצמי. אני מרגישה טוב, באמת שכן. התאזנתי.

לימודים באסה שמאסה. די נמאס להתחיל פתאום תקופת מבחנים שלושה ימים אחרי ראש השנה וחמישה-שישה ימים לפני יום כיפור. למה להכניס את המבחן בספרות הזה.. ואת המבחן באנגלית. לא מספיק חוסר הביטחון שלי?

ה-60 היום בבוחן באנגלית לא הוסיף לכלום כמובן.

עם הכדורסל זה פשוט יום עסל יום בסל. אני לא יודעת איפה אני עומדת לעצמי. לא יודעת איפה אני עומדת בתוך הקבוצה. אני מרגישה שאנחנו מתפזרות, לא מוכנות ומלאות באגו. מה זה אגו, וואי וואי וואי.

הצטרפו שתי הבחורות מאס"א שאני נרתעת רק מהנוכחות שלהן, כי מלבד העובדה שהן בחורות באמת שחצניות, הן פשוט לא משדרות על אותו הגל איתי. אני גאה בעצמי שלא התנהגתי בצביעות ולא אמרתי להן אפילו שלום, כשהן באו לעשות את הביקור שלהן שמתקיים בכל שנה (כביכול "לראות מה המצב").

אני נלחמת בעצמי כדי לא לתת להן שום כוח שיגרום לי להורדה ביכולת.. וכל פעם אני נתקלת במצבים שהייתי כל כך רוצה שהיה לי חוש הומור מדהים כזה, שהיה מפצח את כל המכשולים ומקפיץ אותי למעלה.

בשיעור חינוך עם המחנכת שלי, יצרנו מעין "מראה" בה כתבנו את התחושה שאנו הכי מעריכים, שונאים, מה אנחנו הכי מעריכים בנו, הכי רוצים לשפר, מה רוצים לשמר לשנה החדשה וכאלה.

מלבד היותי רגשנית, יש צורך עז להעיף:

אגו, פסימיות, פחדים מעכבים, גאווה.

יש צורך עז לשפר: 

לא לפחד משינויים, להזיז את הגבינה, להאמין בעצמי, לדעת לבטוח באנשים.

יש צורך עז לשמר:

חברות, זכרונות, חוויות, תמונות, חיוכים, אופטימיות.

אז אם תמצאו אותי שהלכה לאיבוד, תקראו לי, כי יש לי שוקולדים של עלית מראש השנה שעוד נשארו לזלילה

קשה להאמין שספטמבר עוד מעט נגמר. שראש השנה (המדהים!) שהיה מאחורינו. שנותרה עכשיו הסליחה. המחילה והחשבון נפש. רגע של שקט עם עצמי לקראת המסע לפולין. לקראת הוויה חדשה. שנה חדשה.

כל פעם כשאני מתחילה לחשוב עליו, אני מתמלאת התרגשות אדירה. שבה אני יודעת שגם אם לא יהיה כמו שאני שואפת, זה יהיה אפילו יותר טוב.

כמו בערב ראש השנה, כשמצאתי את השם משפחה של סבתא שלי ז"ל שהצליחה להינצל מתופת הנאציזם ע"י קפיצה מהרכבת, עלתה לארץ, הקימה משפחה, בראה לי אבא, הכניסה את שמות כל משפחתה שניספתה בשואה ליד ושם, וזכינו אבי ואני להיות עדים לכך.. אחרי 53 שנה. אבא שלי כל כך הופתע, כמו ילד קטן, ראיתי אותו משוטט באפלה ומחפש קצוות ידע וקצוות של משפחה להישען עליהם. פתאום הוא הבין שאימו הכניסה את כל השמות של המשפחה ליד ושם. הם אכן כתובים בתור איזכור לשמות ולאנשים שלא חזרו משם.

התרגשנו שנינו.

זה היה מדהים.

אני הולכת לאכול ארוחת ערב, לא שזה מפתיע, כי בזמן האחרון אני אוכלת כל הזמן. אולי זה שינויי מזג האוויר ואולי לא, אולי זה קוסטה (מאמן הכושר החדש שלנו) ואולי זה החוסר ביטחון שלי שמדבר.

לבינתיים,

ננסה לשמור על אופטימיות. לזהור בחמלה, בסליחה ובצניעות. ולהאיר את דרכנו עם אורנו הפנימי.

סופשבוע אדיר לכם!