ההיגיון של הלב

החיים שלי כרגע,תלויים בין שמיים וארץ, ללא תכלית הנראית באופק. ולמרות שזו נראתה לי הדרך הכי לא סטנדרטית לחיות, היא מכילה בתוכה הרבה הזדמנויות. מה שנקרא, החומר בידי היוצרת. גורלי טמון בידיי. ולמרות שיש ציונים שלא מצליחים לייצג אותי, ויש מקומות שאני לא מצליחה להביא את עצמי לידי ביטוי, אני לא מתייאשת.

אני לא אוותר לעצמי, לא אגיד שאני פורשת. כי לפרוש זה הכי קל, הקושי נמצא בהתמודדות עם עצמך על הדברים שאת מאמינה בהם, במקום שבו את לא מרגישה מוגנת. במקום שגם אם את נתלית על חוטים רעועים, לא אבדה תקוותך ליום יותר טוב, לשיחה יותר טובה, לחיוך הרבה יותר שמח.

וגם אם דברים לא הולכים כמו שרציתי, אני לא רוצה ללחוץ. אני באמת רוצה ללמוד לשחרר, גם אם זה יהיה בין הדברים הקשים שאעשה. אני לא צריכה לדחוף בכוח, מה שיבוא יבוא. ומה שארצה שיבוא ולא יבוא, אין בעיה ללכת להביא.. סך הכל יש לי מוח יצירתי לאאלה. ;)

אני צריכה להפסיק לפחד מהצל של עצמי. מההשלכות של מעשיי. להפסיק לפחד מהעניים הבוחנות, להפסיק להישאר בטפלות. להציב מטרה קטנה, ולהצליח להגשימה. זה לא נשמע מסובך מידי ואפילו בר ביצוע.

וכבר עכשיו מתחילות לבצבץ תחושות שלא היו אף פעם, חברויות שלא ידעתי לפתח.. רגעים שפחדתי שיתקיימו, אבל אני צריכה להמשיך במסע שלי לעבר מציאת כל האתגרים האפשריים הקיימים ולנסות לעבור אותם. וגם אם אני לא מצליחה לדבר איתה, כי למרות שאני חושבת שאני לא מבינה אותה- אני דווקא כן, ואני לא רוצה להיראות חלשה לידה, או קטנה לידה, או לא סמכותית לידה. אני לא רוצה לקנא בסביבתה, לא רוצה להרגיש מחויבת לזה ש:לה יהיה חבר לפניי. לא רוצה לתת לך כוח, למשפט שלך.. שאני כבר לא יודעת מלפני כמה זמן שמעתי אותו.

אני לא רוצה לתת לזה כוח. לא רוצה שהיא תתקדם לפניי, למרות שאני רוצה לתת לה לפרוח. אני מאוד רוצה להתקרב, ואני לא רוצה בכלל. אני לא רוצה לגלות דברים שיעציבו אותי, דברים שיאיימו עליי. אני לא רוצה לראות אותה נוסקת, ואותי מפורקת. אני לא מבינה למה היא תמיד באה על חשבוני. אני לא מבינה את הצורת חשיבה הזאת.. מה יש לי - לעזאזל?

כל זה רק מעכב, רק גורע, רק לא מאפשר. הלוואי שהיה אפשר לפסוח על האגו, להתעלם מההשפעה ההרסנית שלו ולהפסיק לתת לו להשפיע ככה. להפסיק לתת לסביבה את הכוח להלחיץ אותי, לגרום לי לפחד במקום לדרבן אותי, לתת לי מוטיבציה. הלוואי שהייתי מצהירה שהיום זה היום. אבל אני מפחדת. ואני לא יודעת ממה.

למה כל כך מפחיד לעשות מה שאני אוהבת על המגרש. למה כל צעד שלי מרגיש כגורלי וכהרסני. למה אני לא יכולה לצחוק על זה. למה אני לא יכולה לצאת מעבר לזה. למה אני נותנת לדברים כאלה את הכוח.

במקום להעריך את מה שיש לי, לדעת שזה באמת הרבה, אני לא מצליחה להבין שאני שווה משהו. תמיד יהיו כאלה שעוד לפני הסיבוב יעקפו אותי וישאירו אותי בערפל. למה זה תמיד ערפל ולא קרש קפיצה. הלוואי שלא הייתי כל כך מסובכת. והכל היה פשוט ונאיבי- בעיקר נאיבי..

איך גדלנו כולנו. מפנים את המקום למוחות החושבים והתוהים מאחורינו.. מביטים לעבר אופק חדש.

לא נתפס. פשוט לא נתפס.

הכנה ללוחמות? אני? עוד מעט אתפשט מכל כאביי וכל סבליי, וכל שעברתי בחיי אצטרך לערום לערימה ולאסוף על גבי וללכת לצה"ל. אבל עד אז.. יש לי עוד הרבה זמן לשנות. ועוד הרבה זכרונות לאסוף. לסיים את כל הספרים שאני רוצה לסיים, לעמוד במשימות שעוד לא הצליחו לגבש בראשי..

ואחת מהן:

"זאב הערבה"\ הרמן הסה. סוף סוף הגיעה י"ב ואני ממשיכה בתקווה למשהו חדש .

למרות העדשות מול עניי, שעימן הגיעו הציפיות לעולם אחר.. בכל זאת, הכל נראה מעורפל ולא בצבעים הנכונים.

אני שונאת את זה, שונאת אימוני חרא. שונאת מצב רוח חרא, ושונאת כבדות.

נדמה שהיום, ניסו לשבור אותי מכל הכיוונים.. והו, כמה פעמים נשברתי. כאילו לא מספיק על הכל, נוספה השטות הזאת.. ההתלהמויות האלו, הכעסים, כאבי הראש ופשוט מצב רוח ברצפה.

זה כבר מזמן לא מרגיש כמו חופש.. אלו סתם ימים, סתם שעות, סתם דקות.. שהינם אותם הימים, השעות והדקות בתוך המסגרת ההיא. מחברות כבר התייאשתי, ועכשיו אני נאחזת בדבר האמיתי היחידי שאני יודעת לעשות- וזה להילחם על מה שאני באמת רוצה. אני נלחמת, מאפשרת וצונחת .

אני לא יודעת להתאפק, לא יודעת לוותר.. לא יודעת לחפש משהו אחר. היצירתיות מתה, הקורדינאציה בריצפה ועל כושר אין מה לדבר בכלל.. אני מרגישה כמו בטטת כורסאות.

כמו מצב עילפון, ואני מחכה שינערו אותי וישפכו עליי מים קרים.. בינתיים הכל פושר.קראתי בזאהיר שדברים פושרים לא משפיעים על החך.. אז מה אני מתפלאה שכל כך שומם כאן.

הניסיונות הנואשים שלי לצאת מזה נפלו איתי.. וכל מה שאני זוכרת זה, שבכל חופש גדול אני מרגישה בודדה. יותר מתמיד.

כן, קראתי ב'כשניטשה בכה' את אותן המילים הללו: "הבידוד קיים אך ורק בבידוד. לאחר שחולקים אותו- הוא נעלם כלא היה".. אבל אני לא מרגישה שזה נכון והאמת.. שאני לא יודעת איך.

אני מרגישה רע. משום מה עולה לי היום הולדת למחשבה, בה הובכתי להיות ילדה.. שמא ייראו אותי כמי שאני. כמה מגוחך זה, הא. כמה עצוב.

דווקא בזמן שאני אמורה להרגיש הכי טוב, עצוב לי קצת בפנים. למרות שהיה ביום ראשון האימון השני של העונה, שהיה בין האימונים המפוצצים האלה שאת מרגישה שלמה עם עצמך, בטוחה בעצמך ובעיקר שמחה.. מאושרת. המשחק לפתע לא מאיים כל כך, ואת חשה מין זרימה איתו.. כאילו אתם יודעים משהו שאף אחד לא יודע חוץ מכם.

זו הייתה הרגשה נפלאה, לשוב ולהתאמן. בכלל.. לחוש חיה קצת. לזוז קצת, להיות מאותגרת. זו חוויה מטריפה, באיחוד כשהיא מפוצצת באנדרנלין מצד כל הקבוצה.

היום, כבר היה ההפך המדויק. היה יבש, מוצק ובלי שום ייחוד. מהאימונים האלה שאת חושבת שאולי בנות ייפרשו אחריו.

הו, ואז אני מבינה שגם אחרי יום גרוע יש יום טוב. ולמרות שהיה זוועה, הראש התפוצץ ולא באמת הצלחתי להשתלט על עצמי ולהתאפס.. יגיעו ימים יפים כמו בראשון.

אז נשברתי, עצוב לי.. אבל אני מקווה למצוא את המקום בו אני ארגיש אני, אני, אני.. גם אחרי הצעד המוטרף שמעולם לא חשבתי שאעשה.

איזה יום רע.

אז נשארו עוד שלוש בגרויות, שלושה ימים לתחילת חודש יולי. התעודה כבר מעלה אבק, ואפילו גביע חדש הצטרף לי לארון, גביע ה-'שחקנית מופת'.

אז אחרי שעברנו את הבגרות בהיסטוריה ב- 6\22 תחושה נפלאה עברה לי בגוף. מין תחושה שמבטיחה שיהיה הציון אשר יהיה, המבחן הלך לי טוב. באמת. לא הייתי לחוצה, עניתי על מה שהייתי צריכה לענות, כתבתי מסודר והמוח היה בבהירות כזאת שיצאתי מרוצה מאוד לאחר שעתיים.

התעודה יצאה ככה-ככה, אפילו נוטה ללא משהו. זהו עוד אחד מהמצבים האלה שאת מקבלת את התעודה ואומרת לעצמך שהיא לא משקפת את המאמץ שהשקעת, והיא אכן לא שיקפה את המאמץ. הציונים יצאו בינוניים והממוצע 82.1 אחרי שאפילו בספורט המורה הביאה לי 96 (למרות שאני היחידה שבאמת מגיעה לשיעורים שלה ובהתחשב בעובדה שאני כמעט בין היחידות שכל חיי סובבים סביב ספורט. כוסעמוק). רק לאחר שיחה עם אבא הבנתי שהכל בסדר, וציונים זה לא הכל, ושלא אתפתה להיכנס לתחרות על מספרים ועל הישגיות ושאני צריכה להיות גאה במאמץ שהושקע. פייר, הוא צודק לחלוטין.. וכמה פעמים אנחנו נשאבים לתוך העולם הזה שבו אנחנו מרגישים צורך להשיג משהו כדי לעמוד באותה השורה עם כולם?

אז שלושת הבגרויות שנשארו הינם סוציולוגיה (אחרי שקיבלתי במתכונת 80, שזה לא רע ולא טוב, אלא באמצע- במקום שאני לא רוצה להיות בו), מועד ב' במתמטיקה ומועד ב' באנגלית, שבכל אחד מהם, המטרה הינה לשפר ציון ולהעלות ממוצע. אני לא אשקר ואגיד שאני כעת בשיא הריכוז שלי- כי אני לא. מאוד קשה לי פתאום לשבת על החומר ולהוריד את ה"חופש" מהלקסיקון.. אבל אני גם מבינה שזה רגע האמת ושברגע האמת הזה.. למרות שיש לו מחירים- אני עוד מצליחה לשמור על מצב של עירנות ושל ריכוז והפעם- ללא לחץ.

יומיים לאחר הבגרות בהיסטוריה, היה את טקס סיום כדורסל לשנת 2008-2009. וכן, מהאירועים האלה שאני אוהבת להיות נוכחת-להראות-להיראות-ולסכם את כל מה שהספקנו. ולמרות שהטקס לא הרגיש במקום, והנוכחות שלי שם לא הייתה שלמה במאת האחוזים, הטקס לא היה משהו ולא הייתה לא משמעות, קיבלתי גביע של 'שחקנית מופת'. זהו הגביע השני שמצטרף למדף אחרי שבשנה שעברה קיבלתי את התואר 'שחקנית מצטיינת'. וכן, היה נפלא להיקרא לבמה להיות מופת של נערות א' (למרות שאיני באמת יודעת את משמעות הגביע הזה והמאמן שלי לא באמת רצה לשתף אותי במניעיו לבחירה הזו) ולדעת שעוד שנה הייתי שלמה עם הצעדים שנקטתי ועם היוזמה שלקחתי. אז אם למישהו או למישהי יש איזשהו מושג על פירוש צמד המילים 'שחקנית מופת'- אשמח אם תיצרו עימי קשר.  אתם\ן יודעים\ות, רק בשביל להרים לי את האגו.

(למרות שעל הגביע שלי יש שני שחקנים שעולים לקחת כדור והם עם מכנסיים קצרים ואיברים בולטים. שיהיה ). למרות שהטקס היה צולע, אנחנו מתכננות מפגש סיכום (גם שלנו וגם של חנן) ואולי אז.. אני אבריק באיזו ברכה, בינתיים.. אני חסומה מסוציולוגיה וכל מה שעובר לי בוורידים זה משפחה-קבוצה-תרבות-חיברות-בלה-בלה-בלה.

באותו יום גם עשיתי שיחה עם טל, ואחרי שיחות עם טל.. הכל נראה טוב יותר. לא?

לפני כמה ימים הייתה לנו את הפגישה הראשונה לפולין, שהייתה מאוד מרגשת. אני מאוד רוצה כבר לצאת למסע הזה, למרות שיש ספקות למוכנות שלי. אבל יש את הרצון והאומץ לצאת למסע הזה כשחברותיי עימי.

הו, ותיאוריה. :) התחלתי ללמוד בשעה לא טובה אבל שיהיה.. בזמני שלי התמרורים התחילו להתרוצץ בראשי והתחלתי לקבל קצת מושג מה קורה בכבישי ישראל היקרים. ובינתיים אני פשוט מנסה לשמור על פרופיל נמוך ולא להתלהב יותר מידי שאני יודעת את התמרור שמעניק זכות קדימה. יאאאאאאאא

זהו, וחופש שמופש.. בולשיט אחד גדול. אני צריכה להחזיק את עצמי קצר לבגרויות, ולשחרר לעצמי את החבל מידי פעם. התחלתי לקרוא (כבר בעמוד 201) את הספר חיי פיי, שזה אחד הספרים מהמוזרים שקראתי, אבל עדיין לא ספר שארצה לעזוב ולהפסיק לקרוא. הוו, ודודי ניצח אתמול במשחק שראיתי מתחילתו ועד סופו- והיה מרגש לראות ישראלי מצליח ככה!! ואם כבר ישראלים שמצליחים- אז מברוק ענקי לעומרי כספי, שכשאבא העיר אותי עם הידיעה שהוא נבחר בדראפט כמעט נפלתי מהמיטה. עשה היסטוריה הבחורצי'ק הצהוב, ואני מאחלת לו מלא הצלחה.

נגמר לי הזמן המוקצב, בין סוצויולוגיה לעזרה לרון באריזת מזוודה למשצים. יום שני בגרות, יום שלישי כבר יש טיול למשואה ליומיים כהכנה לפולין. יום שבת, כמה ימים אחרי זה הופעה של שלמה ארצי (עוד קשה להאמין!!!) וביום שני הבא כבר צו ראשון, שלישי-מפגש ביוטופ, רביעי- מועד ב' באנגלית.. ואיפה עבודה איפה?? מה פתאום רוצים רק בנות אחרי צבא?? שיחנקו!