ההיגיון של הלב

אולי במקום לפחד, צריך לשחרר.

לשחרר מזה שחשבת שלא תצליחי, לשחרר ממה שאת מפחדת שעתיד להתרחש.

לעזוב את הלא נודע שאת כה מפחדת לצנוח אליו, ולשכוח שאת עוד רגע פוסחת אל עוד שלב בחייך, ולא שמת לב בכלל.

להיסחף עם המוסיקה למקום שאת מכירה ואוהבת, להקשיב לצלילי ילדותך, שמבשרים את הטוב בעולם. אלו הם הצלילים שיובילו אותך למקום המבטחים, למקום בו גם אם הכל לא יילך כשורה, את תמצאי את הדרך לטוב. אני מקשיבה לצלילים של שבת בבוקר, של שלמה ארצי, של cherish the ladies, ואני נזכרת. אני נזכרת ששמעתי את זה כבר, במציאות אחרת, כשהייתי שונה. אני זוכרת את הצלילים האלו, את המילים.. כאילו מקבלות משמעות שונה עכשיו, במציאות שבה אני.  מוסיקה שמשחררת את כל הרוע שבי, את כל העכבות והמכשולים שיצרתי, בשביל שיהיה לי ממה לפחד ולאן לשקוע. מוסיקה שמזכירה לי שגם כשאשאר לבד ואשרור בבדידותי, השמש תמשיך לזרוח מעליי ולהאיר את חיינו. המוסיקה עוטפת אותי. עכשיו, כמו שאני היום, בדיוק כפי שעטפה אותי אז. הייתי במקום כל כך שונה, בסביבה אחרת.. והנה היום, דרכנו נפגשות שוב.

כאילו חופש אוחז בי, נחת נפל בחלקי. שלוותי הפנימית, המרגישה שחופש גדול עכשיו, אותה שלווה שתיאלץ להידחות לפעמים אחרות. ואני תוהה, אם אני אי פעם אלמד לשלב את השלווה בשגרה היום יומית.. האם הפחד והלחץ ימשיכו להובילני במקום התחושת שלווה והשחרור..

אין לי כוח להתעסק בשום דבר, למרות שאני יודעת שעוד מעט אני אתחרט שלא הקדשתי לזה את הזמן בעת הנכונה. כן, עוד מעט המבחנים יהיו נחלת עברי ואפסע לקראת שלבים חדשים בחיים. אז למה אנחנו תמיד מחפשים את השם ולא מתעסקים בכאן, זאת לא אבין. למה אנו צריכים לטעות כל כך הרבה בשביל להבין שאנו מבצעים טעויות. למה הכל זה סוף, שחור או לבן, כן או לא, בגיל הזה.. זה או להיות או לחדול. למה מבינים את זה בגיל מבוגר כל כך..

ההורים בטורקיה. אולי, רק אולי, הייתי רוצה להיות שם איתם. לחוות חופש של שמלה, צעיף ומשקה קר.. בלי שום מסגרת. אבל אני נועלת את עצמי, כי מבקשים ממני, ועוד לא יודעת לשחרר את עצמי, גם במקומות שכביכול מוגבלים על ידי אחרים. בא לי לצעוק.

אפילו לבכות קצת. אבל אני שומעת את המוסיקה שעוטפת את גבי ונצמדת לאוזניי, ומאלצת אותי להמשיך בשלי. בניגון המיוחד. בדרכי שלי. במאבקים, בשמחות, באושר, בחוסר וודאות, בבלבול.. בהוויה. אני נצמדת לחזון שלי, יודעת שלעיתים זה לא אפשרי.

יודעת שאת מסתכלת אי שם מלמעלה, מזכירה לי מאיפה באתי, ומה חשוב בחיים שלי. את הנופים של הגלבוע, ואת ארוחות הבוקר בקיבוץ. נורא מוזר לי, שאת חוזרת אליי בזמן האחרון כל כך הרבה. אני נזכרת כך, ולא יודעת מה להגיד. אני לא יודעת איך לגשת אלייך. לא יודעת להסביר אותך במילים. לא יודעת מה היית בשבילי. אני רק יודעת שלעיתים, את חסרה כל כך. מה שהבאת איתך חסר כל כך, מה שהייתי כשהייתי איתך חסר לי.. מישהי שלא הייתי עם אף אחד אחר. מישהי שאולי גם לא אוכל להכיר לאחרים. אולי גם לא אוכל לדבר עלייך, כי לעולם לא אמצא את המילים. אולי אף פעם לא אדע למה התרחקתם כל כך, ולמה לא ידעתם להחזיק מעמד.. אולי אני ארצה לחבק אותך אמא ולהגיד לך שלעולם תהיי בטוחה במשפחה שיצרת לעצמך. להגיד לך שאני לא אתן לך להרגיש לבד כמו שהרגשת. שמה שאני רואה איתך ועם אחייך, שאני אנסה להבין, שאני אנסה לתקן.

למה אי אפשר לתקן את כל העולם..

איך פרשתם כנפיים. איך המילים בשירים, כשהם עם מנגינה, נשמעים כל כך אחרת. איך זה שאוכל של בית, תמיד יהיה לו טעם שתרצי לחזור אליו.

איך החזקת מעמד כשוויתרו עלייך, כשנטשו אותך, כשראית אותה מתהלכת באומץ, טווה לעצמה את חייה בעוז. מה הרגשת אתה הילד, מה אתה חושב שאני מרגישה. איך זה כשאתם פה, אני לא יכולה לסבול אתכם, וכשאתם לא פה, אני רוצה להיות אתכם. 

 נה נה נה נה נה

אני לא יודעת מה עובר עליי, שום דבר לא נראה אותו הדבר.

אני לא מוצאת את עצמי. אני לא מתחברת לדור הזה, אני לא מוצאת את עצמי בו. אני כבר לא יודעת להבדיל אצלכם מהי אמת ומהו השקר, מהו החיוך ומהי הדמעה. הלוואי שהייתי יודעת מי אתם בעצם.

מרגע לרגע וטיול שנתי עבר ולא הצלחתי לכתוב כלום. וזה לא שלא היו רגעים טובים [היו גם היו], וזה לא שלא היו רגעים מול כוכבי מדבר שהרגשתי ששום דבר לא יכול להשתבש, והנפתי את הצעיף וחשתי איך אני מצליחה להתחבר לחול, ולשקט ולאי מהומה.. להתנתק מהמסיבה שרעשה מסביבי. כשמצאתי את עצמי בתוך המעגל נכוויתי מבפנים. ראיתי למה נהפכנו כולנו כחברה, כנוער, כדור. אולי אני מגזימה, אבל הייתי חייבת לברוח מהרחבה רק כדי להוכיח לעצמי שלא איבדתי את חלקי גופי. הייתם\ן צריכים וצריכות להסתכל עליכם\ן מהצד. כמו מה נראתם\ן?

אנשים המחפשים דרך להיכנס לתוך מעגל שלעולם לא יהיו חלק ממנו, לרקוד ריקוד שלעולם לא יתחברו אליו.

לא יודעת למה הטיול הזה נחשב מבחינתי לרק 'עוד טיול', ולא 'לחד-פעמי'. אולי כי גיליתי את הכיעור של כולנו, את הרגעים האלה שהכיתה מגבילה והאוויר חונק, רגעים שלא הייתי רוצה להיות עדה להם. לקללות הבלתי פוסקות, להצקות, לזלזול ולאי-כבוד שלהם\ן לעצמם\ן ולסביבתם\ן. מי אתם\ן? רציתי לצעוק, אבל לא יצא לי קול.

אני לא יודעת למה אני נכללת חלק מהכלל הזה, איך המחנכת שלי יכלה לסבול אותנו כך? איך היא לא רצתה לקפוץ מהצוק? וכשחזרנו מהטיול ובשכבה היה שלט שכתוב עליו: 'שכבה יא' הייתם נפלאים, נהננו'- הבנתי שמשהו פשוט משובש מהשורש.

הפינוק שמשרישים בנו, המסלול הקצר על ההר... איך אני יכולה להסכים עם המסרים האלו? איך אני יכולה לצאת מהטיול הזה ולהגיד שהוא היה הטוב ביותר בחיי?

וזה לא שלא היו רגעים יפים, כשישבנו על ההר אלמוג ליבנת ואני ופתאום איתי הגיח. ושוב הבנתי שהוא קורע אותי בזריקת אבנים, אבל היה משהו קסום ונקי אל מול ים המלח שהחזיר לי את החיוך ואת הצבע לפנים ואולי את הגעגוע לשבוע באילת בקיץ.

אבל נסחטתי בטיול הזה. הוא היה עמוס בעומס שלא נתקלתי בו מעולם, באי שינה בלילה.. בצרחות של בנות, בגועל של בנות ואולי גם בדעה השטוחה מעומק ובזלזול כלפי כל מי שלא הן.

לא יודעת. אני באמת לא יודעת מה היה הטיול השנתי 2008 לנגב, וכל מה שנשאר ממנו זו חולצה שעליה יושבת המחנכת שלי. ואולי זה באמת כל מה שנשאר מאתנו.

ואז הגיע יום שני.

והיה משחק נגד מכבי רחובות. ולפניו היו 2 אימונים שהוציאו אותי מדעתי.

אחרי המשחק הזה הבנתי ששום דבר ממה שחשבתי לא היה נכון, ושקבוצה- אין לנו, לפחות לא אחת כזאת שניתן לשחק עימה. לעמית היה יום הולדת וחלקן יצאו כפויות טובה וחלקן יצאו בסדר, ולבסוף היום הולדת הצליחה לשמח אותה, אבל זה לא סיפק כלום בעניי.

אנחנו לא מתנהגות כמו קבוצה, לא מתנהלות כמו קבוצה, ובעניי- אנחנו לא מכבדות את עצמנו כקבוצה.

לא יוצא לי כלום, אני מתאכזבת יותר ממה שאני מצליחה לנחש במשחק, באימון ובכל מקום אחר.

אני לא יכולה להנהיג, אני לא יכולה לדבר עם המאמן שלאט לאט הוא מצליח לערער את האמונה שלי בו, והכל מתערער לי לפתע.

הפסדנו במשחק הזה- 49-30, וזה לא היה כי משהו לא היה נכון, אלא כי אנחנו לא תיפקדנו כמו שצריך ברבע הראשון וגררנו נקודות והצלחנו להגדיל את הפער. זה שרחובות במקום השני בליגה לא היה שווה כלום, וזאת הייתה קבוצה שביום טוב [ואולי זה לא קשור לימים] היינו צריכות לנצח, או לפחות להשיג משחק צמוד.

אז מה היה אני לא יודעת, מה יהיה אין לי מושג... אני רק יודעת שבמצב הנתון של הרגע- אני לא מצליחה לייצר נקודות, לא מצליחה לייצר מצבי קליעה ולא מצליחה להיות בתוך קבוצה.

ואני לא יודעת לקבוע אם נמאס לי, או אם זה הגיע לי עד לנקודה הסופית.

אני מרגישה שאני כבר לא יודעת כלום כבר תקופה ארוכה,

אני מרגישה בודדה.

ושקט פה.

ומידי פעם מתנפנפת לי העובדה שטוב פה, שטוב שם.

והיום אסיפת הורים.. ואני מתנפנפת ברוח.

תחזיקו אותי, טוב?

והכל התחיל מיום כיפור. ואני שוב מתחבטת בעצמי אם להתחיל מיום כיפור, כי האם זוהי נקודת ההתחלה שהביאה את הרגש ושסחפה את הדימיון שלי למקום אחר, או שהכל התחיל מרגע אחר לגמרי במכונית בדרך לצפון.

ואתחיל מיום כיפור, בתירוץ שאני מחויבת לסדר ההתרחשות.

מצאתי את עצמי במקום נשארת בבית ומתענגת על ספר טוב, יוצאת החוצה אל הרחובות ההומי אדם. ואיך התגעגעתי אז לתחושה הזאת שהרחוב שביום יום נראה כל כך שיגרתי ובנאלי נראה ביום כיפור כל כך שליו ומלא ברעש של ילדים וילדות, שעד לפני יום יומיים הייתי כמוהם\ן שם. רכבתי על אופניים בנוף אחר מצאת החמה עד צאת הנשמה והייתי מאושרת כל כך שלא היו משנים מספר הפעמים שנפלתי מהאופניים בשביל שעדיין אהיה מאושרת מעצם היותי רוכבת על משהו בלא הפרעה של מכוניות, שקועה בעצמי מצד אחד ומהצד השני כל כך מחוברת לכל מה שקורה מסביבי. היה רגע מחונן לנסות לראות איך אני מצטיירת בפני כל אותם פרצופים תמימים שבהו בי, ומיד ניסיתי להיזכר אם אני כלל זוכרת את כל אותם רחשים ורעשים שחללו סביבי כשהייתי כמוהם\ן. והגעתי למסקנה שלא, שלא זכרתי דבר, כפי שהם בטח לא יזכרו. אבל אני זוכרת אותם עכשיו. אני זוכרת את הרעש הזה שגעש בתוכי כשראיתי את כל האורות הזוהרים האלה בפניהם\ן, והסתנוורתי מהיכולת שלהם\ן להיות נוכחים ונוכחות ברגע, בלי להיות באף מקום אחר באותו הזמן. יכולת שלאט לאט אני חשה שאני מאבדת.

היה קשה לצאת לרחוב בסביבות 20:00 ולהרגיש כל כך מוקפת, אבל באותו הזמן להרגיש בודדה. הרגשתי איך התחושה הזאת משתלטת עליי ומזו בהחלט חששתי. הרגשתי שאני מנגנת על אקורדים שונים שהם\ן לא מכירים ומכירות ושאני מדברת בשפה זרה שאולי הם\ן לעולם לא יבינו, והיה לי אכפת ורציתי שאני לא כמו שאני נראית.

שאני בדיוק כמוהם\ן, בדיוק במצב שלהם\ן גם היום. מנסה להיאחז בטוב שלי שלא יברח לי, ואם אני צריכה לנסוע על אופניים ולדהור בכל כוחי אל העתיד כך אעשה. אבל שתקתי, והמשכתי לצעוד צעדים נטועים בקרקע ולהתבונן מסביבי ולנסות לא לאבד את שיווי משקלי מעומס התזוזה שנעשתה ברגעים האלו.

וזה יכול להיות קשה.

המשכתי במעלה הרחוב, פגשתי פנים מוכרות והרגשתי מגוחכת כשהלכתי על המדרכה ולא על הכביש, וכן.. אפילו הבטתי לצדדים [פעמיים!] במעבר חצייה. כשהגעתי לנקודת המפגש פגשתי את חברות שלי ומשם הכל התחיל להתהפך. הגענו לקצוות שונים במודיעין, נעצרנו בתחנות שונות וקשה לי להאמין אפילו עכשיו שישבנו על הכביש ליד העירייה בלי לחשוש שמא נקבל איידס או כתם לכל חיינו.  

דיברנו קצת על מהות הכיפור, על אנשים בכיפור, אפילו קצת על עצמנו, קצת על משקל וקצת הרבה שטויות על מי ומה שלא רציתי להיות שותפה אליהן. נתקלתי במישהי שהכירה אותי בגן וזכרה את הפרצוף שלי ואת זה שיש לי אבא עם זקן שאוהב חיות [דבר שנמצא שגוי בהחלט, חוץ מהעניין עם הזקן] וזה הלהיב אותי עוד יותר וגרם לי לחייך ארוכות. כי לפי דברי: "חוויתי פגישת מחזור".

המשכנו לפארק הדגים ושם פגשנו כל מיני ילדים וילדות מהצופים בשביל חברה שלי ואז הסתובבנו קצת. כמה פעמים במקום הזה הרגשתי שאני לא משדרת על אותו הגל של החברות שלי שהוא- להעליב כל דבר שזז, לנתח כל דבר שזז ולחשוב שהביקורת שלהן היא הביקורת הכי חשובה ובמקרה שלא תישמע- ייקרה דבר רע ומר.

הרגשתי שהן חייבות לרדת על אחר\ת כדי להרגיש טוב עם עצמן, והיה לי קשה ברגעים מסוימים להיות נוכחת במקום, להיות חלק מהדבר הזה עד כדי כך שלפעמים הייתי צריכה להתרחק פיזית, כדי לזכור מאיפה באתי ומה מעולם לא הייתי עושה. אפילו שאלתי את עצמי בשביל מה הן צמות אם דברים כאלה יוצאים להן מהפה.

המשכנו להסתובב במקום, לצחוק על עצמנו ולהיות ב'קטע' שלנו. עד שפגשנו את נטלי, שיר, ליהי וחברה שלהן ואיכשהו חברות שלי מצאו נושאים לדיבור משותף והשיחה זרמה. למרות שבמקרה אחר לא היה יוצא לי לדבר עם הבנות האלה בשום צורה. מצאנו מכנה משותף עמום והמשכנו להסתובב ביחד. באיזשהו שלב היה קפוא ואפילו אני לא יכולתי להישאר אדישה והתעטפתי בצעיף. המשכנו לגנים, לדיבור על כל מיני דברים של ביה"ס, לראיית כלב בגודל של חתול ולתהייה מדוע הגנים בעיר שלנו כל כך חסרי פואנטה?

הגענו לכביש ראשי והתיישבנו בתחנות האוטובוסים, ואפילו חלק מהבנות ישבו אשכרה על הכביש דבר שהיה די מדהים לראות כי בד"כ ביום יום מכוניות נוסעות עליו בקצב מטורף.

בקיצור, דיברנו קצת גם שם והתחלנו לעלות לכיוון גן כלשהו שבדרך מישהי התחילה לדבר על קרפים ומשם התחלנו לעשות ארץ עיר רק על מאכלים, מדינות וערים כשכל מאכל אנחנו אומרות: א'-אבטיח, ב'- בורקס וכאלה, דבר שהטריף שם את כל הבנות הצמות ולא עשה לי כלום. :)

כשהגענו לגן הירוק זה היה הסימן להתפזרות, אז הלכתי הביתה.

בגדול היום הזה עבר וחלף עליי ככל יום רגיל, חוץ מזה שהיה בו רגע של שקט לעצמי ורגע לנשימה.

סיפורי ממשיך היום, שיצאנו בסביבות 10 לסבתא שלי לצפון. בימים אלה אני קוראת את הספר 'ארבעה בתים וגעגוע' דבר שהיה ברור שאנצל במשך הנסיעה ובאמת כך היה. באיזשהו שלב בקריאה, אולי שעה אחרי שיצאנו התפרץ עליי חשק מטורף לשבת על הר, עם דפים צהובים ועט, עם מוסיקה טובה ופשוט לפרוק את כל מה שהיה בתוכי. כל כך התאכזבתי שזה לא מה שקרה ושהחשק עבר מאוד מהר וכל היום סחבתי איתי את התחושה של אחרי.

פגשנו את סבתא, והיה לי טעם טוב בלב כפי שהיה לי בפה עם העוגה המתוקה שהייתה שם. סבתא הייתה עצמה, השתעשעה ונראתה בדיוק כמו סבתא שלי. הסתכלתי במצלמות ישנות של סבא שלי וראיתי כמה שינויים חלו בטכנולוגיה, ואיך הכל נראה אז ידני והיום הכל דיגיטלי וזה היה מדהים.

כשיצאנו מסבתא איזה שעתיים אחרי, הלכנו לאכול עם חברה של אבא שלי במסעדה מעולה בצפון, שהאוכל הסיני שם פשוט מ-ד-ה-י-ם. כל פעם הפאד-תאי שלהם מדהים אותי מחדש. בשלב מסוים רון הייתה צריכה לשירותים אז יצאנו שתינו לשירותים, דיברנו על ספרים ואפילו שיחקנו עם זיתים שקטפנו מהעץ על מספר הפעמים שכל אחת מצליחה לקלוע לעלים של עץ דקל. היה פשוט קורע מצחוק. וגם דיברנו קצת ואני חשבתי שאולי בחופש הגדול נצא שתינו לצפון, נעלה על הרים, נעשה מסלולים ברגל ונצלם מלא, ואז התחלנו לתכנן את הכל והיה כיף לאאלה. אח"כ לי היה דחף עז לפיפי ושוב רצנו לשירותים הציבוריים וכשחזרנו פגשנו חבורה של חתלתולים מדהימים וקטנים שרון נתנה בהתחלה שמות ל-2 מהם [תות ובננה כי היא קנתה סוכריות מאיזו מכונה והיה שם את הצורה תות ואת הצורה בננה- מפתיע הא?] ואח"כ כשהתברר שהם חמישה חתולים השמות התרבו [מתות לבננה נוסף גם תפוח, בוטן ושחורי-שהיה שחור כולו].

אויש והם היו כל כך מתוקים, שהיינו חייבות להיכנס למסעדה ולהוציא להם שאריות. הם התחרפנו על הדעת והתחילו ליילל ולהיות עוד יותר מתוקים ורון ואני שאלנו את עצמנו אם לא שווה שבעצם נאמץ אותם ונפתח פנימיית חתולים.

בקיצור, היה כל כך עצוב כשלבסוף נאלצנו לעזוב אותם שם.

אח"כ המשכנו לבית של חברה של אבא שלי בקיבוץ אחר, ונכנסנו אליה ומצאנו עוד חתול מדהים ויפה [להבדיל משלוש החתולות המכוערות שלנו] עם מלא פרווה בצבע אפור-לבן בוהק כזה והיה מדהים. דיברנו אצלה קצת ולבסוף התאספנו חזרה למכונית ומשם נסענו לכיוון ביתנו הקט. בקיצור, כל הנסיעה לא הפסקתי לקרוא את הספר עד כדי הספקה אדירה של כ-150 עמודים והתוצאה היא שנשארו לי עוד 40 עמודים גג לסיום הספר ואז אתפנה לגמרי ל'דמיאן' של הרמן הסה.

ועכשיו אני בבית, בין מצד של שפע מוחלט לבין מצב סתמי לא ידוע.

ובקיצור, מאושרת.

כיף לי שחופש סוכות מתקרב,

וכיף לי שמחר יש לנו משחק אימון בגבעת שמואל.

וטוב לי. בעיקר טוב לי.

ושיהיה פנאן גם לכם\ן.