ההיגיון של הלב

קשה לי לנסות לסדר את המחשבות על הדף הריק הזה. פתאום הוא גם מרגיש רחוק ממני. כאילו נתרחקתי. או שאולי הוא. אז התחלתי את העבודה החדשה הזאת ומלבד כל האחריות שהיא מכילה בחובה וכל העצמאות בשנקל הזאת, היא מכריחה אותי ליצור מחדש סדרי עדיפויוית, להבין את המושג אחריות ולנהל שונה לחלוטין את סדר היום שלי. התזונה שלי מתחלפת בקצב יומיומי ואפילו הרזתי כמה קילוגרמים, מה שדי מפתיע.. בהתחשב בכמות הזבל שאני מכניסה לגוף שלי ואת כל הייסורי מצפון על כך. העבודה סבירה בהחלט, ברגעים גורמת לי לחוש כמשרתת, ברגעים אני מודה על כך שמצאתי משהו שהוא לא הקשה ביותר ולא הקל ביותר ושמשלמים לא רע (אבל גם לא טוב). כן, עבודה אמיתית ראשונה, לצבור את הניסיון לקורות חיי- זו פעולה לא רעה במיוחד.

וכן, בזמן האחרון כל הזמן זה מה שעובר לי בראש, המילים שיוצאות מהפה של האנשים מסביבי. ניסיון! תצברי ניסיון. ואם כבר בניסיון מדובר, אז מצחיק לכתוב את זה.. אבל איכשהו התוודעתי על כך שיש ילד בשכבה שלי שאני מוצאת חן בעיניו והוא רוצה להזמין אותי לדייט. עכשיו פמיניסטית או לא, קשה לי עם כל העניין הזה. כולי מבוכה כשאני רואה אותו, כי מלבד ההיכרות המועטה, אני לא באמת יודעת אם איזה ציפיות הוא יגיע ל"דייט" הזה ואני בטוחה שאני לא יודעת איך להתנהג באחד כזה. אבל כמו שחברה שלי אומרת: "תלמדי מה זה דייט ראשון.. מה יש לך להפסיד? יש יותר יתרונות מחסרונות". ואולי היא צודקת. סך הכל, שני אנשים שנפגשים, מדברים ומחפשים אהבה. גם אם הוא לא משהו, למרות שאני יודעת שהוא בחור נחמד (על סמך ההיכרות הבסיסית בשיעורי ביולוגיה) אני עדיין חוששת שמא אני לא אמצא חן בעיניו. הביטחון העצמי שלי, הוא משהו שלעד אצטרך להתמודד איתו. מצד אחד, יש לי בשפע, זאת אומרת.. בלי יוהרה- אני מודעת ליכולות שלי (ברגעים מסוימים) אבל לעיתים לא מעריכה אותן בכלל. אני מפחדת שהוא לא יעריך, למרות שאני יודעת שאני מברברת שטויות.. ושאני מסבכת יותר מידי. מצחיק, שאני יודעת שהוא הולך להזמין אותי לדייט בלי שהוא מודע למודעות שלי לעניין. זה גורם לי לרצות לגשת אליו ולהגיד לו שאני יודעת ולהקל על הפאדיחות שלו, אבל חברה שלי אמרה לי שהוא ייקבל רושם שאני מעוניינת בו ואני חושבת שאני לא. אז אני יושבת פה וכותבת שרבוטים על גבי שרבוטים, מנסה לסדר את המחשבות שלי למילים, ואת האמת..שזה מצליח להרגיע אותי. אני מצליחה לקבל פרופורציות, אע"פ שאני בהחלט במבוכה רבה מכל העניין. אני ממש חוששת שאני לא אמצא חן בעיניו, למרות שאני לא יודעת אם אני בכלל רוצה. אני מפחדת שהוא ייפתח משהו, למרות שאני יודעת שהוא לא מגיע עם שום ציפיות. אני מתחילה להתחבש עם המחשבות על עצמי.. ומתחילה לתהות למה אנחנו הנשים, אוהבות לסבך כל דבר? למה לא פשוט לזרום? הרי זו מנטרה שאהבתי לשנן לפני שהתחילה השנה הזאת. מנטרה ששיננתי ביום הולדת 17 שלי. הבטחתי לעצמי שאסתכן, שאדע להיזרק לזרם ולהכניס מקל בתוכו ולהיעצר במקום שאני רוצה להישאר בו. אבל מסתבר.. שזה קצת יותר מפחיד בחיים. אני יודעת שאני אסכים כשהוא יציע, כדי ליפול למים וכדי לא להעליב אותו. ועכשיו כשאני חושבת על זה.. זה לא נשמע מסובך כל כך. אני אנסה לקפוץ למים. למרות שאני מפחדת שאני לא יודעת לשחות, ואם אני אדע לשחות.. אולי זה לא יהיה כזה טוב.

וואי, חפרתי. רציתי לכתוב על הדלתות שנסגרות מאחוריי בזמן האחרון. אתמול הייתה המסיבת סיום השכבתית שלנו. אפשר להגיד שברגעים מסוימים, הרגשתי מאוד גאה. הרגשתי מאוד נאהבת, מאוד חלק ממשהו, מאוד שייכת. ברגעים מסוימים הרגשתי שאנשים יחסרו לי, שאני באמת אוהבת אותם, למרות שכל השנים התכחשתי לזה. התנגדתי לדעות שלהם, למקובעות שלהם. מסתבר שהם לימדו אותי על עצמי ועל הדעות שלי. מסתבר שאני אוהבת אותם בדרכם שלהם, וכל אחד ואחת מהם יחסר לי. ברגעים מסוימים, הרגשתי את המחנק בגרון בידיעה שאולי לא אראה אותם שוב. אולי לא אדע מה זה להרגיש ככה שוב.. מה זה לסיים י"ב. אבל הרגעתי את עצמי, הדחקתי את כל מה שהרגשתי, בלעתי את הדמעות, למרות שאני יודעת שהן עוד ייפלו מתישהו. יגיע זמנן להתפרץ. אני יודעת את זה.. כפי שאני יודעת שאני מנסה להתמודד עם כל השינויים האלה, כמי שאין לה את המצופים הנכונים לשחות בבריכות האלה. כי זורקים אותי למים! וגם אם אני אחליט לקפוץ, יהיו לכך השלכות.. יהיו שינויים. אני אצטרך להיפרד מאנשים, גם מאלה שלא אמרתי להם שלום בבוקר, או כאלה שהשלום אליהם היה מעמסה. אנשים שחלקתי איתם רגעים, גם כשלא רציתי. שבכיתי, הם היו שם, גם אם הם לא רצו להיות שם. כשעשינו את הצעדים הראשונים שלנו, היינו עדים לבושות האחד של השניה. וזה מקרב. זה גורם לך לצמרמורות קלות, גורם לי לחוש גאה מהקהל. מה שיצרנו לעצמנו, לא מובן מאליו בכלל.. אחרי ההתחלות החדשות..

והחיבוק עם האנשים שלפני שלוש שנים שנאתי כל שיחה איתם, זה.. זה מהרגעים שעושים נחת בלב. משרים נחת אך בד בבד גורמים לסערה בתוכי, שאיני יודעת איך להתמודד איתה. וההשלכות יגיעו.. אולי בנשף הן יופיעו בפעם האחרונה.. אולי ביום הולדת, אולי בכל יום רגיל, בכל יום רגיל שהוא לא יום לימודים, שהוא לא תקוע עמוק בתת מודע שלי. אז זה ירגיש שונה. אז ארגיש שלקחו לי משהו. שמשרד החינוך,אחרי הכל, מצליח להשאיר איזשהו חותם. חותם שאני יודעת בוודאות שהוא טבוע בי. ושגם טבוע בכולנו.

my love can you give me strength"

somehow i forgot how to ease my pain

i know i'm right where i belong

something from nothing never proved me wrong"

celine dion, my love.

ופתאום אני גם שמה לב שהתבגרתי. כל מה שחשבתי שלא אוכל להיות, אני עכשיו. באמת שאני לא יודעת אם זה לטובה או לא. באמת שאני לא יודעת.. אם רישיון הופך אותי למישהי אחרת. אם זה שאני עובדת על היום, גורם לי להתרחק מאנשים שאני אוהבת. אבל אני מניחה שאת הכוח של האיזון, אני אכיר בשלבים מאוחרים יותר. אבין שרק דרך האיזון, אוכל לשלב בין דרכי חיי.

נשימה עמוקה, ישר לסופ"ש מלא לימודי ביולוגיה. מלא רגעים של נחת, ועוד נשימה עמוקה, לקראת שבוע קשה שיעבור על כוחותיינו.

בא לי לשלוח לכם נשיקה, אז אני שולחת.

מצאתי את עצמי ביומיים האחרונים חושבת שעות נוספות. מנתחת שעות נוספות .עכשיו פתאום מגיעה לי הנפילה שמלווה בכאבי ראש ובתנודות בגוף.

אני חושבת שבמשך השנה, הרבה פעמים לא הרשיתי לעצמי לעצור ולחשוב על חופש גדול ועל יום הולדת. כשאת נמצאת בתוך שיגרה של לימודים, כל מחשבה על משהו אחר מוציאה אותך מדעתך כי את לא יכולה להושיט את ידייך ולתפוס בה. כל אותן מחשבות שנדחקו אז, שבו והסתערו עליי ביום ההולדת שלי, ביום רביעי האחרון.

מחשבות על מה זו בעצם יום הולדת, מה היא מסמלת, והאם המספר שמתחלף כששואלים אותי לגילי, בר משמעות. כל הקולות מסביב , הצליחו להפחיד אותי.. ואולי עדיין. כי כל פעם שאני מתחילה לחשוב על כך, אני כמעט מבועתת מהמחשבה שעוד שנה ואני חוקית. איך השנים מתחלפות ומתחדשות ופתאום את נאלצת להתמודד עם העובדה שגדלת בשנה. מצחיק :)

יום רביעי, 6:50 בבוקר. שמעתי רחשים מהמטבח והם התערבבו עם תחושות מעורבות שרון ואמא היו פשוט צריכות לסגור לי את הדלת כדי שלא אהרוס את ההפתעה. וכל פעם אני מפתיעה את עצמי, כשביום היום הולדת.. אני פשוט ערה בעניים עצומות, מודעת לכל הקולות מסביבי ומחכה בקוצר רוח שיגיע הבוקר כדי לקפוץ מהמיטה ולצעוק לעולם- שיום הולדת לי.

כמובן שכשהן נכנסו בדלת, קפצתי מהמיטה. הן אמרו שיש ארוחת בוקר, ואמרו מזל טוב. וזה קיבל משמעות רק מעצם היום.

ירדתי למטה וחיכתה לי הפתעה מקסימה בצלחת. רון עבדה קשה כדי ליצור לי צלחת מקסימה ואפילו נידבה לי מהלחם שלה (איזו הקרבה ). הכל היה טעים כל כך ומרגש. אבא הפתיע אותי כשאמר שהוא קנה לי מתנה ליום הולדת בשם המשפחה הקטנה, מין סט כזה של AHAVA (קרם גוף, רגליים,ידיים וסבון כזה), שהוסיף להתרגשות הכללית שאפפה. אבא הלך לעבודה וישבנו שלושתינו לאכול.

כשסיימנו, רון ואני התכוננו ליום המתוכנן. ניסינו לקחת בגדים אטרקטיביים לעדשת המצלמה ויצאנו לדרך. רצנו לרכבת, והתיישבנו אחת מול השניה בדרך לאוניברסיטת תל אביב. שם ירדנו והלכנו לכיוון גני יהושוע.

אחרי שהתפעלנו מיופי המקום מצאנו מקום על הספסל מול הירקון.התחלנו לצלם את עצמנו, כשהלהקת ברווזים תפסה את עינינו ומיהרנו לעשות גם להם כמה תצלומים.

אח"כ התחלנו ללכת קצת מסביב, למקום שקט מול הירקון. בדרך חלפנו על פני ילדים שנראו בקייטנה. כשלבסוף מצאנו את העץ שלנו, התחלתי להשתולל עם העדשה ולצלם את רון. ברגע שהתחלנו, כמעט ולא יכולנו לצלם- עץ מספר 1 הפך לאטרקציה המרכזית כרון מחזיקה במצלמה ואני הפכתי למצולמת בן רגע, ועץ מספר 2 הפך לאטרקציה המרכזית כשאני מחזיקה במצלמה ורון חזרה להיות המצולמת (המצב השכיח שלנו :).

הקלטנו גם כמה קטעי וידאו והיינו מחוייכות ומרוצות על ה"בוקים" המאולתרים אך מקסימים שיצרנו.

עד שהחלטנו שצריך לחפש מיקום חדש והתחלנו ללכת מסביב לירקון, ובדרך לראות כל מיני ענפות.. שפיריות ומקומת שהיו יפים לעין ולעדשה. המשכנו ללכת לכיוון הספורטק. ונתקלנו במקומות ממש מקסימים עם המון אווירה של טבע ושלווה כזאת.

בעצירה השניה שלנו, הגענו לחלק שבו היו המון ברווזים ואווזים. היו שם 2 ברווזים שאפילו יצרנו עם מקוריהם צורת לב. התמרחנו קצת בקרם הגנה והמשכנו בדרכנו. דיברנו על הרבה דברים, תיכננו מסורת תמידית ליום אחד בשנה וכשהגענו לספורטק עצרנו כמה עצים לפני העץ המקורי שבו עצרנו בשנה שעברה.

מסתבר שבמשך שנה הצליחו להתקין ליד המון מתקני ספורט, אז ניסינו את מזלנו ואני התקפתי בתלונות על עירנו החסרת חוש לפעילות גופנית. באמת היה מיוחד לשבת מתחת לעץ ולדבר קצת עם רון, אחרי כל הדיבורים בדרך. זה מעניק משמעות שונה ליום הולדת, כשאני תמיד מחליטה להקדיש את יום ההולדת לרון ואח"כ לחברות ומשפחה. כשלבסוף (אחרי חצי שעה) הצלחנו לקום מהדשא.. תיכננו מה אנחנו הולכות לאכול .

בהתחלה דובר על אסלי (בנמל) ואח"כ החלטנו ללכת לעזריאלי לאכול ביוטבתה. אז בדיוק כשהתחלנו להיכנס לנמל, רון ראתה חניה של אוטובוסים. אז הלכנו, שאלנו ולבסוף עלינו על קו 56 לעזריאלי. כשהגענו לעזריאלי, נכנסנו מיד ליוטבתה מורעבות אך שמחות.

אחרי גיבושים רבים, החלטנו להזמין ספגטי שמנת פטריות +הקרמה (). האוכל כמובן שהיה מעולה, מלווה בשטויות, בכאבי בטן ובשלל קיטורים. כשסיימנו לאכול, החלטנו ללכת לראות הארי פוטר בקולנוע. ההקרנה שהכי התאימה לנו הייתה ב- 16:40, והיה איזה 45 דקות עד תחילתה. אז הסתובבנו קצת בחנויות, וקניתי בגד-ים של פילפל (סוף סוף!). שם גם קיבלתי שיחה מדהימה מטל, וגם מדהימה מיעל וגם מדהימה מכל הבננות. כמובן שלשיחות מהחברות הצטרפו המשפחה עם שיחות מזל טוב לאורך כל היום. (תודה-תודה-תודה ).

נכנסנו לסרט ואני הייתי במתח אדיר. הסרט מדהים ומצד אחד, גורם לרצון לראות את השביעי ומהצד השני, לא לראות את השביעי.. כדי שלא ייגמר.

תפסנו רכבת וכל הדרך התלבטנו אם היום נגמר או לא. אבל כשחזרנו הביתה בסביבות 21:00 והלכנו כל הדרך מהרכבת הביתה, היינו כל כך מותשות אך מאוד מאוד שמחות .

וכך, בלי תרועות של חצוצרות- נגמר לו יום ההולדת. בלי לשכוח כמובן את השיחה מעודד ואורנה, ב-00:05 בלילה, כמעט רגע לפני שנשפכתי על המיטה.

יום חמישי, 10:00 בבוקר, יום בילוי עם אליאור בתל אביב. לקחתי אוטובוס, קרם הגנה (כי מסתבר שמיום התל אביב עם אחותי חזרתי אדומה במקומות כל כך לא סבירים שיישרפו) ואת מצלמתי הנחמדה.

פגשתי אותה בקניון, לא לפני שקניתי חולצה בפול אנד בר (בSALE, רוצו ומהרו ) ויצאנו מעזריאלי לכיוון דיזינגוף.

נכנסנו לשירותים ויצאנו מדיזינגוף סנטר בדרך לקינג ג'ורג. היינו בשוק בצלאל, בכרמל (קניתי כפכפים ו-3 טבעות), וחזרנו חזרה לכיוון קינג ג'ורג למסעדת קינג ג'ורג. כרגיל ובאופן לא מפתיע, היא הייתה מפוצצת יתר על המידה. אז החלטנו אחרי התלבטות ארוכה ביותר ללכת למוזס ברוטשילד. צעדנו וצעדנו, דיברנו ודיברנו והגענו למסעדה המיוחלת רעבות בהחלט. הזמנתי המבורגר (משהו שלא אכלתי כבר איזה 3,4 שנים) שהיה מעולה ועם שיחה קולחת ומעניינת.. תענוג לשמו.

כשיצאנו משם שבעות, עם כאבי רגליים (משלל סיבות מגוונות) החלטנו שהגיע הזמן לצלם. אז פתחנו את העדשה, והפעלנו את קסמינו על רוטשילד. יצאנו דברים נחמדים ובעיקר רגעים נחמדים. (הא אליאורי? ).

כשסיימנו, צעדנו חזרה עם צילומים עם כלבים, עם מראות ועם חלונות ראווה. בעזריאלי, הסתובננו קצת.. דיברנו ונפרדנו לדרכינו.

אחרי המפגש עם אליאור, יומי לא נגמר. הגעתי למודיעין ב- 19:15 מוכנה ללכת לעירייה לפגוש את יעל ליציאה לילית לישפרו. היא הגיעה אחרי חצי שעה, דיברנו קצת ועלינו על אוטובוס לישפרו. שם בדקנו את מצב הסרטים והתגבשנו על האנג אובר (משהו בוגאס בעברית ). החלטנו שכדי להעביר את הזמן נלך להתיישב בארומה והזמנו תה קר פעמיים. אז יעלי הביאה לי את הברכה המקסימה שלה ואת המתנה, ישבנו ודיברנו קצת ומיהרנו במדרגות הנעות לתחילת הסרט.

החלטנו על פופקורן בגודל בינוני (שאח"כ מתברר שהוא לא נגמר פשוט!) ונכנסנו לסרט.

כפי שאני ויעל אמרנו, את באה עם גישה מצחיקה עם רצון שהסרט יהיה מצחיק והוא הופך להיות לכזה. והסרט אכן היה מצחיק וכיף גדול לחלוק אותו עם יעלי סוף סוף.

כשנפרדנו והגעתי למיטה, זה היה אחרי מקלחת.. מריחת קרמים קטלנית וחיוך על השפתיים.

ועכשיו, יום שישי היום. אולי אצא עם החברות בערב למפגש טרום המפגש יום ההולדת ומחר עם המשפחה ביער.. בשמחה, בששון ובאולי גם בתרועות של חצוצרה.

גדלתי בשנה.

עם כל הסימליות שבדבר, הפילוסופיות בתוכי תישפך אולי ביום ראשון.. אחרי המפגשים הבאים.

עכשיו, אני רק רוצה להניח את הראש ואולי לקרוא איזה ספר טוב.

כי עם משפחה כזאת, וחברות כאלה.. יש סיבה פשוט להיות מאושרת.

בגני יהושוע. "הספסל"

החתלתול ליד עץ מספר 1 :)

עץ מספר 1.

לב שלהם. באיכות זוועתית בגלל ההקטנה.

ברוטשילד..

איש הקומיקסים. צולם בהסכמה מלווה במשפט.. :"תשימי את זה בפייסבוק" :S

קרדיט לאליאור על הרעיון המאולתר. D:

http://www.youtube.com/watch?v=TxQqLe8zGcI&annotation_id=annotation_547991&feature=iv

יומיים עברו מתחילת החופש שלי, החופש הגדול שלו באמת כל כך חיכיתי. ועכשיו, הוא נראה לי סתמי. הוא מסתמן כמפחיד, במבשר את בואה של השנה האחרונה שלי במסגרת בית ספרית. קשה לי להאמין שמאחורי כבר 8 בגרויות נעשו, חלקן בציונים גבוהים וחלקן גם בציונים נמוכים, אבל המשותף לכולן היא מידת המאמץ, הסבלנות והכוח שנאלצתי להשקיע בהם. בעיקר מתוך הבנה שיש דברים חשובים הרבה יותר מציונים. דברים שלפעמים רק אני מרגישה אותם, לפעמים דברים שרק אני יודעת שמתקיימים. אלו הדברים שמחזיקים אותי על הרגליים גם אחרי שהציון לא בהכרח מצליח להחזיק את המאמץ שהושקע עבורו. אותן השיחות עם אבא, שיודעות לכוון למהות, לסיבה האמיתית שאני משקיעה כל כך כדי להרגיש סיפוק. כן, הסיבה האמיתית לעולם לא תיהיה הציון. כי גם בכדי להגיע לאותו הציון, צריך לעבור דרך.

ואני אחת שמאמינה מאוד בדרך. בדרך שבה הצעדים האחרונים הם אינם החשובים ביותר, אלא מה שהצלחת להכיל לכל אורך הדרך. אותם הדברים שילוו אותך עכשיו לשלב אחר בחייך. כמו שדיברנו אז, אותם הדברים שייקחו אותך לעתיד ולא יגררו אותך לעבר. אותם הכלים שהצלחת לרכוש בדרך, שיעזרו לך כשתצעדי בדרך אחרת. כן, במקומות האלה מתגלה הלמידה, ומתגלה המפה שלי. המפה שלי. הו. :)

הפיבונצי שלי מתחיל להתגבש, עכשיו בצעדים הכי קטנים, שמזכירים לי שאני עוד לא יודעת כלום. שעוד לא עברתי הרבה. מופיעים כאותות כשאני נתקלת במקומות שמעולם לא הייתי בהם, ובמצבים שאני נאלצת להתמודד עימם בפעם הראשונה בחיי. כמו האנשים בחיי, האלה שעוד בחיים והאלה שאינם עוד. כל הדרך שעברתי כדי להגיע למקום שבו אני נמצאת היום. צעד לקראת י"ב. צעד אחד לקראת הלא נודע, אשר עטוף בעטיפת מתנה לקראת יום הולדתי ה-17 שייערך עוד 13 יום בדיוק, ב-29 לחודש. ואז הכל ייראה אותו הדבר ושונה כל כך.

כי הזמן מתמוגג ונסחף עם הרוח לכל מקום אשר היא תסכים לקחת אותו, והרגעי אושר ,כאב וכעס שלנו כל כך נזילים.. שכשאני חושבת על זה שוב, אולי בתוך תוכי, אכן ידעתי להעריך את הבגרויות האלה, וידעתי.. שעוד כמה שנים אני אתגעגע אליהן. אתגעגע ללמידה, לתהליך הזה, שעברנו במשך שנה, שנתיים כדי להגיע לרגע אחד, לעבור את הרגע הזה ולהגיד שסיימנו. לדעת שבאמת סיימנו. שהצלחנו, שסגרנו, ושבעצם רק פתחנו עוד דלתות מאחורינו.

אני מתה מפחד.

אני מפחדת שאני אתעופף ולא אשים לב שאיבדתי עוד כמה רגעי חסד למטה. שאני אפספס חברות, שאני אפספס הזדמנויות. למרות שאני יודעת שלכל מצב ישנן אינסוף אפשרויות והזדמנויות, אז למה אני כל כך מפחדת שהחופש הזה ייגמר בתחושה שלא מיציתי. ששוב לא הספקתי. שלא נגעתי, שלא חוויתי, שלא הרגשתי. למה אני כל כך לחוצה לרוץ אחרי כסף?

כי אולי, רק אולי, הרבה יותר קל להתעסק איתו, לרכוש אותו ולבזבז אותו.. מאשר לפתח את עצמי בכאן ועכשיו.

ואגב לפתח את עצמי בכאן ועכשיו, עונת כדורסל מאחוריי ואחת כבר נראית באופק. האימונים מתחילים ב-8\2, יותר מוקדם ממה שאי פעם הם התחילו, באיחוד כשכולנו נודדות ממכבי לעוצמה ברשמיות כזאת.. בשל סכסוכים בהנהלה. אז אני שומעת שוב ממאמן אחר את אותו הפיזמון של.. "העונה זה יהיה אחרת, צריך לקחת הכל יותר ברצינות, להשקיע הרבה יותר ולא להעמיד את הכדורסל במקום הכי נמוך בסדרי העדיפויות" וכל מה שאני שומעת זה שזו העונה האחרונה שלי במסגרת של הכדורסל. עונה אחרונה לדעת, לחוות, להרגיש, להיות פגועה, חשופה ואמיתית הכי שיש. כי אחרי העונה הזאת.. אני אתגייס. ואמאאלה. כמה שזה מפחיד לדעת שחלק כל כך גדול מהחיים שלי ייפסק בבת אחת. חח, וקשה לי לא לדמיין את עצמי בהפסקות הצבאיות הולכת למגרש ומשחקת עם כדור מעיתון, או כל מה שייראה עגול ויוכל לקפוץ. וכבר עכשיו אני מעריכה הרבה יותר את מה שהולך להיות בעונה החדשה הזאת, וכבר חולפת בי צמרמורת שמיידעת אותי שהיא חסרת סבלנות כבר להתחיל.

אבל הכל בזמן שלו. TIME AFTER TIME.

אני חושבת שזה בין הפוסטים האמיתיים שכתבתי בזמן האחרון ובכלל. המקום הזה איבד כל כך הרבה אקססורייז מסביבו. כל כך הרבה אנשים שלאורך השנים היו כל כך מוחשיים ועוצמתיים לצידי ולצד הבלוג הזה. כל כך הרבה אנשים שכבר לא פה עוד. מצד אחד זה מאכזב ומהצד השני הכל היה די ברור. ומה שבעצם נשאר פה, זה הרצון שלי להחזיק משהו שהוא היה שלי בשנים האחרונות ולנסות ליצור בו משהו חדש גם בשנים הבאות וגם בשנים האלה. וכן, כל מה שחשבתי שיחזיק אותו כבר חלף, ואני זוכרת עוד איך כל יום הייתי כותבת פוסט אחר, והיום גם תוך שבועיים -שלושה אני לא מתקרבת למקום הזה.

חדוות הכתיבה אולי נעלמה, אבל לא הרצון שהיא תשוב. ואולי זה מה שמונע ממני להתקדם עם משהו חדש. כי אני לא מצליחה להבין איך איבדתי את הישן, את ההוא, שחשבתי שהוא הטוב מכולם.  ב-30 לחודש, יום אחרי היום הולדת שלי.. הבלוג הזה יחגוג 4 שנים ו-605 פוסטים. וקשה להאמין שפה הייתי אני מאז כיתה ז', לצד המקום הזה התפתחתי ולצידו התבגרתי. ועכשיו, יש לו עוד מקום בלב שלי, עוד דולק הנר שמבקש שלא אנטוש את הכתיבה שכל כך אהבתי, ואת הפתיחות הזאת שלמדתי לסגל לעצמי פה, בבלוג הזה. כי אינספור שמות כבר שונו ואלפי תמונות רגע התחלפו, ומה שנשאר לי באמת זאת מי שאני. גם אם אני מגיעה לפה לעיתים רחוקות. ועכשיו אני יודעת שזה לא בשביל אותם אנשים שנאבדו עם הדרך, אלא זה בשביל מי שאני אהיה ומי שאני עכשיו.. בדרך שאני מסגלת לי ובדרך שאני יוצרת לי. אז עכשיו זה בלי מניירות ובלי הרבה מילים יפות ואולי גם בלי מטאפורות. זה הכי פשוט שיש. וזה מה שמשאיר אותי כאן.