ההיגיון של הלב

זה כמו לשמוע כל הזמן איך זה יהיה להיות מחוץ למסגרת, וכמה היא חשובה לנו כדי לבנות את שגרת חיינו, להישען על משהו שתמיד יישאר יציב לא משנה באיזה דרך נבחר לצעוד. זה כמו לחשוב כל הזמן על היום שאחרי במקום לחיות את ההווה בדרך של בחירה ועשייה, ולא להיות תקועה בלתכנן את הצעד הבא ובהבא לתכנן את הצעד שיבוא אחריו, כי אז אוכל לשאול 'איכה'? ולא אשמע לא קול ולא מענה.

כמו שקראתי היום במשפט: "ספר הוא מתנה שאת יכולה לפתוח שוב ושוב" [גאריסון קיילור] ורציתי גם להוסיף שזו לא רק מתנה שניתנת לפתיחה שוב ושוב ושוב, גם זו מתנה שלעולם לא מתיישנת, לעולם לא נעשית בלויה. בכל שנה המילים ייראו שונות משנראו שנה לפני כן, ובכל שלב בחיים ספר יכול להתחבר מהמקום הכי אותנטי לנשמה שלנו, ולעולם ללמד אותנו דברים חדשים שלא חשבנו שנצליח להבין את משמעותן.

"כמו נוצה ברוח הפראית, הוא לא ימצא אותך במקום שהיית, לפעמים.. עולה בי הד קולך והוא חוזר אליי והוא בא והולך,

לפעמים את יודעת,

רק הבכי מזמן לזמן, בא מתוך געגוע ישן" רמי קלנשטיין\כמו נוצה.

זה היה כמו לשוב לרגע שהיה חי וקיים במחשבות שלי, בציפיות שלי, לשוב ולהיות פיזית על המגרש, לשוב ולהיות שם נפשית. לא פלא שכשניסיתי לחוש את הלב שלי הוא לא הפסיק להתרוצץ ולהראות לי שגם מבפנים אני עוברת שינוי. זאת הייתה הפעם הראשונה שאחרי הרבה זמן הפסקתי לחשוב מה יהיה אם אהיה ברגע והייתי ברגע.

וידעתי שזה יהיה חזק ממני, הכל שם יותר חזק ממני.

הלוואי שעכשיו יכולתי להתחבר לעצמי ולהיות אני אז, כמו שהרגשתי ביום שלישי ב- 21:00 בערב, ועוד הרבה לפני כשקיבלתי הודעה שהאימונים מתחילים. איך זה היה לשוב לשבת על הרצפה ולצפות במאמן חדש ולא במאמן שלי מדבר על הכדורסל שלו איתנו, שמעכשיו את העונה השלישית שלי בליגה אני מתחילה עם מאמן חדש. עם רגעים אחרים. ואני הייתי בטוחה שמותחים אותי ושיאיר צריך להיכנס בכל רגע ולהמשיך את המסע שניסינו להתחיל לפני שנתיים, ושאני ניסיתי להתחיל בכיתה ט'.

ידעתי שהמאמן החדש שלי ששמו הוא חנן, יהיה מאמן טוב- לפי צורת הדיבור שלו וזה ש:"הקולניות שבי זה רק בגלל שככה אני אוהב להיות כדורסל ולא בגלל שאני כועס, ואם תשמעו אותי שקט אז, אז תדעו שאני כועס".

רון אפילו אמרה שהוא מזכיר לה את יאיר. ולמרות שהיה כל כך צפוי וברור שהוא לא יחזור לאמן אותנו, משהו בי ציפה שבכל רגע הוא ייכנס והכל יחזור להיות כמו שהיה. ואני נתפסת לזה, אבל אני גם משחררת את זה.

משחררת את עצמי כדי לגשת למשהו אחר. והאימון הראשון עבר חלק ובצורה מעולה, ע"פ החום הכבד שהכה בנו בחוזקה. מאז יום שלישי, הספיק להיות לנו אימון ביום רביעי ויש אימון גם היום בערב.

חוץ מזה שאני מרגישה איך כל שריר בגוף שלי נאלץ להסתגל לשגרה של ספורט, אני מתחילה להרגיש איך הלב חוזר למקום האמיתי שלו וזה לפעולה, לאסרטיביות ולתזוזה שאני כל כך אוהבת, לחיות הזאת.

וזה משהו שהרבה זמן אני מנסה להשיג, למרות שברוב הפעמים זה היה רק במחשבה, בשקט.

ואיכשהו בתיכנונים שלי לעשות פוסט על אילת נתקעתי בכתיבה, אבל נתקעתי לגמרי. שום דבר לא זורם לי.

והאבסורד הוא שלא נתקעתי רק בכתיבה, אלא נתקעתי ביצירה בכלל. בלגשת, בליצור, ביצירתיות ובצילום. הכל נעצר פתאום, ואני מרגישה שלאחר הרבה זמן אני כותבת פה פחות בגלל שאני מחייבת את עצמי, אלא בגלל שאני רוצה.

חגגנו יום הולדת לאמא ב-13.8 וזה רק מראה כמה זמן נעדרתי מפה פיזית ומהכתיבה נפשית, כי אפילו ברכה ליום הולדת לא הצלחתי לחבר לה. הפתענו אותה בבוקר, קמנו ממש מוקדם, הכנו ארוחת בוקר כשיום למחרת חרשנו את כל החנויות האפשריות במציאת קרמים איכותיים וסבונים שיהפכו את היום הולדת שלה להכי מתוקה שיש. וכשהיא קמה כמובן שהכל היה שווה, בטח כשכמה שעות אחרי היא התחילה לצחקק בבית: "כמה כיף לי, אף פעם לא הרשתי לעצמי לקנות לי כל כך הרבה דברים כאלה, יאאאי כמה כיף לי".

אולימפיאדה. ועל תשאלו שאלות מיותרות למה הדברים לא נכתבו הרבה לפני.

אז רק לפרוטוקול- אין דבר יותר כיף מספורט בוקר עד ערב, בטח כשהשורשים מסתעפים לכל מיני תחומים כיפים וייחודיים. מה שגרם לי לראות את שחר צוברי זוכה אתמול במדליית ארד, גרם לי לראות התעמלות אומנותית וגם גרם לי לראות את אלכס לא מספיק כדי לעלות לגמר, ואף לפשל. מה שגרם ועוד יגרום לי לראות את הכדורסל המרהיב של ארצה"ב או כפי שנוהגים לכנות אותה [The dream team] וכדורסל של עוד שלל קבוצות. ובהתחלה, בהתחלה זה היה הדבר הכי מלהיב- כי סוף סוף ראיתי קצת כדורסל.

בתוך כל הבלאגן הזה ועוד כשהייתי עמוק בתוך אילת קיבלתי הודעת SMS מחברה שרלף קליין נפטר. למרות שידעתי על האישפוז שלו ועל מצבו המדרדר הייתי פשוט בשוק. כי זו אבדה כל כך גדולה לכול עולם הכדורסל, גם בישראל וגם שם בחוץ. יהי זכרו ברוך.

הדודים שלי חזרו מספרד לכמה שבועות ואיתם חזר גם החיוך שעולה רק מלראות את הקטנטנים האלה. מה גם שזכיתי לקלח את כל החברייה [5 ילדודס, 2 פיצקים, אחד ממוצע והשני גדול במיוחד] וכשהבנו רון ואני את המגבות כדי לעטוף אותם הבנתי למה מגיעים ומגיעות ילדים וילדות לעולם. בגלל זה.

מה גם שרועיקי נראה כמו הנסיך הקטן עם המגבת הצהובה שלו והתלתלים שהתנוססו.

בגלל שהדודים חזרו מספרד, דודים אחרים החליפו אותם שם לאיזה שבועיים ובינתיים אני צריכה לבוא פעמיים ביום [בוקר וערב] כדי להוציא את הכלבה המדהימה שלהם, טורי.

זה היה קשה בהתחלה, וקשה גם היום כי היא עצובה שהם נסעו, וכשהוצאנו אותה החוצה היא ישבה וחיכתה להם בחוץ, והיא מייללת, אבל אנחנו החלטנו שאנחנו נהפוך אותה למאושרת- וזה מה שייקרה.

מה שמצחיק בעניין, זה שפתאום נעשיתי מישהי שיוצאת עם "הכלבה שלה" לשכונה ולטיולים וכלבים אחרים מנסים להזדווג איתה ורון ואני צריכות לעצור את העניין עוד לפני שהתחיל- גם בגלל שהיא עקרה וגם בגלל שהיא על רמה. בחייכם

לא להאמין, פשוט לא להאמין שעוד 10 ימים מתחילה שנת לימודים חדשה. שנת לימודים שמובילה ישר לכיתה י'א.

מי י'א? אני י'א? דייי  

"זה בא והולך את יודעת, פחות אבל עוד כואב" .

תמונה מאילת 6.8-10.8.2008

"עולה על אוטובוס מספר 1, נרדם לרגע מתעורר, באוטובוס הממוזג יושבים כולם אני רואה"

באוטובוס מספר 1 ישנו רגע שהוא חזק מהכל, חיוך אחד ששווה את הכל, וחיים שמעצימים יותר מהכל.

ללכת אחרי הלב, להיאבד בסבכי החיים, לשאול למה, לשאול איך, לא להבין מה יש פה בעצם. החיים סובבים ומסתובבים סביב עצמם וסביב עצמנו, להיאבד בתוך השאלה מי אנחנו ולאן נלך ואז לשאול למה אנחנו כאן בכלל ?

למצוא רגע של שלווה ולהישאב אל תוך עולם של צלילים ולדעת שיש עם מי לחוות את העולם הזה. לגלות שהפחד הוא פחד והפחד מהפחד הוא הפחד הכי מפחיד. להיזכר ברגעים שנתנו למשהו חזק מאתנו להשתלט עלינו ולראות איך ברגע אחד הכל היה יכול להשתנות. לחוות חוויה שכבר חווינו וברגע של עוצמה להרגיש כמה עברנו, איזה מסע סחבנו עימנו, מה נותר מאתנו. ברגע אחד שמתעצם לרגע אחר, להיסתכל לכם בעניים ולמצוא שם את כל מה שחשבנו שאיבדתם עם השנים.

לשמוע את הצליל ההולך והמתגבר כמו סופת טורנדו שקמה לתחייה, לאבד, לגלות ולהכיר את עצמי מחדש עם כל פעימה מחודשת של הלב. להתגלות ולגלות, להסתקרן ולאבד את הראש. מין תחושה אינסופית של רוך, רוך. פשוט רוך. תחושה שלא מצריכה הרבה, רק שקט שמהול בהרבה שמחה, רק חיוך אחד. חיוך אחד.

אני מתבלבת עם המילים וחושבת איך זה יהיה לטוס ולאבד גם את הראש, הלב יהיה רחוק מהבית וקרוב לפעימות שלו, והדופק יתבלבל עם הקצב של חו"ל, ויהיה מלהיב, כואב ובטח מלא געגועים, ואיסטנבול או לא.. חו"ל או לא, פה יש משהו אחר. שכחתי מאיפה באתי, שכחתי את החברות שלי, את המשפחה שלי. לתת לעצבים להשפיע עליי ולחלחל עמוק אל תוך החיוך ולשנות אותו- זה הדבר הכי קשה שעשיתי מזה תקופה ארוכה.

"את לא היית כזאת, את.. כל הזמן היית מחייכת בתור ילדה."

"אבל גם היא, היא מחייכת הרבה" באתי להגנתה,

"כן, אבל צריך להפעיל אותה. את פשוט היית מחייכת" .

בא לי להישאב אל תוך החוויות של האנשים ולהכניס אותי אליהם, הלב שלי בתוך הלב שלהם. אין דבר שהוא יפה יותר, להתחבר לבן\בת אדם ברגע, שהרגע חובק בין שנינו\שתינו, והנפשות לרגע מחברות שרשרת יפה מצדפות.

פתאום כבר לא קשה, והכל מפסיק לרגע. השמיים צובעים צבע אחר, לובשים צורה אחרת.

לקבל חיוך אחד, לתת חיוך אחר. להעניק רגע אחד, לחיות משפע של רגע אחר.אני רואה את הרגעים האלה כנדירים בחיי, שברגע אחד זה לא משנה מה יבוא לקראתי, לא משנה מה יגיע לכיווני, אהיה חזקה לקראתו. אהיה חזקה בבואו, אהיה חזקה בבואי. יפילו עליי מה שיפילו, ידרכו עליי כמה שידרכו, הלב יישאר שלם.

לא משנה כמה תתנו לי להרגיש מטופשת, אני אהיה חזקה יותר, אני אהיה בטוחה יותר, אחיה מתוך שפע.

לגלות את השפע זה הדבר הכי יפה, והוא מתגלה כל הזמן והוא רק דורש לפקוח את העניים ולהבחין בו, להכיר במהות שלו, לדעת שהוא נמצא שם תמיד.. מחבק כל רגע וכל אחד ואחת מאתנו.

להיות. זה הדבר האמיתי..

להיות ברגע, להיות בחיים. להיות בחיוך, להיות בעצם.בעוצמה שהיא עוצמתית .

בא לי לרגש ובא לי להכעיס, אני רוצה להוציא את הרגשות על השולחן ורוצה לצעוק כמה שפתאום חם לי בלב.

חתכתי ירקות וראיתי את כל השפע שבהם, כל צבע וצבע שמבצבץ מתוכם, כל רגש ורגש שהם מעניקים לנו, כל שורש באדמה. מקובעת זו לא אני, אני לא מרשה לעצמי אפילו להיות כזאת.

פחות לפחד, יותר לצמוח. לא לתת לכעס לחלחל יותר מידי, כי אני כדורסלנית.. וצריך שם ללמוד להשתלט על העצבים ברגע, אחרת הרגע שלאחריו יהיה פחות קל. שום דבר לא קשור לתזמון ולא לזמן, ומבחני אינטיליגנציה יכולים לקפוץ לכולנו ולעשות סאלטות באוויר, אבל מה שחשוב זה הרגש. מה שקובע הוא החיוך ההוא, המילה הטובה.. שמחלחלת עמוק, שמעניקה משמעות, שמעניקה שינוי.

הלוואי שהייתי יכולה להפוך את כל העולם הזה לטוב יותר, להעניק לבוקר חיוך, לדעת שכסף זה לא הכל, שקשר הוא קשר, שאהבה היא אהבה, כפי שהיא- לא תלויה בדבר.

אני אוהבת ,לרגע אחד מחייכת, פתאום מרגישה שחזרתי לעצמי. מבולבלת ומאושרת יותר מתמיד. ברגע אחד תפסה אותי השמחה בשתי ידיים ופשוט אחזתי בה בכל המעט ציפורניים שנותרו לי על האצבעות. לא צריך לחשוב, הידיים רוקדות על המקלדת, הנשמה מתפרקת על הטכנולוגיה הזאת והיא לא רעה בכלל

להרגיש, לאהוב. אני רוצה לדעת לחיות, אני רוצה לדעת להרגיש. הלוואי שזה לא היה נשמע כל כך מצחיק

בחיי שיש לי טוב בלב. מה אני עושה פה באמת יש לשאול? אין לי משחק השבוע, כי יש 11 קבוצות וכל קבוצה, ובכל שבוע יש יום שלישי אחד פנוי. אז אני מנצלת כל רגע ורגע פה, עוד מעט יוצאת לבייביסיטר ולילדים ולילדות-שהם-הן האושר האמיתי. סופשבוע הזה אנחנו בצימר ליד ירושליים, ואני מרגישה שיותר מידי זמן לא חוויתי אווירת צימר.

משוחרר פה ברמה מזהירה, שעוד מעט השמיים נשברים

אבל יש פה קופסת צבעים, ואם הם יישברו, אפשר לצייר אותם מחדש, לצייר ילדה כמו בכיתה ב' עם שמש מחייכת ולדעת שהחיים חוזרים להיות יפים כל פעם מחדש, בכל רגע, כמו עכשיו.

  [אני ממשיכה ליצור].