נתחיל מיום ראשון.
בשעה 12 בבוקר, תכננו להיפגש באולם שלנו, כל קבוצת הכדורסל כולל המאמן שלי, להזמין פיצה ולעשות את הפעילות המסתורית של אחותי ושלי [בעצם לקיחת 14 בריסטולים, לכתוב על כל בריסטול שם של מישהי מהקבוצה וכל אחת תצטרך לעבור ולכתוב לה ברכה]. כשהגענו למגרש זה היה מאוד מרגש, ראינו את חן בחוץ, עדן הגיעה, אחריהם הגיעו יאיר, אסתי ויעלה ואחר כך כל השאר מלבד אפרת ויעל. בהתחלה יאיר עמד במבוכה וביקש ממני לקחת את ההנהגה. כשעליתי, הסברתי לבנות את הפעילות. חלקן התלוננו, חלקן הסכימו ברצון לבצעה. המאמן שלי התלונן שאינו יכול לכתוב ברכות על הבוקר, ואמרתי לו שכל מה שיכתוב יהיה מספיק.
עברתי מברכה לברכה, מבריסטול לבריסטול. נסיתי לקלוע בול להרגשתי- בלי להחסיר דבר. להימנע מהכאבים ולהתמקד בהצלחות. עברתי בת אחרי בת, הגעתי גם למאמן שלי. חילקתי להן את הברכות שכתבתי בנפרד, במעטפה לבנה כדי לגמור את זה בדרך שלי, באמת שלי. אמרו שזה היה מאוד מרגש. ואני מקווה שעצם הדיבור על המכתב ועצם זה שהיו חלקן שלא דיברו, אך שראיתי אותן מתבודדות בפינה וקוראות את המכתב, עשה את ההבדל הקטן. הפעילות לקחה איזה שעתיים, כשבמהלכה חלק מהבנות זילזלו והלכו לזרוק לסל עם הכדור שלי, חלקן ישבו וכתבו ברכות, והיחידי שבסופו של דבר לא סיים היה המאמן שלי.
כשקיבלתי לבסוף את הבריסטול הצהוב עם הלב הכחול שלי, התחלתי לקרוא את הברכות .
כשקראתי את הברכה של אחותי פרצתי בבכי. היא כתבה ברכה כל כך מרגשת.
המאמן שלי כתב:
חני, תודה רבה.
לראות אותך באימון, כבר הופך את האימון למוצלח.
את לב גדול, שפועם גם כדורסל, וכך זכיתי לאמן אותך. על כך שוב.. תודה רבה.
יאיר.
כל שאר הבנות כתבו לי ברכות מקסימות שחילחלו עמוק .
כשהתקבצנו ביחד, כקבוצה. יאיר התחיל לדבר. הוא אמר שבשנה הזאת היו לו קשיים, ושבטח ראינו שהוא כבר לא הגיע עם אותה ההתלהבות לאמן. הוא אמר שכשהוא הגיע אלינו, עם הצחוקים שלנו והשטויות שלנו, החזרנו לו את החיוך, ושהוא נהנה כל כך לאמן אותנו. הוא סיפר שהיו קשיים בדרך, ושאנחנו הקבוצה שהיה לו הכי תענוג לאמן, הקבוצה שהוא הכי אהב. הוא סיפר לנו שאנחנו נשארות שנה הבאה בקבוצה, ועולות לליגה של נערות א'.
ואז הוא אמר את הבשורה. שהוא לא ממשיך איתנו שנה הבאה. התחילו לרדת לי דמעות, ולכל הבנות בקבוצה. וזה נעשה מעגל כל כך רגיש. יאיר אמר שנפסיק לבכות כי הוא יבכה גם, או שבטעות ייכנס לו משהו לעין.
הוא סיפר שהוא יודע שזה קשה, ושאם הוא היה יכול הוא היה נשאר איתנו כי אנחנו הקבוצה שהוא באמת רוצה להישאר איתה. הוא אמר שאולי כדאי שנכיר מאמן אחר, שנלמד ממנו דברים אחרים, שנתפתח מבחינת כדורסל.
אבל כולנו נתפסנו לזה שהוא לא יהיה איתנו.
כשצעקנו: "מכבי מכבים רעות" אפשר היה לשמוע את ההד ההמום בקולות של כולנו. חלק מהבנות התפזרו, וקבוצה קטנה של בנות נשארה.
ישבנו ליד הספסל, כשיעלה אמרה ליאיר: "שאי אפשר יהיה להשאיר אותנו ביחד, אם הוא לא יהיה איתנו. זה לא יהיה אותו הדבר". הוא ניסה להסביר שזה מחמיא לו, אבל שזה לטובתינו. שנכיר מאמן אחר. הוא ביקש שנבוא עם ראש פתוח, ושהקשר בינינו יישמר אם רק נרצה בזאת.
זה היה אחד השיחות הקשות והמרגשות שהייתי עדה להן בתקופה האחרונה. כשסיימנו את השיחה, החלטנו ללכת לאכול במרכז ליד. התארגנו וכשהתיישבנו שם חלק מהבנות ויאיר, דיברנו קצת, סיכמנו שאולי נצא ב-15 לחודש לבאולינג, וקיווינו שהוא לא יעזוב מהר מידי, שנוכל להכיל את הכל..
זה ירגיש כאילו חלק ממני כבר לא יהיה. חלק מהקבוצה הזאת כבר לא יהיה נוכח, לא ינהיג את הקבוצה הזאת.
אז מה זה שווה שנשארנו כולנו ביחד אם לקחו לנו את החלק הכי חשוב?
"אתן מבינות שזה אף פעם לא היה אני, אלו תמיד הייתן אתן. אתן תמשיכו להיות אתן, אני לא אהיה פשוט עוד" הוא אמר, ואנחנו ניסינו להסביר לו שזה לא יהיה אותו הדבר.. אבל בפנים הבנתי למה הוא מתכוון, הבנתי שהוא פועל כך גם בגלל האירגון שמעלינו, וגם בגלל שהוא רוצה בטובתינו.
אוח.
מאוחר יותר ב-6, הלכנו לצהרון [רון ואני] כדי לברר פרטים על הצהרון שאנחנו הולכות לעבוד בו.
פגשנו את יעלה [האחראית], ראינו את רועי ושחר, והאמת שהיה מצחיק אחרי תקופה לא קטנה להיתקל בהם.
יעלה התיישבה איתנו, הסבירה לנו את הקייטנה. אמרה שרוב הסיכויים שנקבל 20 ש"ח ומעלה, ושנעבוד 17 יום במקום 15. היה מעולה לשמוע את זה, מה גם שרון זכתה בשעה נוספת שתיכנס עם ההסעה של הילדים ממודיעין ותקבל 20 ש"ח נוספים .
בקיצור, היה יום טעון ברגשות. וכשחזרתי הביתה עוד היה לי בייביסיטר עד רבע ל-2 בבוקר.
למחרת בבוקר, התעוררתי ב-8:40 כשהטלפון צלצל. קפצתי מהמיטה בבהלה וצרחות והבנתי שפספתי את הבית ספר. הייתי אמורה להגיע, לקבל את המתכונות בלשון ולהישאר להסברים.הטלפון היה מחברה שלי, שאמרה לי שקיבלתי 86 במתכונת, דבר ששימח אותי בצורה בלתי רגילה.
כשניתקתי לה, תיכננו לצאת לתל אביב [רון,חברה שלה ואני]. התארגנו במהירות וכשנסענו לאוטובוס חיכינו שם מלא זמן עד שעלינו על אוטובוס מספר 111. עצרנו בתחנה המרכזית, הסתובבנו. קניתי צמיד לרגל ועוד כל מיני שטויות ועלינו למיניבוס לאלנבי, שוק הכרמל וכל הבלאגן שמסביבם. כשהגענו לשם, עצרנו בחנויות,קניתי נעלים תנכיות, נהנו, הסתובבנו וכשהיינו צריכות לחזור זה היה בגלל שלקחתי לאמא שלי את המפתח והיא נתקעה בבית.
אז לקחנו מניבוס 4 לכיוון ההפוך ועד שקלטנו את זה היינו רחוקות מאוד מהתחנה. אז רצנו לקצה השני, תפסנו מיניבוס 4 לכיוון ההפוך והגענו לתחנה. משם רצנו לאוטובוס למודיעין וכשהגעתי לתחילת מודיעין ירדתי והתחלתי לרוץ הביתה, בעוד רון וחברתה הלכו לקניון החדש. אח"כ החלקתי על הרצפה כשהיד שלי נתקעה למעלה על השידה[ואמאאללה זה היה כואב] וכשאחותי התקשרה ושאלה אם בא לי לצאת למרכז לקניות אמרתי לה שכן.
אז שוב לקחתי את כל הציוד ועליתי לתחנת הדלק, הלכנו עד למרכז ברגל בחום אדיר וכשהגענו לשם נתקנו ב'Gali' איזה שעה. קניתי 2 מכנסי גלישה, אחותי קנתה גם 2 וחברתה קנתה גם 2 [זה היה 1+1 מה? 
] ונעליים.
בקיצור, היה יום מעייף ועמוס.
היום זהו יום חופשי מכלום בעצם. יום להמשיך לקרוא את 'רודף העפיפונים' שהתחלתי לפני יומיים. יום לנקות קצת את הבית, לעשות קצת ספורט ולהתכונן למחר- שיתחיל הצהרון. כשנגיע ב-12 למכבים, והגלגלים ואפילו הכסף יצטרך לנוע לעברנו.
באנחה קלה, ובחיוך קטן, יצאתי לדרך חדשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
). רק לאחר שיחה עם אבא הבנתי שהכל בסדר, וציונים זה לא הכל, ושלא אתפתה להיכנס לתחרות על מספרים ועל הישגיות ושאני צריכה להיות גאה במאמץ שהושקע. פייר, הוא צודק לחלוטין.. וכמה פעמים אנחנו נשאבים לתוך העולם הזה שבו אנחנו מרגישים צורך להשיג משהו כדי לעמוד באותה השורה עם כולם? 
אתם\ן יודעים\ות, רק בשביל להרים לי את האגו.
