ההיגיון של הלב

קשה לי לנסות לסדר את המחשבות על הדף הריק הזה. פתאום הוא גם מרגיש רחוק ממני. כאילו נתרחקתי. או שאולי הוא. אז התחלתי את העבודה החדשה הזאת ומלבד כל האחריות שהיא מכילה בחובה וכל העצמאות בשנקל הזאת, היא מכריחה אותי ליצור מחדש סדרי עדיפויוית, להבין את המושג אחריות ולנהל שונה לחלוטין את סדר היום שלי. התזונה שלי מתחלפת בקצב יומיומי ואפילו הרזתי כמה קילוגרמים, מה שדי מפתיע.. בהתחשב בכמות הזבל שאני מכניסה לגוף שלי ואת כל הייסורי מצפון על כך. העבודה סבירה בהחלט, ברגעים גורמת לי לחוש כמשרתת, ברגעים אני מודה על כך שמצאתי משהו שהוא לא הקשה ביותר ולא הקל ביותר ושמשלמים לא רע (אבל גם לא טוב). כן, עבודה אמיתית ראשונה, לצבור את הניסיון לקורות חיי- זו פעולה לא רעה במיוחד.

וכן, בזמן האחרון כל הזמן זה מה שעובר לי בראש, המילים שיוצאות מהפה של האנשים מסביבי. ניסיון! תצברי ניסיון. ואם כבר בניסיון מדובר, אז מצחיק לכתוב את זה.. אבל איכשהו התוודעתי על כך שיש ילד בשכבה שלי שאני מוצאת חן בעיניו והוא רוצה להזמין אותי לדייט. עכשיו פמיניסטית או לא, קשה לי עם כל העניין הזה. כולי מבוכה כשאני רואה אותו, כי מלבד ההיכרות המועטה, אני לא באמת יודעת אם איזה ציפיות הוא יגיע ל"דייט" הזה ואני בטוחה שאני לא יודעת איך להתנהג באחד כזה. אבל כמו שחברה שלי אומרת: "תלמדי מה זה דייט ראשון.. מה יש לך להפסיד? יש יותר יתרונות מחסרונות". ואולי היא צודקת. סך הכל, שני אנשים שנפגשים, מדברים ומחפשים אהבה. גם אם הוא לא משהו, למרות שאני יודעת שהוא בחור נחמד (על סמך ההיכרות הבסיסית בשיעורי ביולוגיה) אני עדיין חוששת שמא אני לא אמצא חן בעיניו. הביטחון העצמי שלי, הוא משהו שלעד אצטרך להתמודד איתו. מצד אחד, יש לי בשפע, זאת אומרת.. בלי יוהרה- אני מודעת ליכולות שלי (ברגעים מסוימים) אבל לעיתים לא מעריכה אותן בכלל. אני מפחדת שהוא לא יעריך, למרות שאני יודעת שאני מברברת שטויות.. ושאני מסבכת יותר מידי. מצחיק, שאני יודעת שהוא הולך להזמין אותי לדייט בלי שהוא מודע למודעות שלי לעניין. זה גורם לי לרצות לגשת אליו ולהגיד לו שאני יודעת ולהקל על הפאדיחות שלו, אבל חברה שלי אמרה לי שהוא ייקבל רושם שאני מעוניינת בו ואני חושבת שאני לא. אז אני יושבת פה וכותבת שרבוטים על גבי שרבוטים, מנסה לסדר את המחשבות שלי למילים, ואת האמת..שזה מצליח להרגיע אותי. אני מצליחה לקבל פרופורציות, אע"פ שאני בהחלט במבוכה רבה מכל העניין. אני ממש חוששת שאני לא אמצא חן בעיניו, למרות שאני לא יודעת אם אני בכלל רוצה. אני מפחדת שהוא ייפתח משהו, למרות שאני יודעת שהוא לא מגיע עם שום ציפיות. אני מתחילה להתחבש עם המחשבות על עצמי.. ומתחילה לתהות למה אנחנו הנשים, אוהבות לסבך כל דבר? למה לא פשוט לזרום? הרי זו מנטרה שאהבתי לשנן לפני שהתחילה השנה הזאת. מנטרה ששיננתי ביום הולדת 17 שלי. הבטחתי לעצמי שאסתכן, שאדע להיזרק לזרם ולהכניס מקל בתוכו ולהיעצר במקום שאני רוצה להישאר בו. אבל מסתבר.. שזה קצת יותר מפחיד בחיים. אני יודעת שאני אסכים כשהוא יציע, כדי ליפול למים וכדי לא להעליב אותו. ועכשיו כשאני חושבת על זה.. זה לא נשמע מסובך כל כך. אני אנסה לקפוץ למים. למרות שאני מפחדת שאני לא יודעת לשחות, ואם אני אדע לשחות.. אולי זה לא יהיה כזה טוב.

וואי, חפרתי. רציתי לכתוב על הדלתות שנסגרות מאחוריי בזמן האחרון. אתמול הייתה המסיבת סיום השכבתית שלנו. אפשר להגיד שברגעים מסוימים, הרגשתי מאוד גאה. הרגשתי מאוד נאהבת, מאוד חלק ממשהו, מאוד שייכת. ברגעים מסוימים הרגשתי שאנשים יחסרו לי, שאני באמת אוהבת אותם, למרות שכל השנים התכחשתי לזה. התנגדתי לדעות שלהם, למקובעות שלהם. מסתבר שהם לימדו אותי על עצמי ועל הדעות שלי. מסתבר שאני אוהבת אותם בדרכם שלהם, וכל אחד ואחת מהם יחסר לי. ברגעים מסוימים, הרגשתי את המחנק בגרון בידיעה שאולי לא אראה אותם שוב. אולי לא אדע מה זה להרגיש ככה שוב.. מה זה לסיים י"ב. אבל הרגעתי את עצמי, הדחקתי את כל מה שהרגשתי, בלעתי את הדמעות, למרות שאני יודעת שהן עוד ייפלו מתישהו. יגיע זמנן להתפרץ. אני יודעת את זה.. כפי שאני יודעת שאני מנסה להתמודד עם כל השינויים האלה, כמי שאין לה את המצופים הנכונים לשחות בבריכות האלה. כי זורקים אותי למים! וגם אם אני אחליט לקפוץ, יהיו לכך השלכות.. יהיו שינויים. אני אצטרך להיפרד מאנשים, גם מאלה שלא אמרתי להם שלום בבוקר, או כאלה שהשלום אליהם היה מעמסה. אנשים שחלקתי איתם רגעים, גם כשלא רציתי. שבכיתי, הם היו שם, גם אם הם לא רצו להיות שם. כשעשינו את הצעדים הראשונים שלנו, היינו עדים לבושות האחד של השניה. וזה מקרב. זה גורם לך לצמרמורות קלות, גורם לי לחוש גאה מהקהל. מה שיצרנו לעצמנו, לא מובן מאליו בכלל.. אחרי ההתחלות החדשות..

והחיבוק עם האנשים שלפני שלוש שנים שנאתי כל שיחה איתם, זה.. זה מהרגעים שעושים נחת בלב. משרים נחת אך בד בבד גורמים לסערה בתוכי, שאיני יודעת איך להתמודד איתה. וההשלכות יגיעו.. אולי בנשף הן יופיעו בפעם האחרונה.. אולי ביום הולדת, אולי בכל יום רגיל, בכל יום רגיל שהוא לא יום לימודים, שהוא לא תקוע עמוק בתת מודע שלי. אז זה ירגיש שונה. אז ארגיש שלקחו לי משהו. שמשרד החינוך,אחרי הכל, מצליח להשאיר איזשהו חותם. חותם שאני יודעת בוודאות שהוא טבוע בי. ושגם טבוע בכולנו.

my love can you give me strength"

somehow i forgot how to ease my pain

i know i'm right where i belong

something from nothing never proved me wrong"

celine dion, my love.

ופתאום אני גם שמה לב שהתבגרתי. כל מה שחשבתי שלא אוכל להיות, אני עכשיו. באמת שאני לא יודעת אם זה לטובה או לא. באמת שאני לא יודעת.. אם רישיון הופך אותי למישהי אחרת. אם זה שאני עובדת על היום, גורם לי להתרחק מאנשים שאני אוהבת. אבל אני מניחה שאת הכוח של האיזון, אני אכיר בשלבים מאוחרים יותר. אבין שרק דרך האיזון, אוכל לשלב בין דרכי חיי.

נשימה עמוקה, ישר לסופ"ש מלא לימודי ביולוגיה. מלא רגעים של נחת, ועוד נשימה עמוקה, לקראת שבוע קשה שיעבור על כוחותיינו.

בא לי לשלוח לכם נשיקה, אז אני שולחת.

טוב, לשפל כבר הגעתי.

פוסט אחד בחודש ואפילו אני טופסת את הראש.

זה לא שאין לי מה להגיד, זה שלפעמים.. אני לא יודעת איך. מאיפה להגיע למקום הזה, שלפעמים נדמה שכבר לא מצליח לרגש אותי עוד. אני לא יודעת אם מה שאני כותבת בעל ערך, אם הוא יישמע נכון, ייקרא כמו שצריך. אפילו נמאס לי לחפור על זה, אפילו לי כבר נמאס לקרוא את זה שוב ושוב. אבל עכשיו הכל בסדר. אצלי, הכל תמיד בסדר. למזלי, אני תמיד מצליחה להגיע לבסדר. מעניין אם בסדר זה טוב. לא, לא נכון.. אני כן מצליחה להגיע למעולה ואפילו יותר מפעם אחת בשבוע, אבל לפעמים אני מרגישה ש.. חיים מהיום להיום.. ולא יודעים להעריך את היום. כשיש לי לחץ, אני מתה שייגמר, וכשנגמר.. אני מתה שמשהו ילחיץ אותי, שיהיה לו תוקף, ערך.

בא לי לגלות תחושות חדשות, ריחות חדשים, צלילים.. אבל לפעמים אני חושבת שלא ככה מתקדמים בעולם הזה. לא ככה אהיה מאושרת. לפעמים אני חושבת שאלו אולי האנשים, או הרגעים הקטנים האלה שאת מרגישה שיכולת לעשות אחרת וכל התמונה הייתה משתנה. לפעמים אני יודעת שהייתי יכולה לשנות וזה מרגיע אותי. אני יודעת שיכולתי, לא כל כך מעניין אותי מה שהיה ונגמר. רק ככה אני מבינה שאולי התקדמתי, גם אם אני לא יודעת לאן. אני לא יודעת מה יכריע אותי קודם, הבגרויות או הלחץ, מה שבטוח, שלמה אני לא אצא. אבל מהפחד.. הפחד שזה ייגמר, שעוד שבועיים נגמרו הלימודים "רשמית". אני שונאת לכתוב את המילה הזאת, לפעמים אני כל כך מודעת לעצמי שזה כואב. אמנם בגרות אחת נגמרה, אבל מתכונת חדשה בפתח. פתאום הכדורסל נקטף מידיי. ולמרות שאני משכנעת את עצמי שאני אמשיך לשחק גם בחצי שנה חופש לפני גיוס, בכל זאת לא יכולתי להסתיר את הדמעות על המגרש. פחדתי שתיראו, אבל גם רציתי. זה היה המשחק האחרון של העונה, מול ראשון לציון בחוץ. הרגשתי שזה מה שנשאר לי, החלל הזה.. וזה הרגיש כל כך לבד. הרגשתי שחתכו לי את הלב, שלא נשאר לי בשביל מה. וזה הפחיד קצת, לחשוב איך זה יהיה בלי זה, בלי הבנות, בלי הבריחה הזאת.. לאן אני אברח מעכשיו..? (למה אני תמיד בורחת?)

אני לא יודעת לשים את האצבע, אף פעם לא ידעתי איך זה שהספורט הזה נחרט לי בלב, אבל אני מרגישה שהוא נתן לי הרבה יותר ממה שאדע אי פעם להחזיר לו . וזו לא רק המסגרת. אלו האנשים. אלו הטעויות שעשיתי, אלו הרגעים היפים שלי, שהלב התכווץ ולא נותרו לי דמעות בעניים מרוב בכי. אלו הרגעים שלעולם לא אדע להסביר לאנשים שלא ידעו מה זה, לעולם לא אדע למצוא לתחושות האלו את המילים, גם לא עכשיו. כמעט כמו הבלוג הזה. אנשים שליוו אותי מכיתה ח', רגעים שחיזקו אותי מאז. וכואב לי בגרון, אני לא יודעת איך להגיד את זה, אז לכתוב?

אני באמת מפחדת .  אני רוצה, אבל לא רוצה בכלל. לעזוב יהיה כמו לסגור דלת שאני לעולם לא ארצה לסגור. אני מפחדת שאשכח, שאגלה משהו חדש. ואני לא רוצה. הלוואי שזה היה כזה פשוט. עצוב לי עכשיו ואני לא יודעת למה. אף פעם לא אדע מה הסיבה האמתית שהתאהבתי במשהו שאנשים רק מרימים גבה עליו. יש דברים שאפשר להעריך, רק כשאת כבר אחריהם. דברים שאני לעולם לא רוצה לעזוב.

זה מצחיק איך תמיד חוזרים למקור.

מאיפה באת. זה לא משנה עוד לאן תלכי. תמיד ידעתי שהבסיס שלי הוא נצח.

לא יודעת, זה יהיה רגע עצוב. זה כבר עצוב לחשוב על זה. למה הכל כל כך שבלוני בחיים שלנו, מכוון וידוע.. אני אסיים ביה"ס, אלך לצבא, אוניברסיטה ושלום. למה אנחנו לא יודעים לפתוח את הראש?למה זה כל כך מאיים? למה אנחנו קונטרול פריקים? מתי נלמד.

אני רק יודעת,

שברגע שזה חשוב לך, את תמצאי לזה מקום. ברגע שתדעי למצוא לדברים שאת אוהבת מקום, הכל יסתדר מעצמו. את תסתדרי מעצמך והחיים שלך יסתדרו מעצמם. ברגע שתבחרי לאהוב, זה לא משנה את מי ואת מה, יהיה בסדר איתך.

קטנטן עלייך.

כמה כבר קשה זה יכול להיות   ?

עכשיו כבר כמעט לא נותר מה לומר. הציפיות והשאלות מתקיימות בתוכי, מתעצמות בפנים. על כך שאני לא מוצאת את המקום שלי בבית הספר, שכנראה מעולם לא יכולתי למצות את עצמי שם. אני מבינה שלמרות שחשבתי שהמסגרת הזאת מוציאה ממני הכל, כנראה שחברתית נותרתי כבויה. איבדתי את השמחת חיים. איבדתי את היכולות שלי ואת האמונה בעצמי. אני מרגישה בודדה. בודדה עד כדי כך שבא לי לקחת את עצמי ולברוח מכאן. וזה לא מקרי שאני כל הזמן מתכננת בריחה דווקא כשאני לא מצליחה לעבור את הטסטים המחורבנים האלה.

מה אני כבר יכולה להוסיף? המקום הזה עושה לי רע. האנשים לא מצליחים לדבר איתי ואני לא מוצאת איתם ואצלם כלום. שום דבר שגורם לי לרצות לחייך, שום דבר שגורם לי לרצות להיות בקירבתם. אני בודדה באמת. ואין אף אחד שאני מסוגלת לפנות אליו.

כמה שהייתי רוצה להיות כבר בצבא. לצאת מהמסגרת המזויפת הזאת, שכל פעם מתגלה צביעותה מחדש. של אנשים שאני לא אני בקירבתם. אנשים שאני נאלצת להתפשר למענם. אנשים שלא יודעים להעריך אותי. אולי כדאי באמת להתרחק. רק טוב יצא מזה. פורים היה חרא. אולי הוא היה חרא כי ניסינו יותר מידי. אולי הוא היה חרא כי לא הרגשתי טוב עם עצמי, הרגשתי מכוערת.. וזאת תחושה מאוד קשה להסתובב איתה כשאת מתחפשת לגיישה. הרגשתי שחברה שלי לא רואה מעבר לבבועה של עצמה והרגשתי שאני לא צריכה להיות שם, לא צריכה להיות מחופשת לשום דבר ובטח שלא מאופרת בשכבות על שכבות של זיוף. הפורים הזה היה קודר, והלוואי שהייתי יכולה להאשים את המזג אוויר. פורים הזה היה מאכזב כמעט כמו כל דבר מאכזב בי"ב. כל דבר שאמור להיות הפיניש המתוק, יוצא מר. לא מסתדר כמו שחשבתי. וכל פעם אני יוצאת משם כשאני יודעת שלא- פשוט לא היה אמור להיות ככה. לא הייתי אמורה להיות ככה. זאת לא אני. אולי יום אחד אכיר מישהו שיכיר אותי באמת. נמאס לי כבר לחכות לכלום. לצפות להכל ולכלום באותן הציפיות. אני כבר לא יודעת ממה אני יותר מאוכזבת. מזה שאני מרגישה שננטשתי או מזה שאני יודעת שנטשתי. אלו מהרגעים האלה, מהחגים האלה, שאני כל כך רוצה להיות במקום אחר, שנה מהיום, ולא לראות ולא לשמוע ולא להיות קרוב. במקום שאני אוכל לממש את עצמי. במקום שאני אוכל לשמוח בו, ולא להרגיש מתבדלת.  להרגיש שייכת. אני שונאת את זה. אני יודעת כמה אתן יותר טובות ממני, ואני לא יודעת למה אני טורחת להילחם ועל מה. בכל מקרה, אני מאכזבת. מאכזבת את עצמי בעיקר. מאוכזבת מכל מה שעשיתי שלא הייתי צריכה לעשות, מכל הקשרים שנקשרו שלא היו צריכים להיקשר, מכל האכזבות הפנימיות והתחושות כישלון החמורות..

והכל קורה שבוע לפני הטסט. שבוע שבו אני צריכה להיות 100 אחוז חיובית ו100 בפוקוס. ונעזוב את הטסט. פורים! מצווה להיות שמחה בפורים, לתת ולתת. וכל מה שאני מצליחה למלמל הוא שאני רוצה רחוק מכאן, לבד מכאן, עם אנשים אחרים שיסתכלו לי בעניים ואנשים אחרים לקרוא להם חברים. נמאס לי למצוא מענה בקשרים לא ממומשים. בא לי להתרחק מכאן! להסתכל לכם בעניים ולהגיד שמאסתי בקשרים האלה. להיות באמת. לא לשקר ולחייך למענכם עוד. לא לתת לכם לצאת מזה בסיבוב או להרגיש מעל.

איך אני שמחה שאני עוד מעט כבר לא אהיה פה. זה יהיה אני לעצמי. מפחיד ככל שזה נשמע. יהיה באחראיותי, בבעלותי, בשליטתי. אולי אני אוכל להכיר מישהי אחרת בעצמי, מישהי שתוכל לצאת לעולם גם.

אני מרגישה שאכן הסביבה מגבילה אותי וכובלת, לכל אותן הסטיגמות והקווי מתאר שאפיינו אותי עד היום מבחוץ. אף אחד לא מרגיש מה שאני מרגישה, ולא יודע מה מסתתר מבפנים.  אולי גם לא מכירים אותי באמת. אנשים שמכירים אותי יותר מידי זמן אולי גם לא הכירו אותי אף פעם. אף פעם לא ייראו בי יופי, אף פעם לא יזהו שיח. אולי היה נחמד להכיר מישהו, שהיה מחזיק ממני משהו. אבל אני יודעת שזה לא יצליח, כשאני לא מחזיקה מעצמי כלום. נהייתי כבדה, למדתי לשתוק, למדתי ללכת, למדתי לא לאפשר לעצמי, למדתי לא להשתחרר. פתאום החגים מאבדים משמעות, המשפחה כבר לא פה וזה עצוב איך אני רוצה להיות במקום אחר עכשיו במקום כאן. זה באמת באמת עצוב.