ההיגיון של הלב

אמנם נטשתי קצת, אבל אלו היו מהסיבות הכי נכונות.

אחרי ל"ג בעומר הזוועתי, הופיע פתאום יום שני ה- 2008\5\26,הגיע יום הטיסה לטורקיה, איסטנבול.

זה התחיל בבוקר יום שני, קמתי בשעות הרגילות, בדרכי לבית ספר. ידעתי שאני עושה את המועד ב' בהיסטוריה בשעתיים הראשונות ומאז מתחיל המסע שלו כל כך חיכיתי, קצת לברוח מפה, להריח ריח שונה, לחוש בתחושות חדשות, באנשים חדשים.

איכשהו את השעה הראשונה של המבחן העברתי בפתירתו, בסיבוכים ובשמיעת שיחה מוזרה של המורות בחדר מורים בנושאי דיאטה. אחרי השעה הראשונה, פשוט סיימתי את המבחן, אז רצתי לכיתה שבה למדנו. ומיד כשנגמר השיעור השני, מצאתי את עצמי נפרדת מכולן, מקבלת 2 מכתבים מיעל ומצטערת שאני לא יכולה לקחת אף אחת במזוודה, כי אני לוקחת לאיסטנבול תיק. :)

צעדתי באיזושהי גאווה לכיוון הנסיעה, ואבא בא לאסוף את רון ואותי. נכנסנו הביתה, אני נכנסתי ללחץ, התחלתי להעיף דברים באוויר, לרוץ על התקרה, לאבד את הראש. יותר מידי זמן לא טסתי לחו"ל, וכבר שכחתי איך לארגן את התיק. כשלבסוף סידרתי את הראש, וכל הדברים מצאו את עצמם בתיק שלי, הרגשתי שלווה, שהנה זה מגיע.

עשיתי סידורים אחרונים, לבשתי את החולצה החדשה שקניתי בפוקס יום לפני כן, שמתי את התיק כדורסל על כתף ימין, את התיק מצלמה על כתף שמאל, וצעדתי בצורה לא מאוזנת לכיוון דלת היציאה מהבית.

אפשר היה לחוש בהתרגשות, ומהר מאוד הגענו עם האוטו ליד הרכבת, שם עצרנו, והתקדמו לעבר הכניסה.

שם בדקו אותנו מימין ומשמאל, עברנו את המסוכה הראשונה, את השניה והגענו להתיישב בתוך הרכבת, אחרי שכבר איזה 7 שנים לא נסעתי בה. גיליתי כמה שהיא מוצאת חן בעניי, המושבים רחבים, המון מקום, ויש פוטנציאל לתמונות בפנים. :)

אני ורון התיישבנו בצד ימין, וההורים בצד שמאל. צילמתי קצת תמונות למזכרת, והגענו במהירות הבזק לשדה התעופה. שם נזכרתי שזה דווקא לא רע לענות לשאלה: "האם ארזת את התיקים לבד?", להסתובב מצד אחד לאחר, להראות לאישה או לאיש שאני זאת בדרכון, ושלי קוראים חני ולא שני. עברתי את מסוכת המזוודות בקושי, כשהאיש ביקש ממני לשים את המצלמה ואני התחלתי להוציא אותה ולהושיט לו אותה, עד שהוא הסתכל עליי, חייך והושיט לי קופסא מפלסטיק. אז בעצם קלטתי שלא הייתי פה הרבה זמן.

המשכנו לכיוון הדיוטי פרי, אחרי שנתקלנו במשטח הנע החביב, שכאשר הולכים עליו זה מרגיש כמו ריצה מהירה.  הדיוטי פרי היה יפה ושונה מאיך שזכרתי אותו. מין עיגול שבאמצע יש כיסאות ומסביב החנויות.

אז הסתובבנו קצת אחותי ואני, הכל היה יקר- כרגיל, אבל אז החלו התהלוכות לימין ולשמאל, חיפוש התיקים, חיפוש אחר אוכל, הבנה שכל האוכל יקר, התיישבות בשולחן. אכילת טוסט לא אכיל, אכילת ציפ'ס של מקדונאלדס, אכילת מארססס ועוד שלל שטויות. כשישבנו בשולחן לצד המסעדות, היינו ביחד, צילמתי תמונות, סיפרנו קצת בדיחות, ונתקלנו במישהי שאכלה ציפ'ס והשאירה את הקצוות שלו, וככה עשתה לכל הציפסים. אז אחותי חשבה שאולי היא בדיאטה, ואמא אמרה שאולי היא שולחת למשפחה שלה אוכל מהארץ.

הטיסה הייתה ל-15:20, ואחרי שהיינו שעות בדיוטי פרי הלא מעניין, רצנו עם התיקים לכיוון הטיסה. שם צילמתי קטעים מגניבים, וכשנכנסנו למטוס כל כך התרגשתי. ישבנו ליד הכנף, אני ליד החלון, אחותי לידי ואבא שלי לידה, ואמא שלי בנתיב השני בשורה שלנו. חיכינו קצת זמן, עד שהמטוס החל בעצם לנוע. הוא הסתובב הרבה זמן עד שהוא התחיל לצבור תאוצה ואנחנו עלינו לאוויר. הרגשתי מרחפת. זו הייתה תחושה אינסופית, לדעת שעזבנו את ישראל שנראתה כל כך קטנה ממעלי המטוס, השמיים נפרסים מולנו, הים.. היצירתיות של העננים, הרגשתי באמת אינסופית.כאילו כל התחושות שלי התגמדו ונשארתי רק אני עם ראש ריק ממחשבות באוויר .

חילקו לנו את האוכל, שהיה חביב, ספגטי עם עגבניות, עוגה חביבה, לחם עם חמאה, חתיכת מלפפון ועוד שלל שטויות. אכלנו בהנאה וכשהאוכל נגמר נשארתי אני עם המוסיקה. בקושי שמעתי אותה, היה לחץ באוזניים, אבל ניסיתי בכל כוחי להתמקד במוסיקה ולהנות מהאווירה ומהנוף שנפרס מולי.

כשירדנו לבסוף מהטיסה, הגענו בעצם לאיסטנבול. יצאנו מהשדה תעופה די בשוק, כשהתיקים עלינו התחלנו לחפש מונית, וכשמצאנו עלינו עליה. היא הובילה אותנו בדרכים יפייפיות, מלאות בירוק ובבתים מיוחדים, עד לכניסה למלון. נכנסנו אלינו, הבנו שיש לנו חדר נפרד-לאחותי ולי, ושזה חלק יפייפיה בצבע תכלת, עם חלונות שפונים לבניין מולנו, אך מרוב הגובה שלו הוא נתן תחושה אדירה, והנוף בצדדים היה החלק היפה שבו.  אני כבר לא זוכרת מה היה ביום הראשון, אני רק זוכרת שיצאנו להסתובב בכיכר הטאקסים שהיה מול המלון, כיכר מדהים ביופייו, מלא בחנויות בגדים, במסעדות ובמה לא בעצם. התחלנו למצוא את עצמנו קצת, חיפשנו מסעדה, מצאנו איזו מסעדה סינית. ישבנו,אכלנו, שבענו, קנינו קצת פיצוחים והמשכנו לחדר המלון.

קטע מהמחברת שלי: "השעה עכשיו 23:49, תיהיו בטוחים שכבר כולם ישנים חוץ ממני.

החדר פה מדהים, תקרות כחולות, מיטות נקיות, נוף פשוט מרהיב וגבוה, אני מרגישה על הקצה של העולם, בעולם קצת אחר.

זה מצחיק, אבל יש לי הרגשה שאני הולכת להירדם בחיוך.

לילה נפלא מלא חלומות על איסטנבול. " 

יום שלישי, 5\27, היום השני באיסטנבול.

קמתי ממש מוקדם, ומיד קפצתי למקלחת, שהייתה חמה ונעימה. אז התחלתי לצעוק על רון שתקום וכשהיא התעוררה, ירדנו לארוחת בוקר במלון. ארוחה שמורכבת בעיקר מדברים לא מובנים, כמו צי'פס ונקניקיות, אבל גם ממלפפון מקולף, מריבות, ומגביניות. :) אספתי לי כמה דברים והתיישבנו בשולחן כל המשפחה לדבר על היום.

בלי הרבה תוכניות, מצאנו את עצמנו מחוץ למלון. הסתובבנו ברחובות, קנינו קצת דובדבנים ולמדנו להכיר קצת את השטח.ירדנו וירדנו ברחובות, המשכנו והמשכנו, עברנו איזו כנסייה יפייפיה, ולבסוף הגענו לאיזה שהוא ים. כמו קטע מתמונה, שטח רחב, באופק יש ים,ספינות ומעבורות, ומתחתינו היה בעצם אבנים כאלו ולידם ספינות, דייגים ו-3 ברווזים, בנוסף למדוזות שראינו שם בים. צילמתי בלי סוף את הברווזים מכל הכיוונים האפשריים, אמא נילחצה ששאלו אותה מאיפה אנחנו כי שמעו שאנחנו מדברים בעברית, והמשכנו לאורך המזח. באמצע המזח ראינו מעבורות וגילינו שיש לנו אפשרות לקנות כרטיסים למעבורת, אז כולנו הסכמנו שיש לעשות את הדבר הזה. קנינו לנו בייגלה מהדוכנים האדומים היפייפים שנפוצים באיסטנבול, ונכנסנו להתיישב בכיסאות וחיכינו למעבורת שתבוא לאסוף אותנו משום מקום אל אי הנסיכים- ביוקאדה. התיישבנו בכיסאות, הראתי את התמונות לאמא, אכלנו מהבייגעלכייםםם הטעימים, התווספו אנשים וכשאמרו לכולם לקום בטורקית, קמנו גם אנחנו ועלינו למעבורת. המעבורת הייתה מקסימה, והצלחנו לתפוס מקום מול הנוף של הים שנפרס מולנו. נרגשים חיכינו שהמעבורת תתחיל לזוז, וכשהיא התחילה זה היה מאוד מרגש. שברנו את הגלים, המים ציירו בפנינו תמונה יפייפיה, השחפים ריחפו מעלינו, הרוח ליטפה את גופינו. זה היה כל כך מרגש. צילמתי כל רגע ורגע, כל שינוי קל במים, הרגשתי כל רחש של רוח. הדמעות החלו לזלוג לי בגלל הרוח, והמשכנו לנסוע במשך שעה וחצי שבהן ראינו אנשים עם בייגלים הולכים וחוזרים, בנות מאכילות את השחפים- זורקות להם אוכל באוויר והם תופסים וגם ראיתי שחף שהיה ממש קרוב אליי. בתום הנסיעה הגענו לאי ביוקאדה. הסתובבנו בו והוא היה מקסים, בתים קטנים, אין מכוניות בכלל. כל הזמן נוסעים מרכבות עם סוסים, חיות מדהימות. חיפשנו אחר מסעדה והגענו לעלי-באבה . שם ישבנו לצד הים כשהוא פרוס לנגד עינינו, רגוע ושליו. האכלנו קצת את השחפים ואני אכלתי קציצות, אורז וציפ'ס. ואז גם קצת מהסלט של אבא. גילינו איזה אוהד מכבי חיפה שמכיר את רביבו, והמשכנו בדרכנו. לא כתבתי אבל לטורקים יש מנהג לעמוד מחוץ למסעדה ולהזמין אנשים להיכנס לתוך המסעדה. אחר כך הסתובבנו קצת, קניתי פילים מזכוכית וזו הייתה הפעם הראשונה שקניתי משהו בלירטות תורכיות. התמקחנו עם המוכר ואיכשהו קניתי את הפילים ב-9 לירה, שהם כפול 3.3- בערך שלושים שקלים. הייתה השעה 17:35 אז חזרנו למעבורת. בדרך אליה הטורים היו מטורפים ובצורה מוזרה גם מצאנו מקום לשבת. זו הייתה תחושה כל כך מעצבנת. ואיכשהו גם נחמדה. המון אנשים נדחסו למעבורת, שמעתי מוסיקה, והסתכלתי על כל האנשים שהיו שם, כמה שונים ושונות היו כולם וכולן שם. כשלבסוף ירדנו מהמעבורת היינו עייפים מאוד. אבל אז היינו צריכים לחזור את כל הדרך ברגל משם, וזה היה המוןןן ללכת. כשלבסוף הגענו לרחוב הטאקסים ולמלון, אמא קנתה טורטיה מגעילה שאני מצטערת עד היום שאכלתי אותה בגלל השילובים המוזרים שלה של גבינה מותכת, אפונה, תפוחי אדמה ושלל גועל נפש. ואז באיזושהי שעה מאוחרת הלכנו לישון.

יום רביעי ה-5\28, היום השלישי באיסטנבול.

בטיול הזה, נאלצתי להתמודד עם המחזור ועם כל התנודות המוזרות שלו. אז קמתי ב- 5:30 בבוקר. היה חום אימים בחדר- בגלל שהיה מזגן- אבל הוא לא אבד. הסתכלתי בחלון וראיתי שהעיר פשוט חיה ונושמת בשעות האלה. שמעתי המון תרנגולים ומואזין, והיה די מוזר לשמוע את כל הדברים האלו. לבסוף הצלחתי להירדם בשנית.

כשהתעוררתי זה היה בגלל ששמעתי דפיקות חזקות בדלת, שהיו בעצם בגלל אבא ואמא. הם חשבו שירדנו לרחוב לקנות לנו אוכל בגלל שלא ענינו להם כשהם דפקו בדלת מוקדם יותר בבוקר. השעה הייתה 8:15 בבוקר, והיה צריך לרדת לארוחת בוקר. ביום השני כבר תפסתי את הקטע של ארוחת הבוקר ובגלל שהיא הייתה כמו אתמול, אכלתי רק את הדברים הטובים- גבינית עם חמאה וגבינה צהובה, מלפפון מקולף, תפוח ועגבניות.

כשסיימנו לאכול יצאנו לדרך בלי כל מסלול. ירדנו בכיכר הטאקסים, חיפשנו חנויות תכשיטים- גילינו שכולם איכשהו מוגזמים מידי או נוצצים מידי. אבל הרחוב היה פשוט יפייפיה, ביום הזה סוף סוף הייתה לי הזדמנות לצלם. אבא הוביל אותנו לאיזה שוק צדדי מלא בחולצות מגניבות עם הדפסים- כמו שאני אוהבת. אז קניתי 3 חולצות- 1 עם הדפס של חתול כזה כתום, השניה לבנה של מיקי ומיני מאוס, והשלישית ירוקה של cookie monster :)

רון גם קנתה דברים וזה היה ממש כיף להתמודד עם הלירטות ולקנות קצת דברים. המשכנו עם הרחוב עד הסוף, עד שהגענו לים ענקי, שיש באמצע שלו לפחות 3 גשרים ואנחנו הגענו אל מול גשר אחד מאוד מיוחד. הלכנו בגשר, ספגנו את הריחות של הים. היו שם המון דייגים שונים ומיוחדים, ונוף שונה ומיוחד. כשירדנו למטה, היו המון מסעדות ונוף לתצפת על המים. אז ראינו שם גם דולפינים מיוחדים וכשניסיתי לתפוס אותם במצלמה גיליתי שזה די אבוד. גם היו שם המון מדוזות ובעיקר המון חיים. וכשהמשכנו לצעוד הגענו ל'שוק המצרי' השוקק חיים ותבלינים.

כשנכנסנו אליו נאבדנו לגמרי בגודלו. השוק עצמו מחולק לקטגוריות: לבוש, טקסטיל וכדומה.. מה שהיה די מצחיק לראות. נכנסנו כל הזמן ונאבדנו בריח התבלינים, קניתי 2 צעיפים ב- 5 לירטות כל אחד, וניסיתי לצלם את הכל ולדחוס את הכל במצלמה שלי. כשיצאנו מהשוק רון קנתה 2 מרגמישים והביאה לי אחד במתנה. המשכנו מחנות לחנות עד שהגענו לאיזו חנות אוכל, שם אמא ורון אכלו, שם התיישבנו המון זמן וקיבלתי הודעות מחברה שלי שאמרה שמכבי עלתה לפיינל פור עם חולון. כשהמשכנו ללכת ברחוב, הגענו למאפייה, ונכנסנו לאכול שם. איכשהו בכל החנויות בטורקיה יש קומה שניה, אז עלינו לקומה השניה, שם אבא ואני אכלנו בורקסים-אני בורקס גבינה והוא עם בשר, והיה טעים-טעים :). המשכנו להסתובב, לצלם יונים, לעבור שוב ליד הנהר עם הדולפינים, ואז לקחת מונית למלון. רון הלכה להתקלח ועשתה קצת כביסה, ואני חיכיתי להתקלח. כשהיא יצאה, אני הייתי צריכה לסחוט את הכביסה ולתלות אותה, ואז נכנסתי להתקלח גם. כשסיימנו להתארגן, יצאנו לכיוון הרחוב רק לצד אחר. לבשתי צעיף וחולצה חדשה, והרגשתי פשוט נפלא.

קטע מהמחברת: "בהמשך הערב, וזה מצחיק, זה הרגיש כמו הפעם הראשונה באמת בחו"ל. יצאנו בערב לחפש מסעדה, סתם בלי שום כוונות. לבשתי את הצעיף החדש שקניתי, והרגשתי כמו חו"ל, משוחררת כמו בחו"ל, מחוברת לעצמי.

אני מרגישה שגיליתי את העצמאות שלי, מקום שממנו הכי קל לי להיות חני. "

כשהסתובבנו ברחוב גילינו את כמות האנשים העצומה שמסתובבת שם בלילה, הכל פשוט נע וחי. גילינו לפתע חנות אינטרנט, עם מחשבים וכאלה, וישר חשבנו על גמר הפיינל פור שאמור היה להיערך יום למחרת. אז נכנסנו במהירות, הופתענו מצירוף המקרים וחקרנו קצת אודות הפרטים. סיכמנו שמחר ניפגש פה, וירדנו לחפש מסעדה.

מצאנו מסעדת פלאפל, באמצע איסטנבול. אז התיישבנו שם, אכלנו צלחת עם פלאפלים מעולים, צחקנו צחוק טהור ופשוט נהננו מכל דקה. כשסיימנו הודנו על האוכל והמשכנו להסתובב ברחוב, שם היה לי קטע נחמד. 

אחד מהמלצרים עמד בחוץ וכרגיל פנה אלינו [אל אבא ואליי]: 

"hello" אמר,"hello" ענינו שנינו בנימוס ובחיוך חביב.

"how are you?" שאל, "nice" עניתי בחיוך של אושר אמיתי,

"your happy" פנה אליי בחיוך, חייכתי אליו חזרה ואז הוא אמר שגם הוא יהיה שמח אם נבוא למסעדה שלו.

יום חמישי ה-5\29, היום הרביעי באיסטנבול.

היום התחיל בצורה מעצבנת ב- 4 בבוקר, כשהתעוררתי בגלל המחזור.היה חום אימים בחדר, אז נאלצתי להתיישב בכורסא, לנסות להירדם ואז ללכת כסהרורית למיטה. כשקמתי הייתה השעה 8 וראיתי טלויזיה, כמה שטויות בתורכית ובעיקר דברים שלא הבנתי. באיזשהו שלב שמעתי דפיקות בקיר ואלו כמובן היו ההורים בחדר הסמוך, אז דפקתי חזרה ומהצעקות שלי אחותי איכשהו התעוררה. התלבשנו וירדנו לארוחת בוקר זהה כמו בימים האחרים. יצאנו מהמלון, פילסנו דרך ברחובות כדי להגיע לבאזאר הגדול, שהוא ליד השוק המצרי. אז הלכנו והלכנו עד שעצרנו במסעדה, ואכלנו קצת עוגות שלא היו משהו בכלל. המשכנו בדרכנו אחרי אבא, שהוביל אותנו למקום מוזר שם אמר שאיבד את הדרך שלו. שאלנו איזה מישהו שאמר שאנחנו בכלל לא בכיוון הנכון ונאלצנו ללכת את כל הדרך לכיוון ההפוך. שם החלטנו להיות חכמים ולשאול כמה אנשים שאמרו שזה בכלל בכיוון ההפוך, אז לקחנו מונית לתחילת הרחוב שממנו הגענו. שם הבנו שאין טעם לסחוט כסף מהכיס, עצרנו את המונית והמשכנו ללכת ברגל בדרך די נפלאה. הלכנו המון, כשאמרו לנו לפנות שמאלה הגענו לרחוב מלא מנורות וגברים, כמעט ללא נשים והבנתי שזה כביכול בשביל לתת כבוד לנשים. המשכנו ללכת עד שהגענו שוב לגשר ההוא בשוק המצרי. אז המשכנו ישר, לכיוון השוק המצרי. כשהיינו כבר אבודים לקחנו מונית לבאזאר הגדול. הסתובבנו ברחובות שהיו מאוד מיוחדים, ואז נעצרנו באיזושהי מסעדה. שם אכלתי פחמימות חביבות [אורז+שעועית+ספגטי], והתחלתי לשיר כלניות פתאום באמצע הארוחה, ממש בלי שום התרעה.

אחר כך כשסיימנו, שילמנו למסעדה, והמשכנו להסתובב ברחובות עד שהגענו למיון קניון קטן בכל ההמולה, מלא בחנויות מגניבות של ילדים, חנויות שאנטי כאלה, של כל מיני דברים נחמדים. קניתי קצת קטורת והמשכנו להסתובב בקניון הענקי הזה שהיה בתוך הבאזאר. המשכנו והמשכנו וכשיצאנו משם גיליתי את חלקת האלוהים הקטנה שלי. מין קניון כזה מלא בחרוזים, בתכשיטים ובמה לא בעצם? עברנו הרבה חנויות רון ואני, נכנסנו לכל מקום כמעט. הסתכלנו בדברים המוגזמים, וקנינו רק 2 שרשראות אך הרגשתי נורא עצמאית במידה חדשה ולא מוכרת, וזה היה נחמד.

המשכנו להסתובב, קניתי 2 צעיפים, ואז הגענו לעוד דוכן שם קניתי עם רון 3 צעיפים ב-10 לירטות. אחר כך המשכנו למסעדה, שם אכלנו בורקסים קטנים, שתיתי משקה תפוזים מוגז- משהו שלא נגענו בו לפחות בשנתיים האחרונות, וזה היה מזעזע!111. אכלנו, נהננו, צילמנו קצת תמונות, והמשכנו לרחוב. ואיכשהו הגענו לשוק המצרי, ומסתבר שהשניים האלה לא היו כל כך רחוקים אחד מהשני. אז הלכנו לאיש עם המרגמישים, שהוא עשה פרצופים לרון והיא קנתה לחברות שלה אותם. חזרנו למלון באוטובוס, התקלחתי ויצאנו לאינטרנט לראות מכבי.

נכנסנו למקום, שהיה פתוח בחלון רחב והיה קור שחדר לעצמות בצורה הכי מדהימה שיש. התישיבנו ליד המחשבים, ואז הבנו שאין לנו אפשרות לשמוע בגלל האוזניות. אז נאלצנו לקנות 2 מחשבים. בהתחלה ניסינו לראות באתר נענע, אחר כך בעוד אתרים ואני כבר השתגעתי כי עבר כבר איזה 20 דקות מתחילת שעת המשחק. חיפשנו וחיפשנו עד שמצאתי באתר ספורט 5פלוס את הבלוג TV, שם אמנם ראינו מטושטש, אבל לפחות זה היה משהו. כשהבנו שאי אפשר לשמוע כלום בגלל הטשטוש, נכנסתי לרדיו ושמענו בתחנה את הפירשונים. זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת, מעצבנת ונהדרת. כשלבסוף בסוף המשחק עוד חשבתי שמכבי ניצחה כי המשחק הגיע מטושטש, הבנתי שהפועל חולון ניצחו. זה היה הלם כזה. אבל ידעתי שבמצב הנוכחי למכבי לא מגיע לזכות. ידענו שייערכו שינויים, ולמרות כל החוויה, חזרנו למלון באכזבה ובהלם.

יום שישי ה-5\30, היום החמישי באיסטנבול.

את היום הזה יש לי במעורפל בראש. אני זוכרת שיצאנו להסתובב לכיוון השוק המצרי, שעלינו למסגד הכחול והלכנו פשוט המון. עברנו המון חנויות, והמון מקומות שהיו לא מוכרים לנו. עלינו במעלה הגבעות, עצרנו לשבת באיזה מקום עם תה וקפה, ואבא דיבר איתנו על הצלחה, עברנו חנויות לתכשיטים וקניתי קצת עגילים, אחר כך הגענו למין מקום קסום כזה, מין פארק עם רחוב מלא מסעדות לידו ועם מלא חנויות. עצרנו קצת על הספסלים,ואז המשכנו לרחוב. עברנו חנויות של עגילים, היה לי קטע מעצבן עם עגילים ואז הגענו למסעדה, שם היה עוד יותר גרוע בגלל שהיה לי חרק באוכל. המשכנו ללכת, קניתי לי גלידה ואז עצרנו שוב באיזה ספסל מקסים. המסלול היה למסגד הכחול, וכשלשם נכנסנו זה היה מקסים. המסגד היה יפייפיה מבחוץ ובפנים לא הייתה לנו הזדמנות להיכנס חוץ מלאמא. כשיצאנו מהמסגד, עצרנו באיזו פינה, קנינו שתייה ואני צילמתי חתולות מדהימות. הלכנו לכיוון המלון, חיפשנו מקום ונפלנו על מסעדה מקסימה. נכנסנו לקומה השניה, שם היו לנו חוויות ייחודיות. המארח, ההוא שעמד בחוץ וביקש שניכנס, היה כל כך חביב שהוא ישב לידינו, התחיל לדבר איתנו, נתן לנו לשתות תה, שאל אותנו למקצועותינו, ודיברנו ארוכות. אחר כך גם אכלתי ספגטי נפוליטני ורון אכלה את ספגטי כל כך חריף שאבא היה צריך לנקות אותם עם נייר.  היה פשוט נפלא שם בארוחת הערב אחרי הצהריים כזאת וכשיצאנו משם ידענו שזו הייתה חוויה ששווה לזכור. המשכנו בעיקולים וגילינו מין שוק מעצבים כזה, מלא בבגדים, המשכנו ללכת, המשכנו והמשכנו ואז הגענו לרחוב הראשי. באיזשהו שלב שהיו המון שווקים, ההורים הלכו למלון ורון ואני נשארנו לחגוג על הדברים. בסופו של דבר סיימנו את השופינג כי רון הייתה צריכה לשירותים, אבל זה היה זמן נפלא.אחר כך חזרנו למלון, כששמנו לב שההורים קנו פיצוחים, ישבנו כולנו בחדר של ההורים, סחוטים מעייפות ושרנו שירי שבת, הדלקנו נרות שבת וכשסיימנו, נפרדנו לשלום והלכנו לארגן את התיקים ומשם היישר למיטה. שם היה הערב שבו ישנתי הכי טוב מכל הטיול.

יום שבת, ה-5\31 היום השביעי באיסטנבול, היום האחרון.

קמנו ב- 7:20 עם המון משימות על הראש. רצתי להתקלח, כשסיימתי אירגנתי את התיקים, הוצאתי את הבטריות מההטענה, אספתי את הבגדים היבשים, את המלוכלכים, את הדברים שהשארנו אחרינו בחדר. כשהכל היה מסודר ירדנו לארוחת בוקר שהיה בה חידוש של אבטיח נחמד. :) כשסיימנו לאכול גם לקחתי גביניות לדרך. :)

יצאנו לרחוב, הסתובבנו עוד, הלכנו פה, והלכנו שם, הסתובבנו פה והסתובבנו שם, עד שעצרנו באיזה בית קפה יקר, ושתיתי שם כוס תה טורקי חם, אמא משקה גזר, רון מים ואבא נס קפה. עשינו סיכום של הטיול וגילינו שלמרות הריבים הקצרים כולנו נהננו והוצאנו את המיטב מהטיול הזה. מצחיק היה שזה נגמר, אבל כולנו הרגשנו שזה נגמר הכי טוב כפי שזה התחיל. צילמנו קצת תמונות מסכמות וכשיצאנו מהמסעדה עצרנו קצת לקנות חטיפים לטיסה ונכנסנו מהר לחדרים, להתארגן ומשם ישר רצנו לאוטובוסים עם התיקים. חיכינו לאוטובוס וכשבסוף הוא הגיע היינו כמעט היחידים בו. הנסיעה באוטובוס הייתה קצת מעייפת, אבל ראיתי נופים מדהימים ממש.

הגענו לשדה התעופה. עברנו את השאלות הרגילות, עצרנו במסעדה ושתינו קצת, אכלנו טוסט קטן ומשם המשכנו לעוד קצת שאלות ומקומות ואז לדיוטי פרי. הדיוטי פרי שלהם היה קצת מוזר וארוך, אבל איכשהו כשאיבדנו את רון ואבא אמא ואני הלכנו להסתובב ומצאנו בחנות דיסקים דיסק של 100 שירי הג'אז הטובים בכל הזמנים- אז קנינו ואני קניתי דיסק של שירי אהבה של walt disney. המשכנו ישר ישר, עד שמצאנו את רון ואבא, הראנו להם את הסחורה והקמנו את אמא שתלך להסתובב איתנו ולהגיע אתנו שוב לחנות הדיסקים.

פתאום כשהלכנו ראינו עוד חנות דיסקים שהייתה ממש קרובה אלינו. נכנסנו לשם, ובאיזה שהוא שלב אמא אמרה שהיא הולכת להחליף את הלירטות לדולרים, ורון ואני נשארנו בחנות לבד, די חסרות אונים. קצת התביישתי לשאול את המוכרת כמה כל דיסק עולה בלירטות כשכל המחירים מגיעים ביורו, אז כשלבסוף מצאתי את האומץ שלי- האיש בדלפק אמר לי שיש שם מכונה שבה אפשר לראות את המחיר. אז רצנו למכונה עם מיליון דיסקים, אבל לא הצלחנו להבין איך זה הולך. אז כשהלכתי לשאול מישהי, הבנו בערך, אבל גם אז הסתכלנו על הפתקית הלא נכונה. לבסוף הבנו, והיינו כל כך מרוצות מעצמנו שחבל"""זזזזזז  רצינו דיסק של JAZZ של שירי לילה כאלה, דיסק עם 3 דיסקים בתוכו, ועוד דיסק של בילי הולידיי. כשהגענו לדלפק המוכרת ביקשה את הדרכון שלי, אבל הוא לא היה בהישג ידי, אז נלחצתי, והיא ביקשה את השם שלי והצלחנו לצאת משם בעצמאות. אחר כך יצאנו ואמא אמרה שאבוד, שאנחנו צריכות לבזבז את כל הכסף שיש לנו. אז אמרנו- למה לא על דיסקים? אז רצנו פנימה, כמו במירוץ, קנינו 3 דיסקים- 1 של נהרות מהטבע, השני של מוסיקה לנשמה והשלישי של מדיטציה משהו. כשבאנו לדלפק הבאנו את הכל וזה היה ממש חלק, והרגשנו ממש טוב עם עצמנו.

כשיצאנו משם אבא אמר שאנחנו מאחרות לטיסה אז רצנו כולנו במהירות לכיוון השער 208, וכשהגענו לשם, אחרי מאמצים רבים נכנסנו גם למקומות במטוס. המטוס החל להמריא ואמנם הכל היה ממש מהיר ובלחץ, אבל דיברתי עם רון, הסתכלתי על הדיסקים, שמענו מוסיקה בינינו, החלפנו אוכל בטיסה, התגעגענו הביתה ביחד ואיכשהו הטיסה הביתה הייתה ממש מהירה.

כשיצאנו מהטיסה הבנו כמה התגעגענו הביתה. יצאנו מהטרמינל וברגע שהבנו שאין רכבת הלכנו לקחת מונית הביתה. בבית זה כבר הרגיש כאילו אני במקום אחר, כאילו חזרתי ממאדים לארץ שלי, לארץ ישראל.

והרגשתי הכי שייכת והכי מחוברת לקרקע.

כל כך התגעגעתי. ואת מה שלקחתי מהטיול הזה, כל כך קשה לכתוב במילים.