ההיגיון של הלב

אותה התחושה שמשתחררת כשרגע אחד הכל נפער בתוכך וברגע האחר הוא נגמר, הכל נגמר. לפתע שקט.

זה לדעת שגלעד שליט לא אתנו אלא בשבי, ואנו לא מפסיקים ומפסיקות להתעסק בטפל- באיך ניראה בבוקר, בצהריים ובערב כשבעצם יש לנו חופש פעולה 24 שעות ביממה בעוד הוא שם שבוי, מוטל לו כרוח בארץ שהיא לא שלו ואני לא יכולה לעשות כלום כדי להוציא אותו משם.

זה כמו שאתמול היה לי אימון ב-9 בערב וכשהזמנים התערבבו והלילה נראה כערב והערב נראה כלילה, מצאתי גם כאב וגם נחמה, גם רגע אחד שהוא שלי, שהוא קצת בשלהן. קצת בשל כולנו. הלוואי שהייתי יכולה לתאר מה באמת קרה שם, ברגע הזה שאת לא שולטת בגוף שלך והכדורים פשוט נכנסים. אז מה הפלא שניצחנו עמית,שירה ואני 5 פעמים ברציפות בקליעות? ובהתחלה הכל נראה מטושטש והתעצבנתי מעצם ההתעצבנות, ושנאתי את 'המאמן המחליף' ואהבתי את זה שהוא לא הפסיק להריץ אותנו. שנאתי את שיטת האימון של 'המאמן המחליף' אבל יצאתי מהאימון בעיקר מחויכת. ואני מודה שאני אוהבת לרוץ, אני אוהבת אתגרים, אני אוהבת אימונים קשים ואני אוהבת לקום בבוקר הפוכה עם שרירים כואבים תוך התגלגלות על הצד מהמיטה הישר לרצפה. אני אוהבת שקשה וקשה לי שקל. אבל שנאתי את 'המאמן המחליף'.

לא להאמין לאיזה חוויה הייתי עדה לפני שלושה ימים. לבית ספר הקטן שלי הביאו כדורסלנים נכים, שחלקם היו באולימפיידת בייג'ין והגיעו למקום 6 מתוך 12. והם הגיעו לבית ספר הקטן שלי. כדי לשחק מולנו כדורסל. להראות לנו את מהות הספורט האמיתית, את מהות החיים.

בהתחלה הם הסבירו לנו מי הם, קצת על הרקע הכללי שלהם ואחרי כל הדיבורים הגיע זמן המעשים והם עלו למגרש. הם ביקשו 5 מתנדבים ומתנדבות למשחק כדורסל, גלגלים נגד רגליים. האמת שלא חשבתי בכלל שאני יעלה למגרש, אבל רציתי את זה וכשלבסוף דחפו אותי לשם בכוח לא הפסקתי לחייך. כי דאמט- בשביל זה אני משחקת כדורסל . היה לי לעונג. ולא מעניין אותי שלא קלעתי, ושכמעט הם דרסו אותי עם הכיסא גלגלים. היה מצחיק לשחק באולסטר, מכנסיים ארוכים, קוקו עקום, חולצה בתוך חולצה והגבול הייתה השרשרת שענדתי. כאילו לא הייתי יכולה להיות פחות ספורטיבית מאז. והיה מדהים, וברור שהם ניצחו וזה כי הם תותחי על וגם כי הבנים בקבוצה לקחו כדור וזרקו אותו לאיראן והבת שהייתה איתי באה לסדר שיער באמצע מגרש ולא לרוץ ולחטוף כדורים. האמת שאני זוכרת שרצתי ליד אחד מהם, וראיתי כמה מיומנות צריכה להיעשות כדי שאני ארוץ מאוד מאוד מהר כדי לנסות לעקוף אותו. אחר כך לחצתי להם ידיים וכל הזמן עם חיוך, כי זה לא הפסיק לנגוע בי כל רגע ורגע משם.

כשירדתי מהמגרש לא הפסקתי לנזול מרוב חום, ואח"כ עלתה חמישייה אחרת שעלתה על כיסאות גלגלים והתמודדה מול איש אחד בכיסא גלגלים. ודי- מי לדעתכם ניצח? האיש הנכה כיסח לקבוצה הזאת את הצורה, וזה היה משעשע בצורה בלתי רגילה כפי שזה היה מושא לגאווה.

אח"כ שלושה מהח'ברה ירדו לדבר איתנו, שאלנו קצת שאלות, קיבלנו קצת פרופורציות ואני קיבלתי זריקת אנרגיה חיובית לורידים ולדם ומשם היישר ללב.

שפע של כדורסל.

היה לי מבחן במדעי החברה היום, ובוחן באנגלית, ועוד כל מיני בלאגנים. מחר יום כיפור, ואפשרות לקרוא ספרים ולנשום עמוק. לסדר קצת את הראש לפני שמגיע הצונאמי הבא. אני בשליטה מלאה וכל המהלכים בחיי מובילים לכך שאני רוצה שאהיה מאושרת. ושמשפחתי תיהיה מאושרת. ושכולנו ניהיה מאושרים ומאושרות, ונמשיך לשמור על צלם אנוש ולא לוותר על עצמנו במרוץ הזה לשום מקום.

שנדע להגיד 'טעיתי' כפי שנדע לבקש סליחה ולהגיד שמגיע לנו יותר, גם אם אנשים אחרים לא חושבים ככה.

לדעת לאהוב את מה שנמצא בפנים על אף כל מה שקורה בחוץ, ולחפש את הרגעים האלה שהאנושיות של הסביבה שלנו מתגלה ולאהוב גם את זה. גם את זה לאהוב. זה מה שהופך אותנו לכאלה.

מה שמחזיק אותנו כל הזמן. מה שמושך אותנו, סוחף אותנו ומחבק איתנו את העולם.

זה הזמן לאפשר ליום כיפור להיכנס

ולתת לו להשפיע באמת

גמר חתימה טובה לכל עם ישראל.