ההיגיון של הלב

בתור התחלה.

[יש לי חצי שעה לכתוב כאן, בין מבחן למדעי החברה לבוחן במתמטיקה. אני נפעמת מעצמי שלא כתבתי כל כך הרבה זמן, שלא איחלתי שנה טובה, שלא הייתי כאן.

כל יום רציתי להיכנס, הרגשתי שזה הזמן ומשהו משך אותי וגרם לי להיכנס לכאן יום מחרת ושוב להמשיך בחיי כאילו כלום. זו לא הייתה התנתקות, זו אפילו לא הייתה נטישה, זה פשוט לא התאים כמו שזה לא מתאים עכשיו.

אבל אני חייבת וזה מה שמתאים ורלוונטי לעכשיו.

היה לי אימון גדול ביום שישי, ובכללי לכולנו. חנן לא הגיע כי אביו נפטר ואנחנו היינו עם המחליף ה"קבוע" שלנו כבר משנה שעברה. קוראים לו תומר, הוא בן 23,24 וחמוד לאאלה. האימון הזה הגיע בהפרש של חמישה ימים מהאימון האחרון, מה שגרם לי להגיע אליו באטרף ועם עודף של שוקולדים בבטן. בחיי שלא הפסקתי לזוז דקה, מצד לצד, מכאן לכאן. שמרתי על יעל ופשוט לא העזתי לעזוב אותה לבד, וגם כשכבר לא היה לי כוח לזוז והיא המשיכה לרוץ כאילו רק עכשיו האימון התחיל, המשכתי לרדוף אחריה בשארית כוחותיי. זו ההרגשה הכי טובה שהרגשתי בזמן האחרון. גם עשיתי דברים כל כך טובים באימון, כמו מסירות, חטיפות, כמה כניסות לסל ואפילו זריקה מעולה ובכלל.. הזריקות שלי משתפרות מרגע לרגע. ורציתי, פשוט רציתי שיאיר יישב ויסתכל איך נהיינו כולנו טובות הרבה יותר. אבל הוא לא היה שם. ובמקום זה אנחנו היינו עדות לכל מה שקרה שם לטוב ולרע. לי זה עשה רק טוב.

ואתמול במקום ללמוד למבחן דיברתי עם בחור בשם לירון והכרתי אותו בפעם הראשונה. הייתה לנו שיחה פילוסופית בתוך המסנג'ר ואפילו אנחנו לא הבנו מה באמת קרה שם חוץ מזה שיצרנו שפע. ואני חושבת ברצינות לשנות את הכינוי שלי ל-'שפע'. אבל זה לא להיום, כי נשארו לי עוד 20 דקות ולא הספקתי לכתוב כלום.

אני לא מצליחה לחבר את המוסיקה למקומות הנכונים והמנגינות המוכרות כבר לא מצליחות לרגש כמו פעם .לא עכשיו. לא בתוך מה שאני נמצאת בו. אני רוצה להכיר מוסיקה חדשה, להתנסות בתרגילי שטח שאף פעם לא התנסיתי בהם. אני כל כך רוצה חופש והדבר היחידי שעומד לנגד עיניי זה להיות אחרי כל הלחץ הזה ואחרי יום כיפור ופשוט לשקוע בתוך חופש סוכות.

אני אפילו לא מצליחה לחבר משפט אחד שימצא חן בעניי, וזה מצב מסובך.

אתמול הייתי שפע, והיום אני רק להידמות לאתמול. אני זקוקה לשינוי סביבתי דחוף. וגם לכסף, אבל זה כבר נושא לגמרי אחר.  פחות מידי קירבה לבנות שחשובות לי ואני מרגישה שאני מתרחקת מכל מה שהייתי אז. אני מרגישה שאני מתבודדת ושטוב לי ככה. שהקונכייה שלי בטוחה מספיק כדי לשקוט בה לבינתיים.

ואוף, כמה שבא לי להיות בכושר גופני ולהיות באימון מהיום עד הלילה ולשכוח מאיפה באתי ולאן אני הולכת.

נמאס לי להרגיש כל כך צפויה וכל כך לא מרגשת. למזלי אני יודעת להגיד תודה שיש לי את מה שיש לי.  אבל מה יש לי?

כמה שלא בא לי לחזור לכל הסיכומים והמאמרים. ואיך בדיוק הייתי אמורה להנות מהמגמה הזאת?

בינתיים אני קוראת את 'ארבעה בתים וגעגוע' ואת 'דמיאן' ומנסה לא להישתגע כי התירוץ ש'אין לי זמן' מתחיל לצוץ לי משום מקום. נמאס לי שכל המשפחה למטה ואני פה למעלה בכלום אחד גדול. אבל נשארתי שפויה, למרות כל המילים שכתובות פה למעלה, ואני רק זקוקה לקצת אוויר.

אז אם כבר,

שתיהיה שנה נהדרת. אני יודעת שזה באיחור זוועתי ואני כל כך מצטערת שזה יצא לי ככה כי זה לא היה בתוכניות בכלל. אני אוהבת אתכן ואתכם וכל רגע ורגע שאני נמצאת פה בתוך מרחב התמיכה הזה.

שרק תצמחו ותשאפו ולעולם על תרשו לעצמכם\ן לשחרר את החוטים.

ניקח כולנו אנחה גדולה ונשימה עד לריאות ונגיד שהכל יהיה בסדר. שהכל כבר בסדר. אפילו מעולה.

[היום משחק פרידה מוויציץ' וסוף סוף אני אראה את מכבי מודל 2008-2009 ורק זה בלבד מעלה לי חיוך. ]

[ורק עכשיו שמתי לב שזה הפוסט הפותח את חודש אוקטובר שלי, פייי].