ההיגיון של הלב

מוסיקה לפתיחה.

לא יודעת, יש משהו בלהיאבד הזה שדווקא נותן את הביטחון ליציבות. את התחושה שהכל יהיה בסדר. איזושהי דלת שכשהיא נפתחת היא מאשרת את כל התוהו ובוהו שייכנס אחריה, את כל האי וודאות ותחושת החוסר אונים.

וזה מצחיק כי זה לא באמת מה שרציתי לכתוב.

איך תקופות מסוימות את ב'היי', ובתקופות שלאחר מכן את שם למטה, מנסה לחתור לך דרך חזרה. הכל סתירות וניגודים והמוח שלי מתפוצץ מכל טוב. כי יש רגעים שאני מרגישה ששום דבר לא יכול לגבור עליי, לחתור תחתיי, לגרום לעירעור באיזון שלי, ויש רגעים שאני לא יכולה לעצור את הרכבת בעודה מדרדרת במורד המדרון. יש את התחושות האלה, בתוך פנים הלב, שאת יודעת שאת מנצחת. זה מה שהרגשתי ביום שבת במשחק של נבחרת ישראל ביד אליהו, כשקיבלנו את הכרטיסים מפרוטקציות. זה הפתיע אפילו אותי למה אני כל כך אוהבת את זה, את האנרגיות האדירות, היעדר הקול והיעדר החששות. כמו הכל פתוח לקראתי, והשחקנים הם רק החלק הפיזי במשוואה ואנחנו, הח'ברה מסביבם הם הרוח שיכולה לסחוף אותם אל הלא נודע. ואז נוצר החיבור, ונוצר הרגע- וברגע שהוא קם לתחייה הקול משתתק. ובעצם כולם משתתקים. כי אי אפשר לעצור אהבה ברגע שהיא בשיא מהירות האור שלה. ושאלתי לא פעם ולא פעמיים, איך במשחק אחד נוצחנו 21 הפרש נגד הצ'כים ובמשחק השני ניצחנו ב-30 הפרש. ורק מה שהרגשתי באולם, מה ששידרנו כולנו לפרקט- זאתי התחושה שהרימה את הקבוצה הלאה וגרמה להם להיות ב-200% שלהם בכל רגע נתון על המגרש. וכולם וכולן הושפעו מכך, ולכן גם כולנו יצאנו ברווח של עלייה לאליפות אירופה, וערב בלתי נשכח. וכן, זה חילחל עד כדי כך עמוק שאני כבר שלושה ימים צרודה מתה.

אני לא יודעת איך בונים סיפור, איך מפרקים עלילה. איך יוצרים מיסתורין ואיך מנתחים יצירה. כל מה שאני יודעת זה מה שאני מרגישה מבפנים. מה שקרה לי היום בשיעור ספרות לא קרה לי הרבה זמן. המורה הקריאה לנו עבודה לשנה, שזו עבודה שמצריכה קריאת סיפור ובחירת איזושהי פרזנטציה לעניין. אז היו שם מיליון אפשרויות, מחזות, שירים, ראיונות, יומנים אישיים לדמויות, מלא שאלות ולהן מלא תשובות. אבל נתפסתי על רעיון אחד.

וזהו רעיון הציור. ברגע שהבנתי שאני אוכל לצייר או לחילופין לצלם את הרגעים המהותיים בסיפור, להביא משפטים שמסכמים את הרעיון כולו, הגלגלים במוח שלי התחילו להתגלגל, ומרגע אחד של שהייה בכיתה ריחפתי למקום כל כך אחר. פתאום כל הרעיון של ספרים, צילום, ציור, משפטים וציטוטים הלהיב אותי והלב שלי התחיל לקפץ ולדהור.

אני עוד לא יודעת על איזה ספר לעשות, אבל צצים לי עכשיו כל כך הרבה רעיונות שאני מתקשה להחליט ולקבע את החלטתי רק בספר אחד. אויש. זה כנראה פיצוי על כך שאין לנו מגמת ספרות בבית ספר, שאין מגמת צילום ושאין יצירתיות בשום דבר שם, זה למה אני מתלהבת מהאפשרות האינסופית של יצירה, שמשלבת את כל הדברים שאני הכי אוהבת לעשות עם מילים, עם פלאשים ועם ידיים. Wonderfull.

אני לא יודעת, יש לי תחושה של חורף ושל משהו אחר. אולי היעדר הקול קצת משבש לי את חוט המחשבה.

בא לי להמשיך ליצור מאפס- למשל לפרק את צורת החדר שלי ולהפוך אותו שיהיה בפעם הראשונה שלי.

מכל הבחינות הכי משחררות והכי אמיתיות. כמוני, גם הפלאפון שלי בתהליכי גסיסה קוליים, ובלתי אפשרי להשיג אותי וגם אם אני עונה בקושי תשמעו אותי אלא תשמעו גבר מפחיד מסרטי אימה. אבל זה מבדר אותי, כמעט כמו שזה מכניס אותי לקונכייה כזאת ומאפשר לי להיות קצת בשקט.

זהו.