ההיגיון של הלב

ככה היה לקרוא את 'שומרת אחותי' של גוד'י פיקו, ולהזיל דמעה. להבין שיש רגע בחיים שהכל בו נגמר ושישנו רגע שבו הכל מתחיל. ככה היה לקרוא את המילים שוב אחרי שוב ולקרוא את הפיסקה האחרונה של הסיפור ולנסות לחוש את אותן התחושות ההם, שנגזרו מהכוכבים על המשפחה הזאת. שכמה אומץ צריך למצוא בפנים כדי לשוב ולנשום בצורה עצמאית ולא לשקוע עם הרגליים בתוך הבוץ.

והיום כשהיה לנו שיעור ספרות בבית ספר והמורה הביאה 'רשימת ספרי קריאה' שמהם נבחר ספר שעליו נעשה עבודה מורכבת והתחלתי לקבל תמצית של ספרים שנכתבו בעולם הזה, ושנגזרו מגזירות העולם הזה ותועדו במילים, גיליתי כמה אני רוצה לטבוע בזה, בעצם כל הכיתה גילתה.

פתאום כמו הזריקו לנו זריקה של חופש, והגוף התמלא בפרפרים ובצבעים, וכן.. באותו הרגע הייתי יכולה לראות את עצמי יושבת בחורף ולא מפסיקה לקרוא.

אז עלה לי רעיון הרשימה, שתבוצע עד גיל 18, שאהיה חוקית:

        * לקרוא את הספרים הבאים:

               'משאלה אחת ימינה'- קוראת עכשיו.

               'כופרת'.

               'רבעה בתים וגעגוע'-נבו אשכול.

               'מאה חורפים' ו-'שבועת רחל'- מיכל שליו.

               'מי הזיז את הגבינה שלי?'

               'דמיאן'- הרמן הסה.

               'אלף שמשות זוהרות'- חאלד חוסייני.

               'הזקן והים'- ארנסט המינגווי.

               'כרוניקה של מוות ידוע מראש'- גבריאל גרסייה מארקס.

               'מאה שנים של בדידות'- גבריאל גרסייה מארקס.

               'מישהו לרוץ איתו'- דוד גרוסמן'.

               'אל תיגע בזמיר'- לי הרפר.

         * לראות הופעה של שלמה ארצי בקיסריה.

         * לעשות קולאז' מילים ותמונות.

         * לחגוג לכל החברות שלי 17 ו-18.

         * להעשיר אוצר מילים.

         * לפתח כושר.

         * לנסות לא להתעלף מההוצאות על הרישיון ובאותה הנשימה-להוציא רישיון.

         * לנסוע לפולין.

         * ליצור אלבום של תיכון.

         * לעשות משהו למישהו\מישהי אחר\ת- או בקיצור- 'להעביר את זה הלאה'.

         * לעצב חדר בשלמות- סטריאו, ארון, תמונות. [כנ"ל גם סידור בית].

ובינתיים אני רק מגדילה ומגדילה את הרשימה שלי. זה כל כך אבסורד לכתוב את כל הדברים האלה בכתב, אחרי שכל הזמן רק כתבתי אותם במחשבותיי. זה מרגיש כמו לקרוא את הברכות שלי לעיני כל ולא לשים לב שכשאני הוגה את המילים אני פשוט פורצת בבכי.

אני מרגישה כמו מישהי שמחכה שהגשם יתפוצץ עליה וכך היא תוכל לצאת לרחוב ולשמוע בשמחת בואו, ולא להתחבא מתחת למטריה כמישהי שיש לה מה להסתיר.  אני רוצה לפרוס ידיים ולחוש את הקור גועש ונוהר לי בגוף כמו נהר שאין לו סוף, להתגלגל מצחוק ותמיד לזכור שגם ביום הכי קשה יש רק 24 שעות. לא לברוח לתירוצי זמן, ולא לתת כוח לזמן בכלל. להיות מובלת על ידי רגשות ולא על ידי מוסכמות ולוודא שהעובדה שאני בכיתה י'א מחלחלת עמוק ולא להתעלם ולחשוב שמדובר במישהי אחרת. לעשות ערב דיסני ולא לשכוח מאיפה באתי ומה הם ערכיי. להעריך כל רגש באשר הוא ולכבד בני ובנות אדם מפני שהם בני ובנות אדם. לא להיכנע לכוח העצלות ולזלזול של בני ובנות האדם. לעשות חסד.

להישאר עם החיוך כל בוקר ולהאיר לכם\ן את העניים.

לגלות בכל יום מילה חדשה, ידע חדש, ולשיר שיר חדש בכל בוקר.

 לגלות מוסיקה, ליצור מוסיקה,

לברוא מוסיקה.

ליצור כדור, לגרש פחד, לרוץ בלי לחשוב לאן, ללכת לאיבוד. להיות משוחררת, להעניק כוח.

לא להיכנע למניפולציות ולמשחקי כוח ואגו. לתת לבינה להוביל אותי הרחק מכאן ובדיוק לכאן. כי אני שייכת לפה.

לתת לשורשים שלי להסתעף ולכוח שלי לעלות מעלה מעלה, לשיר לך שיר.

לשיר לי שיר.

לשיר לכם שיר. וגם לכן.

שנשיר כולנו. אז מה אם כל מה שאנחנו רוצים ורוצות זה לקום בבוקר ולתקוע את הראש באדמה? זה רק בגלל שאנחנו לא פוקחים ופוקחות עניים לקראת מה שעומד לבוא מולנו- זה בגלל שהחיוך לא עולה בבוקר מול המראה ולא מאיר על כל היום.

למה?

שלי.