ההיגיון של הלב

 ללחום בשדה קרב שאין בו ניצחון, זה כמו לראות חדשות כשמול הצג מופיעה ילדה קטנה בת 4 שנרצחה כי הייתה מיותרת.

להיות בשקט, להרגיש רעש,

זה לראות את אמא מרימה את השפורפרת ואותי לוחשת לאבא:"מישהו נפטר" ואחרי טריקת השפורפרת דמעות מול העניים וזה נגמר בשבילן כפי שזה נגמר בשביל אנשים אחרים.

לתכנן יום הולדת ב-1 לספטמבר לאבא, זה כמו להיות בתל אביב ולהיזכר שהיום יום ההולדת של גלעד שליט והוא עדיין בשבי. 

בבקשה, שיחזור כבר אל המשפחה של, אל הארץ שלו ואל כולנו.

אז ממה יש לפחד?

על מה להיות כועסת.

לשמוע את אותן מנטרות שוב ושוב, לפחד אם י'א או לא. מה זה משנה בכלל.

זה הרגע הקטן, הרגע ההוא. ששם הכל מתחבר.

איך אני רואה חתול ברחוב ומרגישה צורך לגונן עליו, זה כמו לראות את הכלבה הלבנה של הדודים שלי ולפרוץ בחיוכים.

"יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב."

להיות בתל אביב, להיפגש עם היקרה הזאת, בתוך כל ההמון ההוא, לחכות להתרגשות הראשונה וכשהיא הגיעה זה היה מביך כמו שזה היה מדהים. פתאום להיפגש ולראות מעבר למילים, להבחין בשפת גוף ולנסות לחוש מה שחשתי כשקראתי את המילים שלה רק עכשיו כשהיא מסתכלת עליי בעניים שלה ואני מסתכלת עליה בעניים שלי.

היה מקסים מקסים :)

כשהיא אמרה לי שהבחור הזה שם קישור בבלוג שלו לבלוג שלי, מיד נכנסתי לראות. זה דבר די נדיר להבחין בבלוג הקטן שלי ועוד להמליץ עליו, לכן זו הייתה די התרגשות. וכן, הייתי חייבת לתת לו על זה קרדיט, כי הוא בחור מקסים ומוכשר בעצמו. וכי הוא מצלם, ומחובתי הקרדיט הנ"ל.

וזה די מוזר שעוד יומיים שלושה מתחילה לה שנת לימודים חדשים, וכל שאר העניינים המרגשים.

כמו הרוח הנעימה שמגיעה לפה לעיתים רחוקות בקיץ, זה מה שזורם לי בגוף כשאני יודעת שעוד מעט הכל ייגמר והכל יתחיל.

אבל טוב פה בפנים, כמו שטוב פה בחוץ.

וזה לסלק את כל האנרגיות הרעות והכעס, ולפנות מקום להתרגשות העצומה ולי'א. לשחרר את כל מה שהכרתי.

כי האומץ האמיתי הוא לדעת לשחרר, ולהיסחף אחר משהו לא מוכר...

המשהו הלא מוכר הזה, שאני יודעת ששם יהיה טוב.

-