ההיגיון של הלב

נדמה שעכשיו אפשר לקחת נשימה עמוקה לקראת הלופ הבא.

יום השלישי, היה יום הולדתי. הוא התחיל ב- 5:10 כשהתעוררתי מהשעון של אבא. המשכתי לישון והתעוררתי לקול לחישות של אנשים. כשפקחתי את העניים ראיתי את אמא ורון המומות ואבא צופה מהצד עליי, מסביבי המון בלונים וגלידה בין ידיהם. רון ואמא ברחו החוצה וכשחזרו הן כעסו עליי שהרסתי את ההפתעה שלהם. הם התיישבו לידי והסתכלו עליי מתעוררת בבהלה ובחיוך- להיות ילדה בת 16. באיזשהו שלב התאספתי על עצמי והחלטתי לקרוא לאבא ואמא את הברכה שכתבתי לעצמי יום לפני, שהייתה יותר בשבילם. הברכה נכתבה פה כטיוטה והרגשתי שלא מתאים שאעלה אותה לכאן. בזמן שקראתי את הברכה שלי, התמוטטתי מרוב בכי. פעם מילה התפקששה, פעם היא נמחקה, שיניתי שורות מרוב בכי והתרגשות והרגע הכי יפה היה כשהגעתי לסיום וחיבקתי את ההורים הדומעים שלי. הברכה הייתה על זה שיש לנו כל כך מעט רגעים של חום ואהבה בשגרת היום יום שלנו, ושכל יום אני צריכה להזכיר לעצמי שזכיתי לאהוב את ההורים האלה, שזכיתי לקרוא להם הוריי, שאין הרבה רגעים כאלה של אהבה, והם מעניקים לי את הרגעים האלה בכל יום.

אמא אמרה שזו הברכה הכי יפה שקראה, ואמרה שזה לא ייאמן שכתבתי אותה. אבא אמר שאני ענקית. היה כל כך אדיר אז. במשך כל השעה שכתבתי את המכתב הזה, שהתחיל מכלום והמשיך להרבה נורא התרגשתי, אך באותו הרגע, בקריאה עצמה, איבדתי לגמרי את עצמי. אבל אני יודעת שזה היה שווה והכי חשוב שהם זכו לשמוע את מה שקורה לי בפנים.

אני התעוררתי לבוקר יום ההולדת, בעוד רון נרדמה במיטה שלי. כשהגיעה השעה והיינו צריכות להתארגן לקראת היום שתכננו לנו בתל אביב, נאלצתי לצעוק לה, להזיז אותה ואפילו להשפריץ עליה קצת מים. התארגנו, ובדיוק כשיצאנו עם אמא למכונית- המצבר נגמר. אז נאלצנו להזמין מונית במינימום זמן ועד שהגענו לתחנת הרכבת, הרכבת שלנו עזבה. אז נאלצנו לחכות איזה 15 דקות.

עברנו את הביטחון בכניסה והשומרים היו כל כך חביבים בעוד רון פרסמה לכולם שהיום יש לי יום הולדת. הזמנו כרטיסים לתל אביב-אוניברסיטה ב-13.5 ש"ח כיוון אחד, וכיוון שני ב-13.5 ש"ח[שאחר כך התברר שהכיוון חזור הגביל אותנו בצורה בלתי רגילה, בעוד נאלצנו לחזור למקום שבו הרכבת עוצרת]. עלינו על הרכבת, צילמנו קצת תמונות וכשהרכבת התחילה לנוע זה היה הסימן שמתחיל לו היום הגדול. הגענו לתחנת תל אביב אוניברסיטה, כשכל רגע אנחנו חוששות שמא נרד בתחנה שהיא לא התחנה הנכונה.

כשירדנו מהרכבת, הבנו שאין לנו מושג בעצם לאן אנחנו הולכות. אז הלכנו לכיוון שלט היציאה ומיהרנו לנסות לזהות איפה אנחנו. אני קלטתי ישר בדיוק איפה אנחנו נמצאות, ליד הלונה פארק, משמע- הירקון בכיוון השני. אז טיפסנו על המדרגות בקושי רב והתחלנו ללכת לכיוון שחשבתי שהוא הגיוני מבחינת המיקום. המשכנו ללכת וללכת, בינתיים קיטרנו, דיברנו והרגשנו די עצמאיות. הא?

באיזשהו שלב ראינו שלט שכתוב בו: לקניון לפנות-> [ימינה]. אז פנינו לכיוון הקניון וחשבנו שאולי משם איכשהו נגיע לפארק הירקון.

המשכנו ללכת וללכת, שרנו שירים מטופשים ונתקלנו באנשים שונים ומשונים. המשכנו ברחובות החדשים לנו, חלפנו על פני עצים ומכוניות ולפעמים תהינו אם אנחנו עוד בתל אביב. כשהגענו לאוניברסיטת תל אביב הרגשנו בכל ליבנו שצריך שם להמשיך ישר. ואז קיבלתי טלפון מהמשפחה שלי, שמסרה לי מזל טוב.דבר שהיה מרגש במיוחד. אחר כך המשכנו ישר [בביטחון מוחלט] וכשלבסוף עצרנו לשאול מישהו איפה הירקון הוא אמר שזה בכיוון ההפוך ושאין סיכוי שנלך את זה ברגל. אמרנו אוקיי, והחלטנו להמשיך עד לקניון רמת אביב ומשם לפנות לירקון [בצורה עקיפה או בצורה כלשהי]. כשהגענו לקניון רמת אביב, זיהינו שכבר היינו שם. אז נכנסנו אליו [לא לפני שצילמנו את ה'ביצה' שכביכול פותחה שם, עם המון שפיריות ושושני מים] ומיד הלכנו למחלקת האוכל. :) קנינו קצת בורקסים והסתובבנו קצת. כשהבנו שזה לא הקטע שלנו, יצאנו מהקניון והמשכנו במורד הרחוב עד שאמרתי: "רון נו, אני רוצה לאכול את הבורקסים שלי עכשיו", "אבל אני רוצה ספסל- אני רוצה לשבת" היא אמרה, ומיד מולנו קמו שתי נשים מבוגרות שפינו לנו במיוחד את הספסל שלנו. צחקנו על המקריות שבדבר והתיישבנו לזלול בורקסים. שם פגשנו חתולה רעבה שהתעקשה לא לאכול מהבורקסים שפיזרתי לה בכל עבר, אישה נחמדה שנתנה לה אוכל ופרצופים שלא הכרנו. כשהמשכנו ברחובות העשירים בצבעים,הגענו למין גן קסום שנראה כאילו לא היה קשור לתל אביב, או אפילו לישראל. נכנסנו אליו ואז בטעות נתקפתי קיטורים ורון קצת התאכזבה שזה מה שאני חושבת על היום הולדת שלי.

אז ביקשתי ממנה שלא תיקח אותי ברצינות, ושחם לי ואני מזיעה וטוב לי מאוד.  המשכתי קצת לצלם פה ושם, ואז רון החליטה שבמקום להמשיך ישר ברחוב יש לפנות שמאלה. סבבה, זרמתי אחריה, עברנו כיכרות ועניינים.. ואני כבר התחלתי להתייאש שאולי אנחנו בכלל אפילו לא בכיוון. המשכנו והמשכנו והרעיון של האוטובוס התחיל להישמע משכנע אפילו לי, אבל רון התעקשה שאין סיכוי שאנחנו לוקחות אחד. אמרתי אוקי בלית ברירה והמשכנו לצעוד אל הלא נודע. המשכנו ישר, עד שזיהינו את המקום המוכר שעברנו בו המון פעמים עם המכונית, מול הבית של חבר ילדות של אבא שלי. שמחנו, צהלנו וסיפרנו לכל מי שרק יכולנו שהגענו לירקון. שאנחנו שם!. האמת שזה היה רגע מדהים, שהבנו שלמרות שהרגליים שלנו הרוסות כי הלכנו פשוט המון, הגענו לאן שרצינו.

כשהגענו לספורטק, הבנו שאנחנו לבד שם. שדי שומם שם. כשראינו עץ הבנו שזה העץ שמתאים לנו. פשוט נשפכנו מתחתיו, נהנות מהבריזה הכי טובה בעולם ומשמש מעולה שהאירה מצדדינו. שם קיבלתי טלפון מיעל שהתקשרה לאחל מזל טוב, ואמרה שהיא עוד שעה טסה לטורקיה. הייתה שיחה מעולה, וגם די התרגשתי שאחרי הרבה זמן דיברתי איתה באמת. כשניתקתי לה את הטלפון המשכנו לשכב שם עוד זמן רב, עצלות ובוהות בענפים היפייפים שהתפרסו מעלינו. והיו שם רגעים מדהימים. כשקמנו לבסוף ומתחנו רגליים, מתנו מצמא אז מצאנו שם איזה ברז מסכן ששתינו ממנו. המשכנו בדרך ושם באמצע הדרך ראינו ציפורים וכל מיני חנות מגניבות, וכשהמשכנו בדרך נתקלנו גם בהמון יונים שחיפשו את דרכן אל האושר. עברנו על פני הגשר שהוביל אותנו אל הטיילת ומשם לנמל תל אביב. באמצע קיבלתי שיחת טלפון מאלמוג, שאיחלה מזל טוב וניהלה איתי את השיחות הרגילות והטובות שלנו, וגם SMS מחברות קרובות. המשכנו משם לגלידה מונטנה וגיליתי שלמרות המחיר היקר- אין מחיר לטעם טוב ואיכותי. הביאו לנו גלידה משולבת של וניל ושוקו- מעל זה קצפת, ורוטב תותי כזה, פקאנים וסוכריות. ודאאאאממ, זה היה טו-אוב!!!

המשכנו לנמל, הסתובבנו בין החנויות, צפינו בנוף המרהיב והקלטנו את רעש המים. הסתובבנו בין חנויות ספורט של סוף עונה, ועברנו את מסעדת 'אסלי' שהייתה המסעדה הראשונה שבה ההורים שלי נפגשו לאכול.

פתאום שמנו לב שהיא נמצאת על רחוב דיזינגוף, ומכיוון שרצינו להגיע לדיזינגוף סנטר, הבנו שזה קרוב אלינו והמשכנו ללכת ברגל ישר-כל הזמן ישר. עברנו על פני המון מבנים, ובחום העז היינו כמו ארטיק שנמס. לא הפסקנו ללכת לפחות שעה. המשכנו והמשכנו עם הפסקות קצרות על ספסלים. עד שנתקלנו בפיני גרשון. עמדתי מולו בעוד אני אומרת לרון: "רון, רון.. רון- זה פיני גרשון". הוא עמד מולי ודיבר בטלפון ואני הייתי המומה כמו ילדה קטנה. כשעברנו אותו בלי להשמיע קול נאנחנו אנחה גדולה והתקשרנו לאבא להודיע לו על העניין. הרגשתי מטופשת כל כך.

אבל היה כל כך מלהיב .

אחרי מאמצים אדירים הגענו לדיזינגוף סנטר. נכנסנו מתות פנימה, וישר פנינו לאכול ארוחת צהריים אצל פיצה סבארו. :) לקחתי איזה דיל שרון המליצה לי עליו, שהיה פשוט מעולה בטעם אבל התברר אחר כך כלא משתלם. אבל נהנתי כל כך בכל מקרה. כשרון ראתה אותי אוכלת היא הבינה שב-3 בצהריים יש אולי סיכוי שהיא רעבה, וקנתה פיצה עם לחם שום. ודאאממ- היה טוב.

המשכנו להסתובב קצת בסטימצקי וקנינו 2 ספרים כשכל אחד מהם עלה 20 ש"ח, אז הגענו לפוקס. שם ראינו שאין מספיק מכנסיים כמו שאני אוהבת ושהמבצע חיסל אותם במהירות שיותר מהירה ממהירות האור. רון התחילה למדוד דברים ופתאום רון יצאה עם חולצה לבנה עם הדפסים זרחניים ועם מכנס זרחני וצהוב שעלו ביחד 160 ש"ח. יצאנו מהקניון ואז מצאנו את עצמנו בתמנון. שם רון רצתה לקנות 2 חולצות אז אני ויתרתי לה וקניתי איתה ב-1 פלוס 1 חולצה לי וחולצה לה. כשהמשכנו ללכת הבנתי שרון התחרפנה על כל הראש וכשנכנסנו ל-CASTRO זה היה הסוף. מצאנו שם 3 טוניקות מדהימות, וקנינו את שלושתן. מרוב התלהבות כמעט מחצנו את עצמנו ולא שמנו לב שהזמן עובר בטיל ושצריך להגיע לקינג ג'ורג ולכל השווקים שמסביב. המשכנו ללכת וללכת וללכת ואיכשהו הפעם זה הלך בצורה ממש מהירה. כשהגענו לאזור החנויות חיפשנו בגדי ים אך לא מצאנו. המשכנו להסתובב וכשהגענו ליד החנות של הדפסי החולצות עצרנו שם וכל אחת קנתה לעצמה 3 חולצות ב-70 ש"ח. המשכנו לעוד איזו חנות של הדפסות וקניתי שם גם חולצה. כשהבנו שאנחנו צמאות בטירוף כשכאחרינו כבר איזה 6 בקבוקי שתייה, קנינו בקבוק וברד שהיו מדהימים!!11. עצרנו גם בחנות של הכל ב-30 ש"ח וקניתי עוד 2 חולצות שאהבתי. אז הבנו שאין עוד זמן ושאנחנו די מאחרות וחזרנו את כל הדרך כשבדרך עצרנו באיזו חנות שרציתי לעצור בה לפני, שהיה בה 2 פריטים ב-50 ש"ח. נכנסנו ומהר מאוד [יחסית לכל המקומות האחרים והחשוכים שביקרנו בהם] מצאנו בגדי ים כמו שאנחנו אוהבות. השארנו את מיליון השקיות מאחורינו ונכנסנו מסריחות ומיוזעות לחדרי ההלבשה ולהפלא ופלא- זה התאים.

קנינו ומיהרנו בצורה אדירה לכיוון עזריאלי. הלכנו את הכל ברגל וכשהגענו לרכבת שאלנו אנשים איזו חוזרת למודיעין ומצאנו את עצמנו עם עוד איזה 100 איש עומדות לרכבת שהייתה אמורה להגיע בעשרה ל-8. שכחתי גם לכתוב, שהתקשרה אליי בייביסיטר שרצתה אותי ב-8:30. אז אני מיהרתי מאוד וגם נלחצתי כי ראיתי שרון נשרפה והבנתי שגם אני.הרגליים שרפו וכל הגוף היה עייף בצורה בלתי רגילה ועד שהרכבת הגיעה כבר לא היה אכפת לי מי עמד מולי. חששתי מאוד שאני אאחר לבייביסיטר, וכל הדרך הביתה ספרתי את הדקות והשניות ברכבת. כשלבסוף הגענו, אבא בא לקחת אותנו וכמעט קפצתי מהמכונית כשהגענו לבית שלנו [ששם גרה גם המשפחה ההיא שאני צריכה לבוא אליה]. נכנסתי אליהם הביתה בלחץ, אמרתי שלום לילדים והם אמרו לי מזללל טוב  אז בטעות קיטרתי לאמא שאני מסריחה ועייפה והיא אמרה לי שאין בעיה שאני אתקלח שם והתחילה לדחוף את העניין. כשלבסוף שכנעתי אותה שיילכו ושאני אסתדר, היא ביקשה ממני לנעול את הדלת ופתאום אני רואה את אחותי מולי. היא אמרה לי שהיא באה להביא לי מפתח [דבר שאני זוכרת שאז בכלל לא נשמע לי הגיוני, כי למה לעזאזל שתבואי עד לפה?] ופתאום אני רואה מולי את כל החברות שלי והידידים שלי. הייתי בשוק של חיי. הלכתי אחורה באיטיות וחשבתי שאני די חולמת. לא האמנתי.

הם נכנסנו עם עוגות וחיוכים וכשעיכלתי שהן\ם שם קפצתי עליהן\ם וכמעט שבכיתי מרוב התרגשות. ניסיתי לשלב את הילדים ההמומים שהיו איתי בסלון כשהם נכנסנו ולעשות היכרות אבל הייתי כולי באופוריה. הם סיפרו שאמא שלי ידעה על כל הסיפור ושהם חיכו מחוץ לבית שלי איזה חצי שעה וכשלבסוף ראו את המכונית של אבא שלי הם התנפלו עליה והבינו שאני בבייביסיטר ביום ההולדת שלי. היו קצת כעסים, אבל הבנתי גם שהייתה המון אהבה.

כל כך נהנתי וכשהם הלכו כי לא היה טעם בלהתנחל אצל המשפחה, השארתי הודעות SMS לכולן\ם והודתי מקרב ליבי על המחווה.

זה היה אחד הדברים היפים באמת שעשו לי.

מה גם שהייתי בשוק טוטאלי ומוחלט והייתי סחוטה ולא מפוקסת. האאא, וגם מסריחה ושזופה.

נשארתי עם הילדים וכשההורים הגיעו ב-2:15 בלילה, כבר הייתי ברקיע שמיני מרוב עייפות.

הגעתי הביתה ונשפכתי במיטה.

יום רביעי בבוקר, התחיל בפתיחת כל הבגדים ואיחסונם במקומם, בלהעביר את הזמן עד שתגיע השעה 5 ואני אוכל ללכת למגרש ולפגוש את הקבוצה שלי.

ב-16:20 ומשהו יצאנו רון ואני לכיוון האוטובוס. כשעמדנו ברמזור רון ראתה שהוא חולף על פנינו ועד שהספקנו לרוץ אליו הוא כבר עבר. אז מיררנו בבכי והתקשרנו לבדוק אופציות הגעה למגרש במכבים. מסתבר שכל אחת שדיברנו איתה לא מתכוונת להגיע ושהמפגש הולך להיות לא מפגש של קבוצת כדורסל אלא מפגש מצומצם מאוד. התקשרנו בלית ברירה לבית והערנו את אמא שהגיעה מיד לאסוף אותנו, ומשם הגענו למגרש. חן חיכתה לנו שם מדוכאת שאף אחת לא הגיעה, ואנחנו דווקא היינו במצב רוח טוב.

דיברנו עם יאיר [המאמן] והוא אמר שהוא יגיע, וגם עמית הגיעה, אז בסוף היינו אמנם קצת בנות אבל הרבה התרגשות.

התחלנו בלקלוע קצת לסל, בלעשות משהו עם עצמנו אחרי תקופה ארוכה שידינו לא נגעו בכדור. זה היה מדההיייםם!! היו לנו רק 3 כדורים אז נאלצנו לקלוע ולמסור לאחרת ויאיר היה מעולה, גם היה מצחיק בטירוף.  עמית הביאה לי מתנה וכתבה לי ברכה והיא זאת שבאמת זכרה את היום הולדת שלי.

המשכנו לשחק עוד המון זמן, לקלוע מכל מקום והבנתי שאני לא עד כדי כך גרועה.

בסופו של יום נפרדנו לדרכנו ועמית הקפיצה אותנו הביתה בנסיעה שהייתה מקסימה וטעימה מאוד[לחם שום-הא!].

יום חמישי.

זה יום שהתחיל רגוע, אבל איים להתגבר בהמשך, שכל התכנונים והקניות למסיבת הפתעה שתיארך ביום שישי נעשו בו. כשהלכנו לקניות העניין לא היה ממש מסודר, לא ממש מפוקס. ניסינו להתגבר על המכשולים, להבין איך הכל עובד- מה שווה יותר, מה פחות. בסופו של דבר הסתדרנו. והיה טוב-האמת.

בהמשך היום אמא ואבא נפלו על השכל והביאו לי את מתנת יום ההולדת הכי גדולה שקיבלתי אי-פעם. היה מאוד מרגש.

בהמשך הערב הייתי צריכה לבוא לבן דוד שלי כדי לעשות איזושהי הפתעה למסיבת יום הולדת.

עבדנו ועבדנו במשך לפחות 5 שעות ואני מרוצה עד הגג מהתוצר הסופי.

היום זה קורה-מסיבת פיג'מות, מחר מסיבה עם המשפחה ואז ייגמר לו פרק היום הולדת ויתחיל פרק הנסיעה לאילת.

איך הכל מתגלגל ומסתובב לו.

אם שכחתי לכתוב, אז צבעתי את החדר לכחול, ומסתבר שמיום ההולדת 15 בשנה שעברה עבר זמן רבבב מאוד שגרם לי להשתנות מלאהוב קיר ורוד לצבוע אותו לכחול עמוק ומתכתי.

זה בשבילכם\ן. לא יודעת למה.

אני באמת אוהבת.

מצטערת על הנטישה. זה בגלל שהמחשב שלי לא מצליח לפתוח את הדף הראשי של ישרא-בלוג ואני צריכה לחפש כל פעם מחשב אחר שיצליח.