ההיגיון של הלב

מפחיד איך ברגע אחד הכל מתחיל לחלחל פנימה ואני מתחילה להבין שנגמר לו החודש. שעוד מעט אהיה אחרי יום הולדת 16, אתחיל את חודש אוגוסט, אהיה חמישה ימים באילת עם חברות, אחזור, אחפש עבודה, אתחיל את כיתה י'א. קרו כל כך הרבה דברים שלא הצלחתי לגעת בהם ולא הצלחתי לכתוב אותם בשבילי.

כמו למשל, היציאה ב-15.7 עם הבנות מהקבוצה. נפגשנו ליד הבאולינג. אחרי שרון ואני קנינו מתנה ליעלה, עטפנו בצורה רשלנית אך מתאמצת והתרגשנו מעצם המעמד, פגשנו את הבנות כמה דקות לאחר השעה המשוערת.

כמובן שהכל התקבל בחיבוקים ובצווחות ובאמת בהתרגשות. באיזשהו שלב נכנסנו לבאולינג והחלטנו שהוא קצת גדול עלינו מבחינה כספית, אז החלטנו להתיישב ב'קפה גו'. אם הייתי יכולה לתאר את מה שהלך שם. הקבוצה ואני תפסנו חצי מהמסעדה, באיזה 5 שולחנות עגולים וכל אחת מאתנו ברגע משלה, אחת פה איתה, אחת עם השניה, אני ישבתי ליד יאיר [המאמן שלי]. יצא לנו לדבר קצת, ושוב הכרתי צדדים בו שלא הכרתי אף פעם. הזמנו אוכל, צחקנו אחת על השניה ברגעים שבאמת היו לבסוף בלתי נשכחים והרגשתי איך מפגש אחד יכול לגבש קבוצה של בנות שביום יום לא בטוח שהייתה מתחברת כפי שהתחברה בעקבות הספורט.

כשסיימנו ב'גו' המשכנו לבאולינג, וכן... במקום לקנות משחק רובנו היינו הצופות, בעוד רק חן, שיר, עדן, יובל, יעל ויאיר היו המשתתפות והמשתתף. בתור צופות היה כיף אדיר, צחקנו, התלוצצנו וראינו את יאיר רוקד ריקוד של מעודדות.  בפעם הראשונה שהרגשתי שזה עוד מעט הולך להיגמר ופה בפנים זה רק התחיל.

איך הוא יכול לעזוב אותנו, אם זו הפעם הראשונה שראינו אותו במצב הזה? עוד לא הספקנו. עוד לא הספקנו.

למדתי את שיר ה'עלולי ציפור' וגם למדתי כמה זה חסר לי, כל רגע ורגע משם.

נפרדנו בחיבוקים ובקביעת מועד מפגש חדש ב-30, יום לאחר היום הולדת שלי, ל'אימון' כדורסל. נחת ושלווה. ובעיקר שפע. תמיד שם שפע.

עוד ערב מעולה של כדורסל היה הערב גמר של הקבוצה של המאמן שלי ושל שמעון [האחראי לכדורסל באזור]. רון ואני הגענו קצת מוקדם, פגשנו שם גם את עדן וביחד עשינו כיף חיים. באמת שהתגעגעתי לתחושה ההיא של גרון צרוד, של כניסה למשחק על אמת. על אמת אמת. להיות חיה כאילו על המגרש רק מהכיסאות למעלה, לדעת שאולי יש לי כוח להשפיע. זה היה טירוף. וברור שאחרי הטירוף אנחנו יצאנו עם הגביע, ועם עוד מחמאה גדולה מיאיר, איש גדול:

"את רואה איך אני ריכזתי? זה התפקיד של רכזת. לפעמים כשאני רואה שאת עצובה אחרי שקלעת 2 נקודות אני רוצה שתדעי שיש לרכזת תפקיד אחר על המגרש- תפקיד שאותו את עושה. את משחקת כמעט כמוני רק ברמה שלך." ואז הוא אמר שאני צריכה להעריך את זה, נדמה לי. אבל זה היה רגע גדול.

באיזה יום שישי אחד, לפני איזה שלושה שבועות ישנתי אצל בת דודה שלי, ששמה שחר. מה שלא עשיתי מאז כיתה ה', או אפילו ו'. ראינו סרט קיטשי ומתוק בצורה נפלאה, דיברנו בגינה על אהבה ואז נזכרתי איך זה להיות בכיתה ז' ולעלות לכיתה ח'. כמה קסם.

היה באמת נפלא.

ביום ראשון הזה, קמנו רון ואני ב-5:30 כדי ללכת לשחק כדורסל אחרי פרק זמן כל כך ארוך שלא נגענו בכדור. בשביל לכדרר היינו צריכות לקום בבוקר, לטפס מעל הגדר ולסבול בשקט גועל של מגרש. אבל מה לא נעשה בשביל כדורסל? אז היה קצת מטריד, וקצת מזוויע... שכחתי קצת איך זורקים את הכדור והוא לא תמיד פגע אפילו בלוח, אבל זכרתי מה כל כך אהבתי. הייתי מרוחה בזיעה ובלכלוך של הגרש, פגשתי שומרת ששאלה אותי שאלות ווידעה שיש לי מושג שזה לא חוקי לעלות מעל הגדר, ואני העברתי לה שעד שיש פה מגרש, גם עלוב שכזה- אני אקום ב-5:30 בידיעה שאני קופצת מעל גדר מטופש והולכת לעשות קצת ספורט. פשע לא פשע, שומרת לא שומרת, האמת שגם פחדתי. אבל היה טוב, מסריח אבל טוב.

עבודה בצהרון. אוקי. אז בין כל הבעיות, וכל הילדים המתעופפים והחוצפה הבלתי נסבלת שלהם, היו רגעים בלתי נשכחים שייגמרו כשאקבל את הצ'ק מחר ביום האחרון לצהרון. מצחיק איך חלפו 15 ימי עבודה קשים ומעייפים, קלים ומשמחים. הכרתי ילדים מדהימים וגיליתי שימים לימים הם יכולים להיות רעים כל כך עד שאחשוב שצמחו להם קרניים. יום אחרי להודות על כל רגע שאני במחיצתם וביום למחרת לקוות שאיעלם. מה שכן, למדתי הרבה דברים. וזו העבודה הראשונה. ומחר זאת תיהיה גם המשכורת הראשונה. ומצחיק איך הזמן חולף לו.

איך התקרבתי לרועי, איך התחלנו את הימים הראשונים רון ואני, שאכלנו במכביס, שהכרתי מדריכות חדשות, שהכרתי ילדים חדשים, שהרווחתי קצת כסף. עברו זמנים יפים על כוחותינו, פרק זמן שהולך להיסגר מחר. באותה צורה שבה הוא נפתח, בהתרגשות, בשמחה וברצון להתחייב.

ולא אכפת לי שאני לא פה, כפי שאכפת לי שאני לא אתכן ושאתן לא איתי. שבין לבין יש רגעים של ביחד, אבל זה כל הזמן לחוד. כי זה מה שחופש יכול לעשות. אני לא פה וזה לא כי אני במקום אחר. אני פשוט לא פה.

אני לא בתוך מהות של יצירה, ולרוב אני מנסה להכניס את השפע בכוח. אני כל כך מאושרת שלפעמים זה מעייף, ואני כל כך בודדה שלפעמים זה אפילו מצחיק. יש לי הכל, וימשיך להיות לי הכל, אבל חסרים לי הדברים הקטנים.

באמת שחסר לי הספורט, וחסרה לי האמונה, התקווה והקושי. אני רוצה להתעורר בבוקר ולהרגיש כל שריר כואב בגוף שלי. אני רוצה לחלוק את הרגעים שלי עם אנשים. אני רוצה לראות ימים יפים וצבעוניים, אני רוצה להריח את החיים האלה בריח שאף פעם לא הרחתי.אני רוצה לצאת לצלם מקומות שלא צילמתי אף פעם, ולדעת להכיל בתוכי דברים שלא ידעתי שאצליח.

ביום שבת הזה ה-26 אחגוג יום הולדת עם המשפחה. מחר זו המשכורת הראשונה.

ב-29.7 יום ההולדת שלי אני יוצאת עם אחותי לירקון, לצלם כל דבר שזז ולראות את הכל.

ב-30.7 יש מפגש עם הבנות מהקבוצה. סוף סוף קצת שפע.

ב-1.7 יום הולדת שלי עם החברות.

וכבר ב-6.7 אנחנו באילת.

כמה מהר הכל עובר עליי..

אני באמת מאושרת.