ההיגיון של הלב

אני יודעת שבגיל הזה אין טעם להתעסק כל כך הרבה בכסף. באמת שאני יודעת. אבל קשה לי לשחרר את ההרגשה שאני צריכה את ה'חומר' הזה כאמצעי להשגת המטרות. אני כל הזמן מרגישה שזה לא מספיק ואני לא משחררת.

כל הזמן לנסות להיות מישהי אחרת ואז לשוב להיות עצמי. זה מאבק תמידי בלי שום קצה של התחלה, בלי שום משמעות של אמצע ובלי שום אנחה של סוף. אני יודעת שברגע שאני אתחבר לעצמי אצור דברים מדהימים באמת, אצור ציורים שלא ידעתי שאני יכולה ליצור, אצור מילים חדשות ואפיק משמעויות. אני באמת יודעת שזו אני.

אני אוכל ליצור תמונות ולהעביר משהו מאחוריהן, שיהיו עשירות בצבעים ועשירות בחומר, ושאחוש עשירה מאחורי העדשה של המצלמה וארגיש שהחומר שאני מרגישה בידיי מפיק יופי.

אני רוצה לדבר אתכן על שפת הים, בתוך רגע שהוא גם של אחרים וגם שלנו, לדעת שלא איבדתי דבר כי יש לי הכל וכי יש לנו הכל. לדבר אתכן כמו שאף פעם לא העזנו לדבר ולהרים את עצמנו שלב אחד למעלה. להיפרד מהאחת ולהפוך לביחד, להפסיק לחפור עם הראש אל תוך החול, להרים את הראש למעלה ולראות שטוב שיש עניים לראות, אוזניים להקשיב ופה להשמיע את כל אשר על ליבנו.

אויש וכמה אני רוצה להפסיק לפחד. לפחד מהפחד זה טבעי. אבל לא להיעצר בגלל הפחד. לא להיות מובלת על ידו. לא להיות כצל שלו, לא להתחבא מאחוריו. לעמוד בגאון ובגאווה וללכת בצעדי קבורה במדרכה הצבעונית שלי.

אני יודעת איך. אני מרגישה שיש לי גם את האמצעים.

קמתי היום בבוקר בתחושה שהחדר שלי לא שלי. התחילו להתעופף לי מחשבות על עיצוב, על חני ועל עושר. עושר שהוא לא חומרי, שהוא פנימי. להרגיש שהחדר שלי עטוף בחני, משקף חני, וחי את חני.

אני יודעת שבשביל זה אני צריכה להפסיק לרדוף אחרי הכסף ולהרשות לו להיות כאמצעי ולא כמטרה, ולסיים כבר את הרשימה הבלתי נגמרת של המטרות שהצבתי לעצמי לחופש.

הראשונה, שנגמרה בהצלחה אדירה- היא קריאת הספר 'רודף העפיפונים' בבערך שבוע. תיכננתי בעצם לקרוא 2 ספרים כל החופש, וסיימתי את הראשון על השבוע הראשון. עם הספרים יש לי רומן סודי, פעם אני איתם, פעם אני בלעדיהם, אבל בפנים אני תמיד רוצה להפוך להיות חלק מהם, לחוש אותם ביחד איתי. אז אני צריכה להיות תקיפה, להכריח את עצמי לקרוא 40 עמודים בכל יום ולשבת על הטוסיק. אני יודעת שהמאמץ ישתלם לי,

כפי שהבנתי שהוא השתלם כשסיימתי לקרוא את הספר רודף העפיפונים.

לכן אני ממליצה עליו בחום מטורף. הוא לקח אותי לשיחים עכורים, לרגשות נסתרים, ולאנושיות אמיתית. בכל מילה ובכל דף גיליתי משהו חדש, חוויתי משהו חדש, לפעמים כשאני דומעת ולפעמים כשאני מחייכת.

לפעמים הייתי חייבת לעצור מהקריאה, לנשום נשימה עמוקה ולהמשיך- וזה מה שמוכיח שהספר הזה הוא בין הספרים הטובים ביותר שקראתי עד היום. מעבר לכל המרכיבים האנושיים שבו וכל הקטעים הקשים והשנואים שבו, הוא בסך הכל ספר על ילד, על משמעות של ילד, שהיה נער שהפך לגבר בעל משפחה. וזה אומר הכל ולכן זה מדבר את הכל. פשוט את הכל.

העבודה בצהרון מוכיחה את המשפט: "יום עסל יום בסל" בצורה הכי טובה. ועכשיו זה איכשהו מתאזן באמצע.

כשבהתחלה היה קושי להתמודד עם 106 ילדים מטורפים שנראים כאילו הם גידלו קרניים בדיוק כשפגשנו אותם ולאחר מכן הבנו שהם לא כאלה גרועים ויכולים להיות אפילו ילדים טובים. זה לקח קצת זמן, הרבה זיעה וכעס, אבל זה היה באמת משתלם. הכסף לא משהו, אמרו שייתנו לנו שכר מינימום [16.7] וזה אומר שזה לא מכסה לי כלום.

אני לא מוצאת עבודה, כי אני לא מחפשת. ואני לא יודעת אם זה כי לא קיבלתי את המספר 16 שיילך לפני, או בגלל שזה מפחיד לפחד מהפחד.

ומה עם ספורט שאלתי? נשמע קול עמום ואחריו דממה. כי אין ספורט! אין. אין כדורסל, אין שרירים ואין כלום.

אני מרגישה שהגוף שלי קצת מתפורר וחבל שאני לא לוקחת יוזמה.

אז עוד 20 יום ליום הולדת 16. אז יתחלף המספר 15 [וחצי כמובן, איך לעזאזל שכחתי] במספר מפתיע הרבה יותר. נו, בטח שלא. זה יהיה כבכל יום אחר. אבל זה רק יוכיח לי כמה הזמן הוא כלום, וכמה מהר הגעתי ליום הולדת 16. כמה מהר חלפה לה השנה וחלף הזמן איתה. איך פתאום גדלתי כל כך.

זה מצחיק.

לתפוס את הראש ולהבין מה בעצם יש פה. כמה בעצם יש פה. האם יש פה את הדברים הנכונים.

אלו שאלות קשות.

והבנתי שיש לי את כל הזמן לדבר עם עצמי, ולחפש אחריהן.

לא יודעת אם זה מוזר כמה זמן לא נגעתי במצלמה. וכמה זמן לא נגעתי בכדור. כמה התרחקתי מהדברים שאני אוהבת רק כדי ללכת להרוויח כסף. ידעתי שזה יגיע. באמת שידעתי.

אבל אני יודעת גם שזה ישתנה.

מחר יש בגרות בלשון. וכמו שכבר ברור, לא ממש למדתי. וזה לא כי אני לא רוצה, אני פשוט במקום אחר. אני בשאננות מוחלטת שהכל יהיה בסדר, ושזה רק לשון. אני גם קצת סומכת על עצמי שאני אעבור את זה וקשה לי במיוחד לפתוח עכשיו את הספר ולתרגל על כל השטויות האלה. תירגלתי היום בבוקר, תירגלתי אתמול וגם לפני כמה ימים. אני מרגישה שאני שולטת, חוץ מבחומר שלא שלטתי בו בחיים.

אני יודעת שיהיה בסדר. אני מרגישה שיהיה בסדר.

ואני גם רוצה כבר להרגיש כל כך בסדר לאחר הבגרות הזאת, להרגיש שהנה מתחיל לו החופש הגדול- ללא המעצורים הגבוליים, ולדעת שגם ללא המעצורים שלי עצמי.

חופש חברייה, חופש.

צולם על ידי.