ההיגיון של הלב

הדבר הכי חשוב שנוגע בכולנו בימים האלה הוא שחרור החטופים שלנו. אני רוצה לכתוב רק שאין דבר יותר חשוב מנפש של בני ובנות אדם. והילדים האלה שנלקחו מכולנו לא יכולים להמשיך להיות מופקרים בידי זרים. אני לא אתיימר להבין במה העניין כרוך, אבל יש לנו פה ערך עליון של חיים, וערך עליון של נאמנות. הם נלקחו מאתנו בעת שירותם הצבאי, וראוי שיוחזרו לביתם ולישראל שלנו. יש לעשות את הכל כדי לאפשר לזה לקרות- הכל.

כשחזרתי לרשימה שלי: 'בדקה אחת שפויה', ונאלצתי לסמן קו על בגרות ראשונה, על כיתה י', על חשבון בנק, על עבודה ראשונה, על סיום עונה שניה בכדורסל [וגביע מפואר], זה מרגיש כאילו הפסקתי הרבה כל כך.

כן, בגרות ראשונה בהיסטוריה עברה לידי, ליטפה אותי ונופפה לי לשלום בעוד יצאה מהדלת הראשית,כפי שיצאתי אני שעתיים אחר כך, בראש מורם שעברתי את המסוכה הראשונה שהייתי צריכה לעבור.

להבדיל מהמתכונת, הבגרות הייתה שונה לגמרי. אחרי ימים על ימים של התכוננויות, ההתבוננות בחומר הזהה שלא השתנה, הדפים על גבי דפים ששימשו אותי בכל פעם בצורה אחרת ובסופו של דבר יום הבגרות הגיע. התיישבתי בכיתה אחרת [י'4 לצורך העניין], כשמצד ימין נמצאת גל ומלפניי נמצאת טל, כל אחת בנישה שלה ליום הבחינה. כשהגישו הבוחנים את דפי הבחינה, ואת השאלון, זה אמנם נראה כל כך רשמי וגדול, אבל כשהתבוננתי בפנים, עמוק בחומר עצמו- החומר לא היה שונה ממה שעברתי עליו בדיוק באותו הבוקר בבית.

אם במתכונת נתקעתי מרוב לחץ ולא הצלחתי להיזכר בדבר, במתכונת כשלא נזכרתי בכלום ישבתי על השאלה הרבה זמן, ניסיתי לפתח אותה, להבין על מה ולמה, לנסות להיזכר בהשפעות השליליות על ידי ההשפעות החיוביות, וברגע אחד- הכל הגיע אליי בבום. התפרצתי על הנייר, וכשהגשתי את המבחן זה היה הרגע שלי לקחת את הנשימה העמוקה בפנים ולהודות שעשיתי אתה מוטל עליי. עשיתי את זה.

הפתק ששמתי בכיס המכנס, ששם כתבתי מה שהיה כתוב בפוסט הקודם: יאאלה חופש, יאאלה בחינת בגרות.

נראה אתכם עליי עכשיו.

 ליווה אותי לאורך כל הדרך.

אני מרגישה כמו פקעת עצבים, שעוד מעט הכל יתפוצץ, או שכבר מתפוצץ במנות קטנות ומאוזנות.

אני יודעת שהגיע הזמן לעשות ולהפסיק לדבר, ושהזמן הפנוי הזה לא סתם הגיע כמו שהוא הגיע ושעוד מעט תתחיל שנה חדשה ואז מאיפה אשאב את הכוחות?

אני צריכה לקרוא המון ספרים. לסדר במידיי את החדר, אולי אפילו לקחת יוזמה ולעצב אותו. מה שמזכיר לי שגם הבית שלנו צמא לעיצוב כלשהי.

אני רוצה להמשיך לצלם ולדחוף את עצמי להתקדם בתחום הזה. אני רוצה להכין את עצמי לשנה הבאה. לארגן לי סדר בפנים לפני שאוכל להמשיך לארגן אותו מבחוץ. לשחק המון כדורסל עד שיישרפו הידיים, להיפגש עם הבנות מהכדורסל לפחות כמה פעמים בחופש הגדול. לעבוד כמה שיותר, להרוויח, להגדיל את חשבון הבנק ואת הארנק ולצאת לעשות עם הכסף בדיוק מה שאבחר לנכון, לתת לעצמי את זכות הבחירה- תמיד.

לא להשאיר דברים למחר- אף פעם.

מחר אני נפגשת עם הבנות בכדורסל, ומביאה להן את הברכות שכתבתי, ובנוסף בסביבות 6 אני הולכת למועדון הנוער [לצהרון] שם הם יסבירו לנו מתי תתחיל העבודה, במה היא כרוכה ומהם אמצעי התשלום.

לקחת נשימה עמוקה וגדולה.

ולהתחיל לעשות קצת סדר וקצת הרבה בלאגן.