ההיגיון של הלב

אני מרגישה חופשיה עכשיו. יום חופש. לנשום בו קצת, לסדר את כל כולי.

מלבד הזמנים שבהם אני מרגישה שמימשתי את עצמי, יש ימים שבהם אני נשאבת עמוק עמוק לקרב שאין בו מנצחות ושיש רק מפסידות.

אחרי המתכונת המאכזבת בהיסטוריה [שבה קיבלתי 62] הגעתי ליום המתכונת בלשון. זה הרגיש כאילו במתכונת הראשונה בהיסטוריה, עשיתי הכל כדי לחבל בהצלחה שלי-באתי לא מוכנה, לחוצה וחוששת. במתכונת השניה באמת שזה הרגיש כאילו אני מישהי אחרת. הבאתי דפים, מיליון עטים, 2 מרקרים, בקבוק, סוכריות וישבתי לפחות 7 דקות לפני שהמורה הגיע בכדי להתכונן עם עצמי בשקט בלי דפים.

כשהגיעו המבחנים הרגשתי טוב עם עצמי, כפי שהרגשתי כשיצאתי משם. אני באמת מקווה לטוב מהבחינה הזאת, בגלל שהרגשתי שעשיתי כפי יכולתי.

אוקי. אני מוציאה את זה. חברות שלי רוצות לצאת לאילת ב-6 באוגוסט עד ה-10. כשלינה עולה 568 ש"ח ואוטובוס זה בערך 130 ש"ח. אני נורא מתלבטת אם מבחינה כספית אני אוכל לעמוד בזה, ואני מתלהבת מללחפש עבודה, אבל לא מזיזה את הגלגלים כדי לצאת לחפש בפועל אחת כזאת. אני חושבת ותכננתי שהיום אני אחליט אם לנסוע אתן או לא, וסתם מעניין אותי מה אתם\ן חושבים\חושבות.  

אתמול היה אירוע של סיום עונת הכדורסל. התארגתי 20 דקות לפני וכשיצאנו היינו [רון ואני] במצב רוח מעולה.

כשנכנסנו לבריכה הציפו אותי נוסטלגיות והבנתי כמה קטנה הברכה עכשיו, ולא גדולה כפי שנראתה לי כשהייתי ילדה שגרה שם. מיד כשנכנסנו ראינו את יעלה ואסתי ופשוט רצנו בהתרגשות וחיבקנו אותם. כל כך התגעגעתי אליהן כי לא ראיתי אותן כבערך חודש [הן לא באו לאימונים בגלל בגרויות] וזה היה מאוד מרגש. דיברנו אתן ולאט לאט הגיעו עוד בנות מהקבוצה, עדן, יובל, עמית, טל ויעל.. ולאט לאט המעגל התמלא בבנות.כשיעלה ואסתי שיתפו אותנו בתהיות שלהן אם להיות או לא עם כדורסל בעונה הבאה, הן אמרו שיכאב להן הכי הרבה שהן לא ייראו אותנו וחשבתי כמה יפה שגם אנחנו מרגישות ככה, כל אחת מאתנו . וכשקראו לנו לטקס, זה היה עוד יותר מרגש כשישבנו בשורה של כיסאות ומזה זמן רב זה הרגיש ביחד, כקבוצה.

הטקס התחיל, חלוקת פרסים רגילה, מהנה ומצחיקה כשכל הבנות מהצדדים. ראש העיר דיבר, חילקו לנערים תעודות כי הם מתגייסים והם חילקו מדליות לילדים צעירים שרק בתחילת דרכם. אחר כך הציגו את תגליות העונה. בעוד אנחנו כל הזמן מתלחששות מי זו תיהיה מאתנו, ושוקלות פעם ועוד פעם את העובדות, ואז קוראים לעמית לבמה.  התרגשתי בשבילה, באמת. תגלית העונה זה תואר פשוט יפה. והרגשתי שזה מגיע לה כל כך.

כשהיא חזרה מהבמה עטפנו אותה בחיבוקים חמים והיא נורא התרגשה.

קבוצת הנשים עלתה לקבל גביעים ואז הגיע תור השחקנים והשחקניות שהצטיינו במהלך העונה. ברק, ילד שהיה איתי ביסודי ביישוב עלה לקבל את הפרס, ועוד ילד מקט-סל, ועוד ילד ועוד ילדה.

כשבאמצע יעלה כל הזמן אומרת שהיא יודעת מי הולכת לקבל את פרס המצטיינת כי היא אמרה ליאיר את שמה והוא אמר שזו היא. היא אמרה שזו תיהיה בחירה מפתיעה ואנחנו ששיר אמרה לנו שהיא מקבלת, ידענו שזה אמנם הפתיע בהתחלה, אבל כבר לא יכול להפתיע.

בלב, חשבתי שאם הייתי זו שהייתי צריכה לעלות לקבל את הפרס הייתי מעדיפה לא לעלות, כי זה היה מרגש אותי ברמות כאלה שבטח לא הייתי מצליחה לצעוד לדוכן ההוא.

ואז האיש קורא למאמן שלי שיקריא את המצטיינת של הקבוצה שלנו, והאיש מקריא בקול: את השם שלי.

הייתי המומה, פקחתי עניים, ושמעתי את כל הבנות צועקות ומריעות לי, ואז איכשהו קמתי מהמקום.. צעדתי לכיוון הדוכן כשאני שומעת את אחותי צועקת: "זו אחותי, זו אחותי". הגעתי לדוכן ובהלם מוחלט לחצתי ידיים לכל השורה של האנשים שעמדו שם וכשהגעתי ליאיר שהושיט לי את הגביע ואת ידו פשוט חיבקתי אותו בהתרגשות.

הייתי כל כך המומה. צמרמורות עברו לי בגוף. אחר כך האיש אמר לי שגם לשמעון מגיע, אז חיבקתי גם אותו וכמעט נפלתי מהחוט האדום שהיה מתחת לרגליים שלי. הם ביקשו שאצטלם ואיכשהו חייכתי, וחזרתי למקום פשוט המומה מהתרגשות. כשהגעתי לשם חיבקתי את כל הבנות אחת אחרי השניה והרגשתי איך הדמעות מציפות אותי מבפנים. אחותי כל כך התרגשה וזה היה מצחיק איך שהתרגשנו ביחד. כולן אמרו שזה כל כך מגיע לי, וזה הרגיש כל כך טוב שרציתי שכל אחת מהקבוצה תקבל את התואר הזה, כי הוא לא הרגיש כתואר רק שלי. 

 השחקנית המצטיינת של העונה.

כשנגמר הטקס, עמדנו לשירת התקווה ואז הלכנו למצוא את יאיר. כשמצאתי אותו השיחה הלכה ככה:

"יאיר, אני לא מאמינה שעשית לי את זה". בהמשך בטח דיברתי על זה שהייתי נורא בשוק. ואחותי אמרה לו שהיא כמעט מתה שם, אז הוא צחק ושאל: "את כמעט מתת?"

אחר כך אמרתי לו שזה.. זה כבוד גדול מידי בשבילי.

ואז הוא הסתכל עליי ואמר: "כבוד שלך? זה הכבוד שלי. זה מגיע לך" והרגשתי שהוא באמת התכוון לזה, והתכווץ לי הלב כשחיבקתי אותו לפחות עוד פעמיים.

הרזקתי בגביע הזה והרגשתי סגירת מעגל. כאילו כל העבודה שהשקעתי במשך העונה בשבילי, כי הכדורסל זה משהו אחר בשבילי, מעולם אחר, ממשמעות אחרת, פתאום העבודה הזאת מוערכת. תמיד הייתי בטוחה שהעבודה הזאת מוערכת רק על ידי, והבנתי באותו הערב שהעבודה שהשקעתי הוערכה על ידי כל הבנות ועל ידי המאמן שלי. וזה היה הכבוד הגדול מכולם.

פיו. איזו התרגשות אוחזת בי עכשיו כשאני נזכרת באתמול בערב. איזו גאווה הרגשתי.

בין כל הבלאגן שלי, ובין תהליך הלמידה שלי על ירידה ועל עלייה, נמצא לו הספורט שאני הכי אוהבת בעולם, עם בנות שאני אוהבת כל כך, שהן הפכו להיות חלק ממני יותר מ-4 פעמים בשבוע בהמון דקות ובהמון שניות.

אני חושבת שמה שנכנס לי ללב, פשוט לא יכול לצאת. וכל החוויה הזאת שעברתי העונה, יישארו איתי לעד.

אבא אמר לי ש: "אני אמרתי לך שבסוף זה יגיע ואתן תלמדו איך למצוא את הסל" ואני אמרתי לו שזה לא רק הסל, אז הוא אמר שהוא יודע שזה לא רק הסל, ושאפשר לכתוב תורת חיים שלמה רק על הכדורסל כמו שאפשר על החיים.

וזה גרם לי לחשוב שבעונות המעטות שעסקתי בכדורסל, היו לי עליות גדולות מדהימות, והיו לי נפילות קשות. ומכל הדברים האלו למדתי, וכשהגעתי לטקס אתמול..זה באמת הרגיש כמו סגירת מעגל. לכן אני מקפידה כל שנה להיות בטקס, כדי להיות חלק מסגירת המעגל של העונה, וחלק מסגירת המעגל שלי.

אני כל כך אוהבת כדורסל. שזה כל כך מרגש אותי גם עכשיו, כשדמעות מציפות אותי מבפנים.

כשזאת אהבה- זאת אהבה. וכמו שכתוב על הכדור שלי, באהבה אין מפסידים או מפסידות. אנחנו רק מנצחות, כל אחת ואחת מאתנו בכל דרך ובכל צורה.