ההיגיון של הלב

סגירת קשרים ישנים, התעלות מעל כל צל של אגו, מעל כל סוג של מאבק. לאחוז ביופי בשתי ידיי, לקשור קשר של לבבות ולהבטיח שזה לא ייקרה עוד, כי סליחה מרפאת הכל.

ביום שלישי שעבר, היה לנו את המשחק האחרון בבית. החיים הובילו אותי לכתוב עליו יותר מידי מאוחר, ובנסיבות אחרות לגמרי, וזה דווקא בגלל המזג החם שהתפרץ מתוכי, התחושה שלא מעריכים אותי, שלא העריכו את המאמצים שלי בקבוצה, את העובדה שאני מתקשרת כל הזמן, דואגת כל פעם, מוודאת הכל רק בשביל שיהיה להן נוח ושיבואו לאימונים, כי אני תמיד מרגישה שאני נטועה בכדורסל עם הרגליים, ושהן מתנדנדות.

ברבע ל6 הגעתי עם הקביים החביבות למגרש, כולן אסופות בעצמן, הנעליים כבר ננעלו, המדים כבר הולבשו, כל אחת מכונסת בעצמה, מתכוננת למשחק האחרון העונה. מצחיק איך הרגשתי כל כך חופשייה ופתוחה רק מעצם העובדה שאני לא משחקת. כל הלחץ השתחרר בי, וזה גרם לי להבין כמה אני צוברת לקראת המשחק, כמה תחושות של פחד אני סוחבת איתי. ההשתחררות גרמה לי להבין שכדורסל זה כדורסל, ומשחק זה אחרי הכל רק משחק.

הבנות התחילו להתכונן למשחק, לרוץ מצד לצד, צעד וחצי ימין, עלייה לקליעה, מתיחות, ואני הצלחתי לצלם את הכל, בלי לשכוח את כל מה שעברנו. כולנו סחבנו איתנו את אותן התחושות- שהמשחק הקודם בבית של פסגת זאב, כשאביו של המאמן שלי נפטר, כשהפסדנו 30-25, לעולם לא יחזור על עצמו. הייתי חדורת מוטיבציה, ואני נזכרת שבאותם הרגעים הרגשתי בערה ברגליים וכל כך רציתי לעלות למגרש.

לפני תחילת המתיחות, הגעתי לחדר ההלבשה ושם ראיתי את כל הקבוצה היריבה מדברות ביניהן, מחליפות בגדים.. והשחקנית מספר 14, שבמשחק הקודם עשתה לי חיים לא קלים, אמרה שהן ניצחו את אס"א ירושליים [מובילת הטבלה עם הפסד 1 בחוץ]. כמובן שזה היה מגוחך, וכל המשחק צחקתי עליה. באמת שזה היה הזוי, העולם המופלא שאנשים חיים בו...

המשחק התחיל.הייתי על הספסל, מכווצת בעצמי ומוכנה לפעולה. הבנות שיחקו בהתחלה הגנה חלשה, וההתקפה לא הלכה לשום מקום. בכלל, זה היה ידוע שהמשחק יהיה על תוצאה נמוכה. ההגנות נמשכו ושוב ושוב פסגת זאב עשתה הגנה איזורית שאסורה, והערנו להן בלי סוף. השופט נראה כל כך מעצבן, ממורמר ורדום, דבר שעיצבן אותי עוד יותר וצעקתי כמו מטורפת מהספסל, עד שכולן העירו לי. ההובלה של ענת לא הצליחה, ורון לקחה את המושכות לידיה, דבר שהצליח כמה פעמים. חן הייתה מתוסכלת שענת לא מוסרת, אסתי כעסה שלא נכנסה מספיק, ואני רבתי עם יעלה את ריב חיינו. הרגשתי שהיא מתייחסת אליו כמובן מאליו, כשהיא האשימה אותי שלא אמרתי לה להביא אוכל בסך 35-40 שקל, ושהן התחלקו 3 בנות בכיבוד וכל אחת הביאה קצת. היא כעסה כי חשבה שריכלתי עליה עם הבנות, ובסך הכל היה בלאגן.

המשחק נגמר בניצחון שלנו, שהגיע לנו בגדול, בכל פרמטר של המשחק. 52-50, אבל המשחק נגמר בתחושה רעה מהריב ההוא, שנעשה על הספסל באמצע הרבע האחרון.

הוא נגמר עכשיו. כשהתקשרתי ליעלה ודיברנו, החלטנו שחשובה לנו החברות הרבה יותר מריב על דבר חומרי שנהפך להיות מורכב הרבה יותר וחבל.

צילמתי מיליון תמונות מהמשחק הזה, וטל עזרה לי. צילמתי גם וידאו בשניות האחרונות, והכל מתועד בצורה מופתית בתיקיות במחשב. ונגמרה לה עונה.

יום רביעי, לאחר המשחק הגענו כולנו לכביכול אימון. לפתע הפתיעו אותנו עם משחק נגד גדרה, שלא משחקת בליגה שלנו. כל אחת והבעיות לבוש שלה, בעיות מנטליות שלה, וכולנו נלחצנו לגמרי. לבסוף אספנו את עצמנו, התכנסנו והתחלנו להתאמן. כמובן שאת כל זה ראיתי מהספסל, ובהמשך גם מהמזכירות.. אבל עוד מעט אגיע לזה.

דביר, המאמן של הצעירות הגיע, בחור שאני מאוד מעריכה. בסביבות גיל ה-23,25 לחייו, מחוייך ואוהד הפועל. דבר שגרם לי להתערער הרבה פעמים, אבל סך הכל הוא בחור חכם ואני מעריכה אותו באמת. אז הוא הגיע לספסל ונהיה שם קצת יותר מעניין, הבנות מתאמנות, והיינו בסך הכל איזה 9 על 17 נראה לי. :S

יאיר קרא לי לעשות מזכירות ואני, אחרי כעס רב ובכי מר, נפלתי על הכיסא שליד המזכירות. למזלי הגיע לשם מישהו חביב, כנראה מגדרה, שכל המשחק יצא לי לשבת לידו ולעשות איתו מזכירות. הוא סיפר לי קצת על הבנות, שאל אותי לגילנו, אם אנחנו בליגה. הפרטים הכמעט יחידים שהצלחתי לדלות ממנו היו שהוא משחק כדורסל, ושהוא אח של אחת מהבנות בקבוצה שלהן. אני אומרת לכן, בחור חביב כזה לא ראיתי הרבה זמן. אין לי מושג אם הוא היה בכיתה ט', י' או י'א, אבל היה לו חיוך מקסים באמת.  והאמת שחוץ מהעובדה שניצחנו, הוא בהחלט העלה לי חיוך.

חג פסח הא?

איכשהו התאספתי לקראת זה. ביום שישי בבוקר, כשהדודים המקסימים הגיעו מאלסקה, אספנו את עצמנו לסבתא בצפון. לקחנו את כל הבית על הכתפיים ויצאנו.הנוף של הגלבוע, כרגיל.. יותר מהאיר פנים, ועשה לי שמח בעניים. החלטתי שאני מצלמת שם כמה תמונות לתצוגה בביה"ס, ושאני אעשה את המקסימום.

בערך ב- 5 ביום שישי, אחרי שראינו את סבתא, יצאנו לקצירת העומר. אמא ואחותה שרו שיר יפייפיה, והכל צולם בוידאו כדי לעשות את הקלטת לסבתא. צילמתי קצת בשדה החיטה המרהיב וכמה תמונות אפילו יצאו טובות למדיי. החלטנו שנחזור למחרת בבוקר, עם צילומים מחודשים. אחר כך עשינו קניות לסבתא, קנינו מיליון ממתקים, חלבות בשביל הדודים מאלסקה שהתגעגעו לזה ואני קניתי רימל ועיפרון סגול.

סבתא הרגישה אמנם טוב, אבל ראינו שהיא מזדקנת. שהיא מאבדת מהפוקס שלה, שהיא נשאבת הרבה פעמים לעולם אחר. היה באמת נפלא, יצאנו ליום הצילום יום לאחר מכן, ההורים הסתובבו ברכב, הלכנו למסעדה עם חברה של אבא, גיליתי את קסם הקיבוץ פעם נוספת. הרבה טוב יצא לי מהבילוי הזה, וגם לרגל הנכה שלי, שכבר הרבה הרבה פחות כואבת.

יותר מידי זמן לא הייתי פה, על זה יש הסכמה, אני בטוחה.

אבל הייתי צריכה לסדר את הראש. להפסיק לרחם על עצמי, לדעת להעריך דברים בחיים שלי. להעריך את המהות שלי, את טיבו של הזמן, את הערכה שאנחנו מעניקים ומעניקות לזמן שלא בצדק, ושהכל זה סדרי עדיפויות. לפני החופש הספקתי לעשות 2 מבחנים - בהיסטוריה ובמדעי החברה ואיכשהו נחתתי הישר לחופש פסח.

עם הרבה רצון להפוך אותו לטוב יותר ועוצמתי יותר. אולי לחוש קצת אור, להריח נופים אחרים, ואולי להגיע לתל אביב כבר, אחרי תקופת צום רצינית למדי. אני חולמת על זה בלילות- וזה משמע שהתדרדרתי.

אז שיהיה חג שמח.

ואין כמוכם\ן.