ההיגיון של הלב

נאבדו לי הכוחות ברגע אחד, נשאבתי אל תוך מעגל של כעס. כשחשבתי שהכעס הוא הוא רק נתון X שניתן לשלוט בו, חשבתי שהגיע הזמן שהוא יבטח את האגו שלו ויאחוז במחמאות שמגיעות לו בשתי ידיו.

שבוע לפני המשחק האחרון שלי, המשחק האחרון של הקבוצה שלי, יש נקע בקרסול. זה הרגיש כמו דקירה בלב, נפלתי על קרסול ימין וכל מה שראיתי ברגעים האלה היה רקע שחור. בהתנהגות מקוממת ובלב שוטט דם הגעתי לספסל, כשאני רואה איך הקבוצה שלי מנסה להחזיק את המשחק ביזע, דם והרבה דמעות. משחק כזה לא היה לי הרבה זמן. אם חשבתי שכל הבעיות שלי ייפתרו היום בבוקר, מסתבר שכל הבעיות נפלו עליי מהשמיים אתמול בערב. במשחק כזה ארוך לא נתקלתי הרבה זמן. ישנן 40 דקות, וישנו שעה ו-40 דק' במשחק שלא נגמר, שכל רגע בו הוא נצח. כל כך הרבה זמן [אם בכלל] לא בכיתי במשחק, מעולם לא בכיתי ממכות, ורון אמרה לי היום בצהריים שברגע שהיא ראתה אותי בוכה: "ידעתי שזה רציני".

כאילו ברגע אחד הרגשתי את הכל ולא הרגשתי כלום. היה לי כל כך כואב, הגב היה שפוף, הרגל נעה בקצב של גסיסה, זה היה מפחיד. כל הזמן התאפקתי להרזיק את עצמי באוויר, להשאיר את כל התחושות האלה לעצמי. לא פעם מצאתי את עצמי מתחבאת בתוך המגבת ורוצה שהכל ייגמר כבר. זה היה רגע מפחיד, פעם צחקתי בו, ניסיתי לעודד את הבנות, אבל ההפסד היה בלתי נמנע. השריקות והרמה של השיפוט היו מעל ומעבר ללא נסבלים, הפעולים שהיו שם בכל פינה, הפעולים שלא נשרקו. כל כך הרבה כעס מצטבר, כל כך הרבה משברים שהסתיימו במקרה הזה. ראיתי את זה בכל פינה, רציתי להרוג מישהו.

לא פלא שהמאמן צעק לנו כל הזמן מהספסל שניהיה בשקט, שלא ניכנס לויכוחים כאלה נמוכים. את האצילות השארתי בבית, וכל מה שנשאר לי על הפרקט זה כעס. וכאב. הרגל בערה לי.

היום בבוקר התהלכתי מרופא, לאורטופד, לצילום, והכל על רגל אחת. הייתי בכיסא גלגלים, קפצתי ביותר מ-60 מדרגות ואיבדתי כל פעם מחדש את השמחת חיים. גיליתי כמה קשה להרגיש מוגבלת, וכמה כואב להיכנס עם הכאב לתוך הוורידים. כמה משגע להרגיש מוגבלת ובעצם לא להיות מוגבלת בכלל. כל הזמן ניסו להרגיע אותי, ניסיתי להרגיע את עצמי, ניסיתי להרגיע את הבנות במשחק, אבל מכל הסמטוחה הזאת.. אני תקועה פה עם עצמי, לבד, בחדר. בשקט.

בלי כדורסל לשבועיים, עם העובדה שאני הולכת לפספס את המשחק האחרון שלי בבית, בלי שאני מסוגלת בכלל להכיל את זה. מחר יש לי טקס של חלוקת תעודות זהות, שהייתי אמורה לקרוא בו, הייתי אמורה לצעוד עם הכיתה שלי, והכל מסתכם ברגע אחד. שמצד אחד יצאתי ממנו בזול, ומהצד השני הוא הכיל בתוכו הצטברות של מתח מתקופה מאוד ארוכה.

-

"ככה זה חני, מצב רוח על הבוקר", אמרת במילים כאלה או אחרות ואני התעצבנתי ברמה שלא ניתנת לתיאור.

עם כל השטויות שלך, אין מקום להערות שלך על מצבי הרוח שלי, נסגור פה את העניין.

-

מוסיקה יכולה להציל אותי מהרבה דברים, אבל הכי קשה זה לנסות ולתת לה להשפיע עליי, לנסות לתת לה להציל אותי מעצמי.

-

כל רגע שזה לבד עם הרגל, כל רגע שזה לבד על רגל אחת לעלות במדרגות, רגע אחד של אפיסת כוחות על המיטה, אני מתמודדת מול עצמי. מול החרדות שלי, מול החששות שלי. זה כאילו שהגוף ידע בדיוק באיזה מצב אני נמצאת, ונקע או לא, אני בכלל לא זקוקה להוכחות פיזיות להתמוטטויות שלי. חיה, אבל יש הבדל חד בין להיות חיה ובין לחיות.

-

קשה לי איתכן, עסוקות בעצמכן. תפתחי את הקשרים שלך עם ההיא, ואני ארגיש כאילו אני פה לא כי אני באמת פה כי אני זאת אני.

-

"אויש, את יכולה להיות מפקדת בצבא, להוביל משהו, להנהיג אחרות.." עמית אמרה אתמול בתחנת האוטובוס בדרך למשחק, כשדיברנו על הצבא פתאום. כולכן הסכמתן, ואז הרגשתי שיש משהו אחר שאני מביאה לכדורסל שאני לא מצליחה להביא לידי ביטוי בחיים שלי. איתכן, בביה"ס, עם הקשרים ששם. זאת בכלל לא אני.

-

ממתי נלחמתי במירוץ להשגת הציון הטוב ביותר, להשגת ציון בכלל? ממתי נלחמתי כדי להיות מוכחת על ידי מספר? מעולם, חוץ מהתקופה הזאת. לרדוף אחרי ציונים, במקום להתמקד בזה שאני טובה בזכות ולא בחסד, וציון אחד במתמטיקה ובוחן אחד באנגלית לא משנים אותי בכלל ולא יוכלו לשנות. מספרים הומצאו בידי בני ובנות אדם ולא להפך, והקטע הוא שהם מעולם לא היו חלק כל כך חזק בחיי כמו שהם ניהיו פתאום.

-

סיימתי אתמול מחויבות אישית וגיליתי כמה אחרי כל המאבקים עם הבנות והקושי שהן עברו כשחוויתי את זה מהצד, היה שווה את הכל. האמא כתבה לי הקדשה מהלב, והרגשתי שאני מתפוררת מהתרגשות.

וזה היה יפה, להרגיש לרגע מוערכת, אחרי שחשבתי שבמחויבות ההיא לא הייתי מספיק מוערכת.

-

ושוב, אני לא אפסיק לחזור על עצמי...

באהבה אין מנצחים ומנצחות, ואין מפסידים או מפסידות. אהבה זו אהבה, שמכילה בתוכה הכל, כי היא בעצמה הכל. זה לא משנה איך הגעת לאהבה, ואיך יצאת ממנה, ברגע שהגעת למקום שבו את מרגישה אוהבת, את תרגישי נאהבת.. והכל יתחיל לזרום עם החיים, לקבל צבע.

כשאת נכנסת למשהו שאת אוהבת, את תצאי מורווחת, לא משנה מה תרגישי בדרך לשם, כי אהבה זאת אהבה, ולאהבה אין תנאים.

אהבה היא אינסופית.

אני מזמזמת את מקצב החיים שלי, שוקעת בדמעות של עצמי, נאבדת בתוך משקעים שאני הופכת אותם לגדולים יותר מכפי שהם, ולרגע שומעת רק את השקט ולא את קצב החיים.