אני מרגישה את הרוח, בוערת לי בכנפיים. רוצה שכולנו נתחיל לעוף.
זה יתחיל בקטן, אני אומרת, זה יגדל, אני מאמינה.
לקחת רגע אחד ולהפוך אותו לרגע אחר,
לדעת להפוך את המקום הזה למקום אחר.
הלוואי שידעתם מה נוגע בי, ומה מפחיד אותי. מה עושה אותי מאושרת, וכמה מחשבות עוברות לי בראש עד שמגיעה הפעולה ההיא, שאותה אתם רואים.
מה עובר לי בראש עם כל תמונה שמרצדת על המסך של חיינו, עם כל תחושה, עם כל מגע, עם כל דמעה.
היו רגעים שהרגשתי שזה גדול עליי, אז גיליתי כמה זה קטן.
מלא הפתעות, מלא עוצמה .
רגע אחד של התפקחות, התבוננות למציאות בעניים ולא לפחד לחייך.
אז מגיע הרגע שאני מרגישה יותר גדולה מהעולם, יכולה להכיל את כולו, ולהמשיך לחיות.
כי מעט מאוד חיים יש בעולם הזה. כל הזמן מדברים על חיים, אבל זה כאילו שכחנו איך לחיות אותם.
להתעורר ליום ועוד יום של שיכחה ובלבול, לדעת שמחכה לי עוד דרך מעייפת שם בהמשך.
לחוש בשמיים הלוחשים בשמי, לראות ילדה שרצה לקראתי, קטנה וחדורת התרגשות. נפרש לי החיוך שלא יכול לרדת בשום מצב, והחיוך שנפרש לי עמוק בפנים.. רק אני יכולה לראות אותו.
התחושות של כולנו אינסופיות, וכשחשבתי שאיבדנו את זה הכל חזר אליי מחדש.
כי הרי מה זה מספרים, ומה אלו ציונים, ומוסדות חינוך נועדו כדי שאהיה חני, ולא כדי שאהפוך למספר.
אז הכל ימשיך להתנהל על צירו כרגיל, לנשום, לחוש ולתת לדופק לדפוק כאתמול שלשום, אבל אני אדע שיש פה סוד. סוד שגיליתי אותו. והוא שברגע אחד, הכל נראה קטן באמת. הכל נראה לא חשוב חוץ ממה שיש לי ביד, הספרים יישרפו יום אחד, ואז נישאר רק אנחנו, עם המסעות שאספנו עד אותו הרגע.
נחושה לאסוף פיסות מידע, לגלות את השלב שלי בזה אחר זה ולא לרוץ לשום מקום.
יש לי חיוך מתוק על הפנים,
ולמרות כל המבחנים האלה, והעומס הזה שמחלחל עמוק..
יש קסם בכל מקום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
