ההיגיון של הלב

מסתבר שדברים לא כאילו נוראיים אחרי הכל, ושמעכבר עשיתי פיל, אבל אני דרמטית- אז מותר לי.

היה לנו משחק ביום שלישי. עוד 5 משחקים והליגה נגמרת, וזה מריח כבר כמו הסוף. התייצבנו במגרש הביתי, ברבע ל-6 מול חולון רבין, השניה\שלישית בליגה. עוד זכרנו את המפגש הקודם שלנו איתן, המפגש שהסתיים בהפסד קשה בתוצאה 27-55 להן. בצורה מוזרה כלשהי הרגשתי שאמנם כולן מדברות על ניצחון שלנו, אבל זה לא בהכרח ריאלי, זה לא באמת אפשרי. סך הכל הן באמת טובות. נכנסנו למגרש והיה שם משחק של הקט-סל של יאיר, שבסוף גם הפסידה אבל זה היה שולי מבחינתנו, אנחנו היינו צריכות להתכונן לקרב שלנו אוטוטו על המגרש. כשראיתי את הבנות של חולון רבין יושבות וצופות במשחק של הקט-סל ראיתי כמה הן לא מאיימות, כמה הן ילדות. קטנות כאלה, ממש קטנות. זה הצחיק אותי ממש. גם אחרי זה שמעתי שהן מתאמנות המון ושיש להן מגמת כדורסל בביה"ס, ושזו מנטליות אחרת מפה.בקיצור, עלינו למגרש לחימום מהיר.. והתיישבנו על הספסל לתדרוך לפני העלייה למגרש. אני לא בדיוק זוכרת אם עליתי או לא בחמישיה, אבל הפעם לא עליתי כרכזת, אלא בעמדה 5. עלינו למגרש וכבר מההתחלה חשנו בפערים בינינו, אבל איכשהו הצלחנו בעזרת הגנה שפעם נפרצה ובפעמים אחרות לא- להצליח להחזיק מעמד. עד שהגיעה הפריצה שלנו. האמת שזה התחיל בקטן, בהגנה מאוד חזקה, בחילופים נכונים בהגנה ובקריאה נכונה של הכדורסל על המגרש, ועד מתפרצות. אמנם ההתקפה הייתה קשה הרבה יותר ופחות טובה אבל עם ההגנה מגיעה גם ההתקפה, זה הרי ידוע.

כל הרבעים מתבלבלים לי בראש, אני רק יודעת שבשלב מסוים התחלנו לתפוס תעוצה רצינית, להרגיש שזה אצלנו בידיים ואני הייתי כבר בטירוף חושים. זאת התחושה שאני אוהבת יותר מכל בכדורסל, שזה מטריף אותי מההתחלה ועד הסוף.. שאני לא רואה בעניים חוץ מאת הכדורסל, ונלחמתי כמו שאני יודעת עד זוב דם [שאותו לא הרגשתי באותו הרגע, אבל מיהר להזכיר לי שהוא ישנו], חטיפות ומתפרצות והיה את אחד המשחקים הגדולים שלנו מתחילת העונה. משחק שמתחילתו ועד סופו שמרנו כמו נמרות, נלחמנו כמו כאלה, ולא ויתרנו לרגע על המשחק הזה. ושוב, ישנם פערים מאוד גדולים, אבל הם הצטמצמו לאורך המשחק עד לרמה כזאת שרצינו כבר לרמוס אותן. אבל עדיין, הפערים והשופט הממורמר הידוע לחצו בעורפינו, ברבע הרביעי יצאתי ב- 5 עברות, ההתקפה פתאום לא זרמה, העליות הפכו לקצת ירודות והן ניצחו ב-57-63. אמנם הפסד, אבל זה לא הרגיש כזה. התחושה שעברה לי בבטן ובלב- אין להסבירה במילים. זה החוזק של הכדורסל אצלי, ולא הרגשתי אותו הרבה זמן חי לי בגוף כמו שחשתי ביום שלישי, שם הייתי במיטבי, עייפה או לא, מותשת או לא- זאת הייתה חני האמיתית והחיה.. שלא מוותרת, שצועקת כל הזמן ומעודדת בלי הפסקה ובעיקר- לא מפסיקה להאמין.

אחר כך היה משחק של הגברים. משחק של ירידה מהליגה או הישארות בה. אנחנו בחרנו להישאר. יובל, חן, עמית רון ואני צעקנו בלי הפסקה- לא הפסקנו לעודד. נזכרנו בשירי מכבי ושרנו אותם בקול גדול ושכל העולם יישמע, נאבקנו בסניליות שלנו ושכחנו מיליון פעמים איך קוראים לצמד התאומים- נתי ומני.  צעקות היו מכל עבר, וגם כמה יפים על המגרש שגרמו לי לחייך מידי פעם לפעם. הקול התחלש עם הזמן ובמחצית כבר חשבתי שאני חוזרת הביתה עם אמא, עד שפתאום המאמן שלי הציע שיחזיר את יובל, חן ואותי הביתה בסוף המשחק. קפצנו על ההצעה בשמחה והאמת שזה היה נחמד מאוד מצידו. טוב, את האמת עכשיו- כן.. בסוף הרבע השלישי כבר לא היה לי כוח לכלום. כמעט התמוטטתי.. הכאבי ראש שלי רק גברו וכל הצעקות שצעקתי התחילו להתנקם בי. פתאום כאב גרון, כאב ראש.. הרגשתי שאני מתה. לא רציתי שהמשך יימשך עוד, זה היה סבל רציני ואמיתי. המשחק המשיך והקבוצה של הגברים שלנו נאבקה על החיים שלה, עם טעויות והרבה מהלכים טובים ובסוף הרבע הרביעי הלכנו להארכה- 82-82 .מייאש, כבר התחלתי לאבד את הראש.. כמעט נרדמתי, הכל כאב לי.. ממש נאבקתי בעצמי. האמת שלבסוף ניצחנו, דבר שהיה משמח עוד יותר, שגררתי את הרגליים שלי למכונית של יאיר והוא הסיע אותי הביתה והודתי לו, רק כי הוא מלך ואחלה בן אדם ודברים טובים צריך לדעת להעריך.

התעודה שאלתם\ן?

האמת שהייתה אכזבה קלה, הייתי נורא נסערת לבוא לקבל אותה.. איני יודעת למה. כאילו שנתקלתי בדברים שהיו חדשים לי.. אבל זו סתם הייתה אכזבה. ההשקעה שהשקעתי לא עוברת בשום צורה שהיא, בשום ציון דבילי של 74 או אחר. הצלחתי לשקוע קצת, להסתכל על החברות ולקנא ובעיקר להרגיש שהנייר העקום הזה לא מעריך שום השקעה ושום תרגולים ושום עבודה קשה. וההערכות היבשות לא מגיעות לי, היו מגיעות לי מגילות.

אבל ביה"ס כמו ביה"ס. זה מה שיש.

פורים.

קניתי משלוח מנות, והגעתי לביה"ס. האמת שלא במצב רוח שיא בכלל. ערב קודם היה את המשחק מול חולון ואחר כך את המשחק של הגברים והקול שלי היה צרוד ולא היה לי כוח לזוז בכלל. התהלכתי כמו זומבית לעבר ביה"ס שהיה אסוף מכל עבר בחצאיות מיני ובתחפושות שלא מכבדות כלום והיה קשה לא להתעלם מהתחת של עומר שפיזז לו לימין ולשמאל כשהוא התחפש לזונה.

הגעתי לכיתה וראיתי את אלמוג וגל, שהיו ממש יפות. כולן התחפשו כמעט חוץ ממני, ואת האמת שזה לא הפריע לי הפעם כל כך, חוץ מזה שבאמת לא הייתי במצב רוח לחגיגות האלה. צילמנו קצת, אבדנו קצת לעצמנו והלכנו לסיבוב בחוץ. תחפושות פה, תחפושות שם, שוב אותן השאלות למה לא התחפשתי, קצת כעס היה שם ופה, אבל בסוף הסתדרנו. נכנסנו לכיתה והמחנכת שלי עשתה לנו שאלון קשה ביותר שנדמה היה שכל השאלות הכי קשות חוונו לקבוצה שלנו, אז כמובן שלא זכינו- וזה לא כי לא ידענו איפה הבירה של איטליה, אלא כי זה באמת לא היה פייר.

אחר כך חילקנו את המשלוח מנות ואני קיבלתי את של אלמוגי, שאני אוכלת ממנו עד עכשיו. אחר כך יצאנו החוצה לכיוון כל המנפחים והדי.גי [המעאפן ביותר-יש לציין!!111] שהביאו לנו... ומיד ראינו מין אוהל כזה של של"ח, ובגלל החום המזוויע פשוט רצנו לשם. התיישבנו שם, הלכתי לקנות לי תה של טבע, עם פיתה עיראקית והרבה אהבה, ובין שינה אחת לאחרת נגמר לי פורים בין הידיים. קצת פחות מידי שמחה הייתה שם. אני מקווה שאוכל לפצות על זה מחר באדליודע {ככה לכתוב?} עם רן דנקר {לא באמת מעניין, אבל יהיה נחמד} ובלונים של יום העצמאות, וגם קרפ אם אני אתחיל באמת להשתגע.

אז שיהיה חג פורים נפלא נפלא, והמון רגעים משמחים. ובאמת לא לשכוח שהקטע בפורים הוא לווא דווקא להתחפש, אלא באמת להעלות את השמחה למודעות ולהפוכה לשלמה ולכנה.

מאחלת המון טוב, וחג פורים מתוק יותר מתמיד.