ההיגיון של הלב

להרגיש איך זה כשהשמיים מחייכים ואיך זה שהם מחליטים ליפול עליי ביום בהיר אחד. [לפעמים זה נדמה כך, לפעמים אני צוחקת שכך זה היה נדמה].

ללכת ברחוב ולזהות כל סנטימטר בחיוך שלכם, כל תנועה מהתמימות שלכם, לגעת בכל תחושה שלכם ולחוש אותה בין אצבעותיי, קסם של ילדים. לשבת לידך במיטה כהעניים נעצמות ונפתחות כדי לבדוק שאני עוד לידך, ושוב נעצמות ושוב נפתחות בשקט, עד שלאט לאט אני מושכת את ידי שעוזבת את ידך, ושקט. שקט של ילדים.

ברגע אחד של פרוץ רגשות ושטותניקיות של ילדים שמרימה את החיוך, לא משנה באיזה מצב הייתי באותו הרגע, לא משנה הלחץ שבו הייתי שרויה. מהפעוט ביותר תחייכו חיוך שכמוהו לא חייכתי הרבה זמן, כשארים ואוריד את הראש כי אני מנסה להסתכל עליכם קופצים מהמקפצה אתם תצחקו בצחוק מתגלגל ותבקשו ממני לעשות את זה שוב. נשחק בבלשים ובתופסים ונרדוף אחרי אבא שלכם, ואני אצעד בשקט חרישי על הבהונות ואבטיח לכם שאהיה בשקט, ואז לשמוע את הצחוק המתגלגל של הקטנציק שלא מבין מאיפה נפלתי עליו. מצד אחד הבגרות שלכם מציפה אותי אושר, ומהצד השני אני רוצה לעוף איתכם בחלומות האלה, שרק עושים לי טוב, כי אז אצטרך לגלות שבעצם מה שחשוב בעולם הזה זאת המשפחה, וחשובה האהבה, וחשוב הרגע ולא הדבר החומרי. אני אחוש מחוזקת, אחוש אוהבת, ארצה לא לבקש כסף מהוריכם, כי אתם מביאים לי יותר מידי שזה כבר לא נחוץ, באמת שלא. כסף זה סתם. אני יורדת במדרגות שמובילות לסלון הגדול ולטלויזיה המרובעת ואז פתאום הקטנציק יורד במדרגות ואומר שהוא מתגעגע להורים. אני מסתכלת עליו במבט רך ומבטיחה לו שהם יגיעו עוד מעט. עוד מעט הם ידפקו. "כשהם יגיעו אני אבקש שיעלו להגיד לך לילה טוב.." אני לוחשת לו ועולה איתו למיטה של ההורים שלו. אני בוהה בקירות, מחפשת ציורים ושומעת את הנשימות הקטנות שלו מבעט למחשבה המעופפת שלי וחושבת שבעצם אין דבר שיותר חשוב מזה. הורות זו המתנה הגדולה ביותר.

מול המחשב הכל נראה יפה יותר, כשאני מרגישה שמילים לא מצליחות לתאר אותי ושאני לא מצליחה ליצור מילים זה מתסכל, ואז אני מתפרקת פה. לפני יומיים הייתי פה גם, ומשום מה, ברגע של חולשה כפי שאני מרגישה עכשיו- עייפה כל כך, זה מרגיש לי נכון יותר. המילים שלי יפות עכשיו, כי הן נקיות מאיפור ונקיות מחרטה.

גיליתי שחלק מהמוזה היא שיש בה חוס שהוא כביכול לא חסר כלל, שהיא אינה מושלמת ורחוקה מלהיות כזאת, כי היא חלק ממני. על כל תהפוכותיה ושינוייה.

אני מרגישה שהצבע לא רק שחזר לי לפנים, אלא זחל אל הלב. וזה לקח כל כך הרבה זמן .

אולי אלו התעודות שייחולקו היום, אולי זו סתם תחושה של חופש גדול באוויר, או פורים.

וזה מצחיק, שלקום היום בבוקר היה כל כך קשה, ואז התחלנו ללכת אחותי ואני, ושתינו מילמלנו שזה פתאום לא כל כך קשה ומתיש כמו שחשבנו. הלכנו בין בניינים לכבישים צדדים, חלפנו על פני מכוניות וגנים יפייפים השומרים על הירוק שלהם, ונזכרתי שאני רוצה להביא מצלמה לפורים. כדי שפורים יהיה מתועד, שהגנים יהיו מתועדים. ופתאום הרגשתי כמה אני חזקה, פתאום המצלמה והרגע הזה נתנו לי דחיפה כזאת,הרגשתי שאני מרחפת באוויר... פתאום המחשבה על פורים, המחשבה על ההתחפשות השטותית והפעוטה, הקטנה הזאת, נראתה לי משמעותית ועוצמתית. הרגשתי שאני רוצה להיות ברגע הזה, ביום רביעי השבוע, ישר להתעופף כמה ימים קדימה, כדי להרגיש את אותה התחושה שוב. זה מרגיש שכולנו איבדנו את התמימות עם התחפושות הנוראיות שמציצות מכל פינה, התחפושות הלא מכבדות בכלל, שפעם היא הייתה אחות, היום היא עם חצאית קצרה וחזייה.. אבל זה לא נכון,בתוך תוכו של פורים מסתתרת מסורת, מסתתר רגע של טוהר, רגע של עצמאות, רגע של שיכרון חושים, רגע שבו אפשר להיות מישהי אחרת, כי זה מותר. רגע בו הכל אפשרי.

אני לא מתחפשת בפורים, כי שטותניקית זו אני ותמיד הייתי, אבל בפורים הזה..

משהו באוויר, ירגיש לי מוכר.